בשם האב מאת ג’קי לוי

כבר 11 שנים שאבא שלי לא בסביבה, ובכל זאת הוא בתוכי ומסביבי, בכל צעד ושעל

במלאת 11 שנים למותו של אבא שלי נדמה לי שאפשר כבר לסכם כמה נקודות, מחשבות ומסקנות. על יתמות, למשל. אין כמעט דבר טבעי יותר מיתמות. כמעט לא משנה באיזה גיל התייתמת, מדובר בחור גדול שנפער בתוכך. החור הזה, מוטב להבין זאת מוקדם ככל האפשר, לא עומד להיסגר לעולם. וגם זה טבעי. איחוי או הגלדה לא יהיו כאן. כל מה שיקרה עם השנים הוא שלאט לאט לומדים לחיות עם החור הזה. לקבל אותו. ובעיקר את ההתפרצויות הרגשיות והבלתי צפויות שבוקעות מתוכו מפעם לפעם כמו מלוע של הר געש כבוי. 

תאריכי האזכרה מתמקמים חזק בתוך לוח השנה הפנימי שלך. בימים האלה שלקראת יום השנה הכל עובר לחצי־הילוך. אלה הם ימים מאוד לא מדויקים. תערובת מוזרה של בלבול, חוסר ריכוז וכבדות כללית יורדת עליך. 

אחד הצדדים היותר טובים ביתמות הוא שאתה משתחרר מהצורך לרצות מישהו. אבל לקראת יום השנה אני מתמלא – כמה מוזר – בצורך עז לעשות נחת לאיש המתוק הזה שזכיתי להיות בנו. שהאזכרה תהיה מכובדת. שיבואו אנשים שהוא אהב או שהוא לא זכה להכיר, אבל היה שמח.

האזכרה המסורתית – נו, היא פשוט לא עובדת. בניגוד למנהגי האבל, כמו השבעה והשלושים, שהיהדות הפליאה לנסח ולדייק ברגישות ובתבונה פסיכולוגית – בכל הנוגע לאזכרות מדובר בפקשוש נורא. 

באזכרות המסורתיות נהוג לעלות לקבר ולטשטש את האירוע באמצעות כמות בלתי מידתית של טקסטים. פרקי תהילים, משניות, תפילות יזכור, קדיש. מילים מילים מילים. מילים שתפקידן לא לקרב, אלא לכסות. טלאי ועוד טלאי של מילים עתיקות ועמוסות חשיבות. חלקן רלוונטיות יותר, חלקן לגמרי לא מובנות, אבל כמעט כולן עפות מעל לראש ומפספסות לגמרי את הזיכרון והגעגוע. והאנשים שמסביב, שטרחו והגיעו, מגיבים לשורות האלה כמו שמגיבות להן אינספור המצבות בג’ונגל הקברים של הר המנוחות. 

ואז מפגש נוסף, בבית או בבית כנסת. בורקס. חצי ביצה קשה. פרק זוהר. חמוצים. משניות. בוטנים. כמעט שום דבר אישי או נוגע. 

ככל שחולף הזמן אני שומע על יותר ויותר משפחות – גם מסורתיות מאוד ואפילו דתיות – שנוטשות את התבנית המסורתית החבוטה הזאת ומחפשות לבנות אירוע, בהשקעה לא מבוטלת של מחשבה, יצירתיות וגם כסף, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזושהי משמעות רגשית; כדי לחיות בשלום עם החור ההוא בלב; וגם כדי שצעירי המשפחה יכירו מי היתה הסבתא ומי היה הסבא. 

  •   •   •

מידע: פתאום אתה צמא לשמוע כל פירור מידע על ההורים. אין אדם ברחוב שיאמר לי שהוא הכיר את אבא (או אמא), ושאני לא אעצור הכל ואתעכב לשמוע מה יש לו לספר. סיפורים חדשים, וגם סיפורים ששמעתי עשרות פעמים, אבל אין לי בעיה לשמוע גם את הגירסה הזאת. 

זה לא שההורים היו אי פעם אנשי מסתורין אפופי ערפל. אין איזה אור שצריך לשפוך על הסיפור. אבל עמוק בלב אתה מבין שאפשר היה להכיר יותר. ללמוד יותר. 

יש לחיים סבתו קטע יפהפה ושובר לב בספרו “כעפעפי שחר”, שבו הוא מתאר שולחן משפחתי שהבנים המתבגרים מתחמקים ממנו. הם מנפנפים את הניסיון של אביהם המזדקן לספר להם משהו. הם ממהרים לרוקן את הצלחת ובורחים החוצה אל החברים, וסבתו מעיר שבעוד כמה שנים האבא הזה כבר לא יהיה בסביבה והבחורים האלה, שכרגע נמלטים ממנו ומסיפוריו המייגעים, ישמחו להפוך עולמות כדי ללקט כל סיפור או מילה שקשורים אליו.

jacky-levi-11-21

סיפור: פתאום, באחד מימי חג סוכות האחרון נודע לי שמלאו שישים שנה ל”מבצע לולב”, שבו פוצצו הצנחנים את בניין משטרת חוסאן. מתברר שאבא נלחם שם, ופתאום מנחם – קרוב משפחה – חש צורך לשלוח לי ווטסאפ ולספר לי שהוא עדיין זוכר שמייד אחרי הקרב אבי הגיע לבית משפחתו של מנחם ברחביה כדי להתקלח ולאכול משהו. הוא היה צנחן בן 20 אחרי טבילת האש הראשונה, והמשפחה כולה התגודדה סביב הפייטר של המשפחה כדי לשמוע משהו. 

לא שמעתי מימיי על מבצע לולב, ולא זכרתי שאבא סיפר אי פעם על הפעולה הזאת. אחר כך באו אירועים נוצצים יותר כמו הצניחה במיתלה, ודחקו את “לולב”, שהגיע כתגמול על סידרה של פיגועים רצחניים ברמת רחל ובמקומות נוספים – כן, הרבה לפני הכיבוש. ואז מנחם המשיך:

– “הוא סיפר לכם שהוא כמעט נהרג בקרב הזה? לא, מה? חייל ירדני הפתיע אותו באחת הפינות. הטווח היה קצר, אבל לירדני היה מעצור בנשק. לא יצא לו כדור. הירדני הביט בשמוליק והבין שהוא אבוד. אולי הוא גם בכה קצת. אז אבא שלך ריחם עליו ואמר לו לרוץ הביתה”.

מתברר שגם 11 שנים אחרי אפשר לשמוע סיפורים חדשים. מה שמביא אותי לפנות אליכם הקוראים: כל מי שיודע דבר על מבצע לולב, על שמוליק לוי, ואולי גם על הסיפור ההוא על החייל הירדני, אנא שייצור קשר. אשמח לכל פירור מידע. 

  •   •   •

אבהות: כבר כתבתי על העניין הזה בעבר ועוד אכתוב. אין רגע שבו אני מהרהר על האבהות שלי מול ילדיי בלי שאשווה אותה לאבהות של אבא שלי. 

כידוע, אבות של פעם לא נהגו לנשנש את ילדיהם. לא ספגתי חיבוקים ונשיקות בכניסה לגן, ובטח שלא לבית הספר… אלוהים ישמור! לא הרעיפו עלי “חיים שלי, אוהב אותך, נסיך של אבא”. לא אני ולא אף אחד מסביבי. בכל הבתים, וגם אצלנו, נהוג היה לאיים “תכף תכף אבא יחזור, ואז… אני לא מקנאה בך!” 

אבל אני יודע שמי שנטע בי אהבה לספר, לתפילה ולשיר, לאלוהים ולאדם, לתבונת כפיים, לשמחה הפשוטה של החיים וללחם טרי עם שמן זית וזעתר, היה אבא שלי, שכבר 11 שנים הוא לא בסביבה ובכל זאת הוא בתוכי ומסביבי על כל צעד ושעל. 

  •   •   •

בימים האחרונים מדברים הרבה על הצד היהודי החזק כל כך ביצירתו של לאונרד כהן. אני נזכר שבזמן ההופעה האחרונה שלו בארץ נסעתי במכונית כל הדרך חזרה הביתה מהופעה שלי. ברדיו שידרו את ההופעה בשידור חי והעבירו לי את הנסיעה בכיף. 

לקראת סוף ההופעה קרה דבר שלא הייתי מעלה בדעתי שיקרה עם כוכב עולמי, יהודי ככל שיהיה. האיש המבוגר עם המגבעת עלה לבמה, פרש את זרועותיו לעבר הקהל ובירך ברכת כוהנים. 

העברית שלו היתה טובה, וכמעט התהפכתי עם הרכב כששמעתי בבירור ברדיו “יברכך, אדוני, וישמרך”. ואז הכתבת הצעירה שליוותה את השידור אמרה למיקרופון: “לקראת סיום קורה דבר מאוד מרגש על הבמה, לאונרד כהן עושה תנועות של ציפור”.

ושוב, כמעט התהפכתי, הפעם מצחוק.

(איור: עציון גואל)