גדעון לוי – האיש שנתקע בשנות ה90– מאת יצחק הרצוג

levi-hertzog

זה תמיד מצחיק לקרוא את גדעון לוי מבקר אדם אחר על שימוש בקלישאות (“הימ”מ של השמאל“, “הארץ” 20.8), כי מי כמו לוי מבין בקלישאות. כבר שנים שהוא משמיע את אותו תקליט, מפרסם את אותו מאמר ואותו טקסט פעמיים ולפעמים שלוש פעמים בשבוע: “כיבוש, כיבוש, כיבוש ועוד פעם כיבוש, רק היהודים אשמים ורק הפלסטינים צודקים”. לוי מדקלם את אותו דקלום ומנגן מאז שנות התשעים את אותה מנגינה, על אותו חליל.

פגישתי השבוע עם מחמוד עבאס (אבו מאזן), יו”ר הרשות הפלסטינית, ארכה שעה ורבע. ישבנו בארבע עיניים וניהלנו שיחה נוקבת, מפורטת ומעמיקה. עבר זמן רב מדי מאז שמנהיג ישראלי ישב עם אבו מאזן ושוחח אתו בישירוּת ובאריכות. עבאס מפחד מהטרור המשתולל. הוא עושה לא מעט כדי להילחם בו, אבל מוטרד מאוד מכך שייתכן שאנחנו על ספה של אינתיפאדה שלישית, ושהיא עלולה לפרוץ במשמרת שלו. תחת אחריותו. הוא במיוחד מוטרד מהקיפאון ומחוסר התוחלת המדינית.

תיארתי לפניו את תפישתי, המבקשת להחזיר את מפלגתי לדרכו של יצחק רבין, שמשמעה מלחמה קשוחה וחסרת פשרות בטרור, ובמקביל — יוזמה מדינית אמיצה. במלחמה בטרור, כפי שאמרתי לאבו מאזן, אני אכן יותר קיצוני מבנימין נתניהו. מדיניותו של נתניהו, לדבר עם החמאס ולבודד את אבו מאזן, היא מדיניות שתוביל להתפטרות אבו מאזן ולהשתלטות החמאס על יהודה ושומרון. חמאסטאן חמש דקות מכפר סבא. לא ככה נלחמים בטרור ובמנהיגיו.

מנגד אני מזהה הזדמנות אזורית נדירה, שבה למדינות האזור, המאוימות על ידי מטורפי דאעש ומתק השפתיים האיראני, וכן לעזה ולישראל, המבקשות להמשיך את השקט ומוכנות לחשוב על שיקום ורגיעה, יש אינטרס משותף לנוע למהלך מדיני ישיר בין ישראל לרשות הפלסטינית. זה המפתח, ואת זה צריך לעודד. אסור לתת פרס לחמאס, אלא להביא לרגיעה ולהפוך את הרשות לפרטנר באמצעות סל רחב של צעדים אפשריים.

בשלהי הקיץ הלוהט יש רגע כזה, שבו ניתן להשיב תקווה לאזור.

אבל אנשים כמו לוי תקועים בשנות התשעים, ולא מבינים שאי אפשר היום להיכנס לחדר, לדבר עם הפלסטינים ולצאת מיד מחובקים אחרי שחתמנו על הסדר מלא, החוזר לקווי 67′ ומחלק את ירושלים. לוי כותב כאילו לא היה פה בשנים האחרונות. במאמר קודם הוא ליגלג עלי, על שאשתי ואני בירכנו את חניכי קורס טיס. לוי היה פעם ציוני. אני כבר לא בטוח שהוא כזה.

אחרי שעזה נפלה בידי חמאס ומדינת ישראל הותקפה בטילים ומנהרות נחפרו מתחת לחדרי אוכל בקיבוצי הדרום, אי אפשר עוד להמשיך לדבר רק על הסדר דו־צדדי עם הפלסטינים. חייבים לדבר על מהלך מדיני פורץ דרך, מגובה על ידי מדינות האזור המתונות.

לוי חושב שהפלסטינים צודקים תמיד. שהטרור נגדנו הוא זכותם הטבעית. שחרם על יהודים הוא צו השעה, ושהגיע הזמן שברק אובמה יטיל את הסנקציות שהטיל על איראן — על ישראל. בעצם לוי, כמו הימין המשיחי, מוביל בדבריו למדינה עם רוב ערבי בין הירדן לים.

ואילו המחנה העצום שאני עומד בראשו אוהב את ישראל ורוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, המתקיימת לצדה של מדינה פלסטינית בביטחון ובשלום. רק כאשר אני והנהגת המחנה העצום שבראשותי נוכיח שבהגנה על המדינה, בענייני ביטחון ובשעת סכנה אנחנו תמיד עם המדינה, ורק אחר כך מתפנים לוויכוחים ולמחלוקות — נוכל לזכות באמונו של הרוב בישראל ולהוביל את הרעיונות האלה לכדי מימוש.

אני מאמין שמנהיגות מחויבת תמיד, בצד המצפן הערכי שהיא מחזיקה בידה, לחשב מסלול טקטי מחדש. לא לעצום עיניים מול מה שקורה — ותמיד תמיד להיות נועזת מספיק, כדי להתמודד עם מציאות משתנה ולנסות לשנות את ההווה והעתיד.

ח”כ הרצוג הוא ראש האופוזיציה ויו”ר סיעת “המחנה הציוני

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 8-21-2015