דבקות תמימה בדרך מאת הרב דוד סתיו

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת “אמור”. פריסת הנושאים הנדונים בה היא רחבה מאוד, ויש בה פרק מיוחד שמוקדש לדיני הכוהנים – הנשים שאיתן אסור להם להתחתן, איסור היטמאותם למתים וכדומה. פרק אחר דן בהלכות החגים כולם, כולל ימי ספירת העומר.

Emor

הפרשה כוללת דיון מורחב באיסור הקרבה של בהמות בעלות מום, וכך מתאר זאת המקרא: “וְאִישׁ כִּי־יַקְרִיב זֶבַח־שְׁלָמִים להשם, לפלא נדר או לנדבה… תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל־מוּם לֹא יִהְיֶה־בּו”. בהמשך מפרטת התורה רשימה ארוכה של מומים הנחשבים ככאלה הפוסלים את הבהמה מלשמש קורבן.

התבוננות בפסוקים מעוררת תהייה גדולה, ומזכירה שקין, בנו של האדם הראשון, הביא קורבן מיוזמתו, ולפי חכמינו היה זה קורבן באיכות נמוכה. אם מדובר באדם החפץ להביא קורבן מיוזמתו, בלי שהוא מחויב לעשות כן, מדוע שירצה להביא קורבן בעל מום? האם לא הגיוני שיחפוץ להביא את הטוב ביותר? מה מתחולל בנפשו של אדם שבוחר להקריב קורבן בעל איכות ירודה?

ייתכן שהמקרא מבקש להתמודד עם כמה תופעות אנושיות. המרכזית היא התלהבות גדולה, שהולכת ונמוגה עם הזמן. כדוגמה אפשר להביא את שידורי הרדיו שבהם נאספות תרומות לאוזני כל, והאדם בשידור נסחף לתרום סכום נכבד. לאחר מחשבה ובתום השידור, אותו אדם מתפכח משיכרונו. במילים אחרות – מה שנדלק מהר, כבה מהר, ויש להזהיר את המתלהבים. זו משימה לא קלה.

לעיתים ידידנו המתלהב, שביקש להביא נדבה גדולה, יאמר לעצמו – וכי אלוקים אכפת לו אם אביא לו קורבן מכובד או קטן? האם בשר ודם הוא שמתרשם מהחיצוניות? את ביתו יבנה האדם מהחומרים האיכותיים ביותר ויקפיד להחליף מכונית אחת לכמה שנים, אבל אלוקים – הוא אינו זקוק לכל זה, אפשר להקריב לו גם בעל חיים צולע.

יש בדרך מחשבה זו מן הנכון, כי האמת היא שאלוקים אינו זקוק לקורבן שמן או לקורבן רזה. אלה אנו, בני האדם, שזקוקים לקורבן שמן, כי רק כך נאמין שעלינו לתת עדיפות ומעמד ראוי לדברים שאנחנו מאמינים בהם. אחרת רק נמשיך למצוא תירוצים כדי להקל מעל האדם את האחריות לתת את ההעדפה הנדרשת לערכיו. הניסיון להביא קורבן עלוב, תחת המעטה האידיאולוגי, אינו אלא ביטוי לכניעתו של האדם לחומריותו – וכאמור תירוץ ותו לא.

  •   •   •

לפי אימרה יהודית עתיקת יומין, מוטב לו לאדם לדאוג לחומריות של האחר ולרוחניות ולערכים של עצמו, אבל מרבית בני האדם מעדיפים להפוך את סדרי העדיפויות – דואגים לחומריות של עצמם ולערכים של האחר. על כן באה התורה להזהיר כי מרגע שהחליט האדם שערך מסוים חשוב בעיניו, ידאג לטפח אותו באופן המשובח ביותר, בלי להסתפק בלצאת ידי חובה.

ואפשר להוסיף מימד נוסף לרעיון של ציווי זה. הפסוק שנכתב קודם לכך מדגיש את המילים “תמים יהיה”, ורק אחר כך נאמר שכל מום לא יהיה בו. בפשטות אפשר להבין את הביטוי “תמים יהיה” כצד החיובי של האיסור להביא בעל מום לקורבן, כי לפי זה המילה “תמים” מתייחסת לקורבן. היינו, תמים במובן שלם ולא חסר או בעל מום.

כמו כן, אפשר להבין את המילה תמים גם כמתייחסת לאדם. האיש המביא את הקורבן צריך להיות תמים, קרי שלם עם עצמו בהבאת הקורבן. הוא אינו מתלבט או מחפש תירוצים, אלא נכון להקריב את קורבנו בתמימות – בלי התפלספויות מיותרות. האדם צריך לעשות הכל כדי שהקורבן שאותו הוא עומד להקריב יבטא רוח של שלמות המעשה.

לא פעם אנו מלאי לבטים לגבי הדרך שבה בחרנו לנהוג. אבל אחרי שהחלטנו ובחרנו מה אנו חפצים לעשות, יש לנוע בכיוון הזה עם כל המוטיבציה האפשרית, לא להסס ולדבוק במטרה. אין לנהוג כך משום שלא ייתכן כי טעינו, אלא כי כשבוחרים במשהו עלינו לפחות לנסות להיות תמימים ולא חסרים. כך נאמין בצדקת הדרך ונדבק בה.

הכתבה פורסמה בעתון ישראל היום