ברונו שולץ | מקור:פולנית תרגום : יורם ברונובסקי

 

א

ביולי היה אבי נוסע אל המעיינות ומשאיר אותי עם אמי ואחי הגדול קורבנות לימי הקיץ המסחררים, הלבנים מעוצמת השרב. עילעלנו, שיכורי אור, בספר הפגרה הגדול הזה שכל דפיו יקדו מרוב זוהר ובתחתיתם מצויה היתה ציפת האגסים הזהובים, המתוקה עד עילפון. אדלה היתה חוזרת בבקרים המוארים, משולה לפומונה המגיחה מתוך משואת האש של היום הלוהט, והיתה שופכת את צקלונה, את יפי השמש הססגוני – דובדבנים מבהיקים, רוחשי נוזל מתחת לקליפתם השקופה, גודגדניות אפלות וטמירות אשר ריחן הבטיח יותר משטעמן קיים, מִשמשים שציפת הפז שלהם תימצתה את מהות שעות אחר-הצהריים הממושכות – ולצד אותה שירה צחה של פירות היתה מוציאה את פלחי הבשר שופעי העוז וכוח ההזנה, מאוגדים בצלעות דמויות מקושים ואת אצות הירקות שדמו למדוזות ולרכיכות מומתות – חומרי הגלם של ארוחת הצהריים בטרם ייווצר וייגמל טעמה, מרכיביה הווגטטיביים והארציים אשר ריחם עודנו ריח האפרים הפראיים.

דרך הדירה האפלה בקומתו הראשונה של הבית שבכיכר העיר היה עובר מדי יום ביומו הקיץ הגדול ומלואו: דממת מעגלי האוויר הרועדים, מרובעי הבוהק החולמים את חלומם הלוהט על פני הרצפה; ניגון תיבת הנגינה שמקורו במעמקיו העמוקים ביותר של היום, שניים-שלושה קצבים של פזמון המנוגנים אי-שם על הפסנתר – מנוגנים פעם ופעם נוספת, מתעלפים בשמש על המדרכות הלבנות, אובדים באש עומקו של היום. אחר ניקוי הדירה היתה אדלה מטילה את החדרים לתוך צל בהיר, בהורידה את וילאות הבד. או אז היו הגוונים מתנמכים באוקטבה, החדר התמלא צל דוגמת זה השורר במצולות הים, בבואתו באספקלריות הירוקות נתעמעמה עוד יותר וכל חומו של היום התנשם על פני הווילאות שנעו בתנועה גלית כחולמים את חלום שעת אחר-הצהריים. בשעות אחר-הצהריים של ימי שבת הייתי יוצא עם אמי לטיול. מאפלת חדר המדרגות היינו יוצאים מיד אל אמבט השמש של היום. עוברים ושבים, התועים בתוך הזהב, עיניהם ממצמצות מן הלהט וכמו דבוקות בדבש, הרימו את שפתם העליונה וחשפו את החניכיים ואת השיניים. וכל תועי אותו היום הזהוב לבשו אותה עווית שרבית, כאילו הטביעה השמש על פני כל חסידיה מסכה אחת ויחידה, מסכת הזהב של הכת השמשית; וכל אלה שצעדו היום ברחובות, נתקלו זה בזה, עקפו זה את זה, זקנים וצעירים, נשים וטף, היו מברכים זה את זה באותה המסכה המשוחה על פניהם בצבע זהב עבה, עיוותו פניהם זה לעומת זה באותה עווית באכחית, המסכה הברברית של פולחן עכו”ם.

הכיכר היתה ריקה וצהובה מלהט – רוחות חמות ניקוּה מאבק כמו היתה מדבר מקראי. שיטים קוצניות, שהצמיחה ריקוּת הכיכר הצהובה, תססו מעליה בעלוותן הירוקה, בזרי הפארות הסדורים באצילות, כמו עצים בגובלנים עתיקים. נדמה היה שהעצים הללו עוגבים על הרוח, מסעירים בתאטרליות את צמרותיהם כדי לחשוף תוך כדי פירכוסים פתטיים את בטנות העלים המכסיפות שלהם, המדומות לפרוותיהן של שועלות אצילות. הבתים העתיקים, שרוחות של ימים רבים הבהיקום, מגוונים היו בהיבהובי האטמוספירה האדירה, בהדים ובזיכרונות הפזורים במעמקי מזג האוויר הצבעוני. נדמה היה שדורות שלמים של ימי קיץ (כמו טייחים סבלניים המגרדים מחזיתות של בתים ישנים את הטיח המעופש) קולפים את הבוהק המזויף וחושפים לאוויר היום את פניהם האמיתיות של הבתים, פני גורל ופני חיים שצרו את צורתם מבפנים. עתה היו החלונות רדומים, מסומאים בזוהר הכיכר הריקה, המרפסות התוודו בפני השמים על ריקותן – הכניסות הפתוחות הדיפו ריחות צינה ויין.

חבורת פוחחים, הניצולים מטאטואי מטאטא השמש הלוהב, ישבה אל הקיר בפינת הכיכר, כשהיא מנסה אותו כל פעם מחדש בהטלת כפתורים ומטבעות, כאילו אפשר היה לקרוא מתוך הורוסקופ עיגולי המתכת הללו את סודו האמיתי של הקיר, שנקיקים ופרצות כיסוהו ככתב חרטומים. מלבד זאת היתה הכיכר ריקה. ניתן היה לצפות שלפתח הכניסה המקומרת שבה עומדות חביותיו של היינן יופיע עוד מעט קט, מובל באפסרו לאורך צל השיטים המתנדנדות, חמורו של השומרוני ושני משרתים יורידו ברוב דאגה את האיש החולה מן האוכף הלוהט, למען העלות אותו בדחילו ורחימו במדרגות הצוננות אל קומת הבית המפיקה ניחוח של שבת. כך היינו נודדים אמי ואני לאורך שני צדי הכיכר השמשיים, מנהלים את צללינו המשוברים על פני כל הבתים כעל פני קלידים. מרובעי המדרכה חלפו לאיטם תחת צעדינו הרכים והשטוחים – אלה גונם ורוד-חיווריין כגון העור האנושי, אלה זהובים וכחולים, כולם שטוחים, חמים וקטיפתיים לאור החמה כמין פנים שמשיות, שעקבות הרגליים טישטשום ללא הכר, עד לאפסות שאננה.

עד שלבסוף, בפינת רחוב סטריסקה, נכנסנו בצל בית-המרקחת. עביט גדולה מלאה בעסיס פטלים העומדת בחלונו הרחב של בית-המרקחת סימלה את צינת משחות הצרי היודעות להעלות ארוכה לכל דווי. ומספר בתים אחרי כן לא עוד ידע הרחוב להעמיד פני רחוב עירוני, משל לאיכר השב אל כפר מולדתו ומתפשט בדרך את מלבושי ההדר העירוניים כשהוא הופך אט-אט, תוך התקרבותו אל הכפר, לפוחח כפרי.

בתי הפרברים על חלונותיהם טבעו משוקעים בפריחתן השופעת והסבוכה של הגינות הזעירות. נשכחים מלב היום הגדול התרבו בשפע דומם מיני ירקות, פרחים ועשבים שוטים – ששים ממש לקראת הפסקה זו שאותה יכולים היו לבלות כשהם ישנים בשולי הזמן, על גבולותיו של היום האינסופי. חמנייה עצומה, נישאת על גבעול אדירים הלוקה במחלת האלפנטיאסיס, המתינה תוך התאבלות צהובה לימיה הספים העצבים כשהיא כורעת תחת גידולו המפלצתי של גופה. הפעמוניות הפרבריות הנאיביות ופרחוני הפרקאל בצווארוניהם הוורודים הלבנים, המעומלנים – עמדו באזלת-יד ובלא כל הבנה מול הטרגדיה הגדולה של החמנייה.

 

ב

הסבך המפותל של העשבים, צמחי הבר, הירק השוטה והדרדרים תוסס באש שעת אחר-הצהריים. תנומת אחר-הצהריים של הגינה מעלה המיה של נחילי-זבובים. שדה-הקוצים הזהוב צועק באור-השמש כמו ארבה אדמוני; בגשם האש השופע זועקים הצרצרים; תרמילי-הזרעים מתפקעים חרש כמו חרגולים. ואילו לעבר הגדר החיה מתרוממת כעין גבעה-חטוטרת של פרוות העשבים, כמו התהפך הגן בשנתו על צדו השני ושריריו העבותים, האיכרים מתנשמים את דממת האדמה. על שרירי-הגן הללו התעצמה ועלתה שפעתו המרושלת, הנשית, של חודש אוגוסט והיתה לבקעות עמומות של צמחי-חרדל אדירים, נתרחבה לכדי פלחים שעירים של עלים שכמו עשויים פח, ללשונות מגודלים של ירק בשרני. שיחי-החרדל המתקמרים הללו התבצרו כמו נקבות הישובות ישיבה רחבה, וכמו נטרפו על-ידי שמלותיהן המשוגעות. שם מכרה הגינה חינם את הזמורות הזולות ביותר של לילך-בר, את הכוסמת הגסה ביותר, המעלה צחנת סבון, את ריח-השכר של נענת-בר וכל הגרוטאות הגרועות ביותר של אוגוסט. אך מעברה השני של הגדר, מעבר לאותו עובי-הירק הקיצי שבתוכו צמחה פרא איוולת העשבים האידיוטיים, מצויה היתה מזבלה שנתכסתה חרולים. איש לא ידע שדווקא שם ערך השנה אוגוסט את האורגיה הפאגאנית הגדולה שלו. על מזבלה זו, השעונה אל הגדר ומכוסה לילך-בר, עמדה מיטתה של הנערה המטומטמת טלויה. כך קראנו לה כולנו. על ערמה של אשפה ושיירים, סירים ישנים, אנפילאות, הריסות ועיי חרבות עמדה מיטה הצבועה בצבע ירוק, רגל אחת חסרה בה ועל מקומה היא נתמכת בשתי לבנים ישנות.

האוויר מעל עי חרבות זה, פרוע מרוב להט, חתוך בברקי המעופים של זבובי-סוסים מבהיקים, שגווע מן השמש, חרק כמו מתוך ניענוע של רעשנים סמויים, מלבה את עצמו עד טירוף. טלויה יושבת על ברכיה בתוך מצעים צהובים וסמרטוטים. על ראשה הענק מסתמרת רעמת שער שחור. פניה כווצניות כמו דודי האקורדיון. מדי רגע מכווצת עווית-בכי את האקורדיון הזה לאלף קמטים החותכים זה את זה וההשתאות שבה ומרחיבה אותם, חושפת את סדקי העיניים הקטנות והחניכיים הלחים ששיניים צהובות נתונות בתוכן מתחת לשפה בשרנית, דמוית-הדק. חולפות שעות מלאות להט ושיעמום שבהן טלויה ממלמלת משהו בחצי קול, מנמנמת, רוטנת חרישית ומחרחרת. הזבובים מכסים בנחיל סבוך את היושבת ללא ניע. אך לפתע כל הערמה הזאת של סמרטוטים מזוהמים, טלאים וקרעים מתחילה להתנועע כמו קמה לתחייה ברחשושיהם של העכברים הנולדים בתוכה. הזבובים מתעוררים מבוהלים ומתרוממים בעננה גדולה, רועמת, כולה רחשוש מטורף, הבהקים והיבהובים. ושעה שהסמרטוטים נושלים ארצה ומתפזרים על פני המזבלה כמו עכברים נפחדים – או אז מגיח מתוכם ונחשף הגלעין של המזבלה, מקור-חיותה: אישה מפגרת, עירומה וכהה, מתרוממת אט-אט ונעמדת, דומה לאלילה פאגאנית, על רגליים קצרות, ילדותיות, ומתוך הצוואר התפוח מנחשול של כעס, מתוך הפנים הכהות מזעם, הפנים שעליהן פורחות ערבסקות של ורידים נפוחים ויוצרות מיני ציורים ברבריים, פורצת צריחה חייתית, צריחה-כנחירה הבוקעת מכל נקיקי הריאות שבחזה חצי חייתי חצי אלוהי זה. החרולים, השרופים בשמש, צועקים, שיחי-החרדל תופחים ומתפארים בבשרם חדל-הבושה, העשבים השוטים יורקים ארס מבהיק, והמטומטמת, הצרודה מן הצעקה, מכה בקדחתנות מטורפת, מתוך עווית פרועה, בבטנה הבשרנית על גזע של לילך-בר, החורק חרישית תחת התובענות של תאווה שלוחת-רסן זו, קולט לתוכו את קולה של מקהלת העליבות הזאת המשביעה אותו לפוריות אלילית על-טבעית.

אמה של טלויה משכירה את עצמה לבעלות-בית לשטוף רצפות. זו אישה קטנה, צהובה כזעפרן, ובמשחת זעפרן היא גם מושחת את הרצפות, את שולחנות האורן, השרפרפים והכלונסאות שהיא מנקה בחדריהם של אנשים עניים. פעם אחת לקחה אותי אדלה לביתה של מרישקה זקנה זו. היתה זו שעת-בוקר מוקדמת. נכנסנו לחדרון המסויד בכחול, שכבת-חמר מרוקעת על רצפתו שעליה נחה שמש מוקדמת, צהובה יוקדת בדממת בוקר זו שעתותיה מנויות בחריקות המזוויעות של שעון-האיכרים אשר על הקיר. בארגז, על גבבת-קש, שכבה מרישקה השוטה, חיוורת כמו לחם-קודש ושקטה כמו כפפה שהיד נשמטה ממנה. והדממה הצהובה, היוקדת, הרעה כמו ניצלה את שנתה ודיברה, פיטפטה, ערכה מריבה, נשאה ברמה ובגסות את המונולוג השיגעוני שלה. זמנה של מרישקה – הזמן הכלוא בתוך נפש זו – פרץ מתוכה והנה הוא מציאותי עד אימה והחל להלך כחי הנושא את עצמו בחדרון זה, הומה, רועש, תופתי, תופח בדממת הבוקר היוקדת מתוך טחנת-הקמח של השעון, כמו קמח רע, קמח מעופף, הקמח הטיפשי של המשוגעים.

 

ג

באחד מן הבתים הללו, המוקף כלונסאות בצבע חום, הטובע בירק השופע של הגינה, התגוררה הדודה אגאתה. כשהיינו נכנסים אליה היינו עוברים בגן על פני כדורי-זכוכית צבעוניים, ורודים, ירוקים וסגולים, התקועים על כלונסאות ובתוכם צפונים עולמות קסומים, אוריים ובהירים, כמו אותן תמונות אידאליות, צופנות-אושר, הנתונות בתוך השלמות הלא-מושגת של בועות-סבון.

בכניסה האפלה-למחצה, אכולת העובש ועיוורת מרוב זיקנה, היינו שבים ומוצאים את הריח המוכר לנו. בריח זה, הקרוב והמודע, צפונים היו בסינתזה פשוטה להפליא חייהם של אנשים אלה, אביק הגזע, סוג הדם וסוד הגורל הכלול בלי משים בזרמו היומיומי של זמנם המיוחד, הבדל. זקנה, חכמה, שאנקותיה הכהות היו מלוות את האנשים הללו בצאתם ובבואם, דלת שהיתה עדה דוממת לכניסתם וליציאתם של אמהות, בנות ובנים – נפתחה חרש, כמו דלתות-ארון, ונכנסנו לתוך חייהם. הם ישבו כמו בצל גורל ולא התגוננו – במחוות המגושמות, הראשונות, מסרו לנו את סודם. כלום לא היינו קרוביהם, קרובים לדם ולגורל?

החדר היה אפל וקטיפתי מן הריפוד הכחול-כהה שדגם זהוב נשזר בו, אך הדו של היום הלוהב רעד גם כאן בנחושת של מסגרות התמונות, כפות המנעולים והאדנים הזהובים לאחר שהבקיע את סבכו הירוק של הגן. מתחת לקיר התרוממה הדודה אגאתה, גדולה ושופעת אברים, שבשרה עגול ולבן, מנוקד בחלודה אדמונית של הנמשים. התיישבנו לידם, כמו לחוף גורלם, מבוישים קמעה מתחת לאותה אזלת-יד שבה התמסרו לנו בלא הסתייגויות ושתינו מים עם מיץ ורדים, שיקוי מופלא שבתוכו מצאתי את המהות העמוקה ביותר של שבת שרבית זו.

הדודה התאוננה. היתה זו נימת היסוד של שיחותיה, קולו של הבשר הלבן והפורה הזה, המתערסל כמו מעבר לגבולות האישיוּת שאך בקושי נשמרה כמקשה אחת, בחישוקי הצורה האינדיבידואלית, ואפילו בתוך מקשה זו היתה כמו כפולה ומכופלת ומוכנה להתפרק, להסתעף, להתפזר למשפחה. היתה זו פוריות הבאה כמעט מעצמה, נשיות נטולת רסן ושופעת עד חולניות. נדמה היה שעצם ריחה של הגבריות, ריח ניחוח של עשן הטבק, הלצה של רווקים, יכולים היו לתת דחף לנשיות משולהבת זו לילודת-בתולים מופקרת. ובעצם כל תלונותיה על הבעל, על המשרתים, דאגותיה לילדים לא היו אלא גחמותיה והתפנקויותיה של אותה פוריות בלתי מסופקת, ההמשך הישיר של אותה קוקטיות רטנונית, כעסנית ובכיינית שבה ניסתה ניסיון חינם את בעלה.

הדוד מארק, קטן, כפוף, פניו נעדרות מין, ישב בפשיטת הרגל האפורה שלו, משלים עם גורלו, בצל הזילזול שאין לו גבול שבו נראה היה כמוצא מנוחה. בעיניו האפורות הבהיק הלהט הרחוק של הגינה המתוח על החלון, לעתים ניסה להביע הסתייגות כלשהי בתנועה קלושה, לגלות התנגדות, ואולם גל הנשיות המספקת לעצמה השליך הצידה את המחווה חסרת המשמעות הזאת, עבר בתרועת ניצחון לידו, כיסה בזרמו הרחב את ההעוויות הקלושות של הגבריות. היה משהו טראגי בפוריות מרושלת ונטולת מידה זו, היתה כאן עליבותה של הבריאה הנאבקת על גבול האין והמוות, היתה איזו גבורה של נשיות המכריעה בפוריותה אפילו את מומי הטבע, את אי-הספיקה של הגבר. אך הצאצאים חשפו לעין כול את הגוזמה שבפאניקה האמהית הזאת, את שיגעון הלידות הזה שהתמוסס בפירות הבטן הכמושים, בדור רוחות הרפאים שלא דם ולא פנים להם.

נכנסה לוציה, הבת הבינונית, ראשה הגמול מדי כפרח בשלהי פריחתו, נתון על גוף ילדותי ושמנמן שבשרו לבן ועדין. הושיטה לי יד בובתית, שכאילו אך עתה זה החלה להנץ, ופניה עמדו מיד בפריחה מלאה, כמו פרח אדמונית שוורדותו עלתה על גדותיה. אומללה מחמת הסומק שלה, שגילה בלי שמץ בושה את סודות הווסת, היתה עוצמת את עיניה ומסמיקה עוד יותר בעטיה של השאלה התמימה ביותר, שכן כל אחת נשאה בחובה רמז סמוי לבתוליותה הרגישה יתר על המידה. אמיל, הבכיר שבין בני הדוד, בלונדי בהיר, שהחיים כמו מחו מעל פניו הבעה כלשהי, טייל אנה ואנה בחדר, ידיו בכיסי המכנסיים רבי הקפלים.

הבגד האלגנטי שלו, היקר להפליא, נשא את חותם הארצות האקזוטיות משם חזר אמיל. פניו, כמושות ועכורות, נדמו כשוכחות את עצמן מיום ליום, כנעשות לכתם לבן ריק שעליו רשת חיוורת של ורידים שבהם הסתבכו זה בזה הזיכרונות ההולכים וכבים של החיים הסוערים והמבוזבזים הללו, כמו קווים על פני מפה מטושטשת. הוא היה אמן תעלולי הקלפים, היה מעשן מקטרות ארוכות, אצילות מראה, ונדף ממנו ריח ניחוח משונה של ארצות רחוקות. כשמבטו נודד על פני זיכרונות נושנים היה מספר אנקדוטות מופלאות שבנקודה מסוימת היו ניתקות לפתע, מתפרקות ומתנדפות לכדי אינות. נשאתי אחריו מבט ערגוני, משתוקק שישים אליי לב ויגאלני מייסורי השיעמום הללו. ואכן נדמה היה לי שהוא קרץ לי בעיניו כאשר יצא לחדר השני. הלכתי אחריו. ישב על כורסה נמוכה, ברכיו מצטלבות כמעט בגובה הראש הקרח כמו כדור ביליארד. דומה היה שהבגד לבדו היה מונח או נכון יותר מושלך על הכורסה מקופל ומקומט. פניו היה כמו משב של פנים – פס שהשאיר אחריו באוויר עובר אורח אלמוני. בידיו החיוורות שהיו כמו מכוסות באמייל תכול, החזיק ארנק והסתכל במשהו שבתוכו.

מתוך ערפל הפנים נגלה בקושי תבלול העין החיוורות ופיתה אותי בקריצה ממזרית. חשתי כלפיו אהדה שאין לגבור עליה. הושיב אותי בין ברכיו וכשהוא טורף לנוכח עיניי בידיים מיומנות תצלומים כטרוף קלפים הראה לי דיוקנאות של נשים עירומות ונערים בתנוחות משונות. עמדתי נשען עליו בצדי והבטתי בגופי אנוש עדינים אלה בעיניים רחוקות, בעוד נחשול של זעזוע בלתי ברור, שמכוחו נתעכר האוויר לפתע פתאום, הגיע אליי ועבר אותי בצמרמורת של אי-נוחות, בנחשול של הבנה פתאומית. אך בינתיים ערפילית חיוך זו, שנצטיירה מתחת לשפמו הרך והיפה, ההתגבשות הראשונית של התאווה שהצטיירה על צדעיו בווריד פועם, המתח ששמר לרגע את קווי פניו בריכוז – כל אלה נמוגו והיו שוב לאינות, והפנים הלכו ונעדרו, שכחו את עצמן, התנדפו.