דונלד טראמפ הוא החלום האמריקאי מאת סייג קשוע

טראמפ הוא המופע הכי טוב בקיץ האמריקאי, עד כדי כך שהוא עשוי להפוך לנשיא

“מאיפה אתה?” שאל אותי נהג הסעות חייכן וידידותי כשעליתי לבדי למיניבוס שמוביל משדה התעופה לחברת השכרת רכב.

“יש לי אזרחות ישראלית”, עניתי בזהירות לנהג שניסיתי להימנע מלפתח עמו שיחה.

“ישראלייט?” הוא כמעט קפץ ממושבו, “אני אוהב את העם שלכם, יש לי חבר ישראלייט, שאלוהים יברך אתכם”. אמר הנהג ואני חשבתי על כמה משעשע התיאור הזה ישראלי לייט, בניגוד לישראלי כבד. הנהג פצח בהתנצלות בשם העם האמריקאי אודות יחסו של הנשיא אובמה לראש הממשלה שלנו, על הסכנה הגדולה מהגרעין האיראני, אחר כך הוא עבר לשבח את נתניהו ולבקש שנשאיל אותו לאמריקה לכמה חודשים בשביל שיעשה סדר.

kashua-and-trump

איור: עמוס בידרמן

“הייתי תורם לך אותו בשמחה”, אמרתי לנהג לפני שירדתי מהמיניבוס.

“עם דונלד טראמפ“, הבטיח הנהג, “נתניהו היה מקבל יחס שונה לחלוטין”.

זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי שאולי לא מדובר בבדיחה או בתרגיל של חולה פרסום, ושטראמפ עוד עלול ברצינות לרוץ לנשיאות ארצות הברית. איכשהו בגלל טראמפ התחלתי להתעניין במערכת הבחירות האמריקאית, עד כדי היסחפות אמיתית.

דונלד טראמפ הוא ללא ספק המרענן הרשמי של הקיץ. והקיץ כאן ארוך מדי. אמנם הילדים חוזרים ללימודים כבר השבוע, אבל הם יצאו לחופש בתחילת יוני. הוא מצחיק אותי הטראמפ הזה, עד כדי כך שמצאתי את עצמי מתחיל להבין את האמריקאים שמעדיפים אותו על יתר המועמדים הרפובליקאים. לפעמים נדמה שהבחירות עבורו הן עוד תוכנית ריאליטי, הוא מככב בכל הערוצים וביתר אמצעי התקשורת, ואני משתדל לא לפספס שום הופעה שלו. “אתם יודעים מה הספר מספר אחת בשבילי?” שאל טראמפ אחרי שסיפר לקהל על ספרו “The Art of The Deal”, אותו תיאר כספר השני הכי טוב של כל הזמנים, שני רק לאחד — “התנ”ך”, ענה טראמפ בעצמו על השאלה ששאל — “אין כמו התנ”ך”.

טראמפ לא אומר הרבה, עד עכשיו הצלחתי להבין שהוא רוצה להחזיר את אמריקה להיות ענקית, זו סיסמת הבחירות שלו, לשמור על הגבול ולייצר מקומות עבודה. הוא לא אומר איך, מה ומתי, כי גם אם יגיד, כמו יתר המועמדים אף אחד לא יבין, וגם ככה אף אחד לא יאמין. המופע של טראמפ הוא מה שאמריקה היתה צריכה לקיץ הזה, זה הבידור הכי טוב בעיר, לא מצריך שום עומק מחשבה, רק לשבת מול המסך עם פופקורן ובירה ולצפות בקרקס לפחות עד שליגת הפוטבול תתחיל לתפוס תאוצה והילדים יחזרו לבית הספר.

כולם נהנים מטראמפ. הקהל באולמות שבהם הוא מופיע מריעים לכל שטות שהוא פולט, אף אחד לא זוכר כלום מהעימות הטלוויזיוני בין המועמדים הרפובליקאים מלבד הריב שהתפתח בין המנחה מייגן קלי לדונלד טראמפ על התבטאויותיו נגד נשים. הקלי הזאת, אלוהים ישמור – צפיתי כמה פעמים בתוכנית שלה ברשת החדשות של פוקס והתחלתי לחשוב שאולי בכל זאת התקשורת בארץ היא שמאלנית. אבל לא רק ההמונים נהנים מטראמפ, אלא גם רשת פוקס עצמה, שנתוני הרייטינג שלה הגיעו לשיאים חדשים בעקבות הריב שלכאורה התפתח בינה לבין טראמפ.

“אני הייתי משלם לפוליטיקאים האלה”, חוזר טראמפ ומדגיש כשהוא מדבר על חברי קונגרס ללא הבדלי דת, גזע ומין. “הייתי משלם להם כסף, מה לעשות אני איש עסקים, אני נותן להם כסף ומדי פעם מרים להם טלפון בשביל שיחזירו טובה. ככה זה, את כולם ניתן לקנות”. אמנם השפעת בעלי ההון על קבלת ההחלטות בממשל האמריקאי ידועה גם למי שאינו מבין דבר בפוליטיקה האמריקאית, אך זה עדיין מצחיק, משפיל, וכל כך מגוחך כשהדברים יוצאים מפיו של דונלד.

טראמפ טוען שהוא לא צריך את הכסף של אנשי העסקים, יש לו מספיק משלו, ואיש לא יכול לשנות את החלטותיו ונחישותו לפעול למען אמריקה. לא ברור כמה כסף יש לטראמפ, אבל זה באמת לא העניין, העיקר ההצגה. הרי בספרו, כך סיפר לי חבר שקרא את הספר, הוא מתאר כיצד עשה את הונו כשהוא מביים הצגה מול מנהלי בנק, כשהוא מביא את חבריו מהתיכון לפגישה חשובה שתכריע את עתידו הכלכלי, מלביש את חבריו בחליפות, מבקש מהם לשתוק ומציג אותם בפגישה כסוללה של עורכי דין, רואי חשבון ומומחים לכלכלה ועסקים. מנהלי הבנק התרשמו, וחתמו על העסקה שהפכה אותו למיליארדר. ייתכן שגם התואר הזה הוא חלק מהצגה, אבל מי סופר.

טראמפ מייצג את החלום האמריקאי יותר מכל מועמד אחר, יותר אפילו ממרקו רוביו, המועמד ממוצא קובני שדמעות עומדות בעיניו בכל פעם שהוא מספר על קשיי משפחתו וכיצד הצליח להתקדם בחיים מהעוני בו היה שרוי, כשהוא מממן את לימודיו מהלוואות שלא ידע כיצד יחזיר. הסיפור של רוביו – מי שעובד קשה מגיע רחוק – אינו החלום יותר. החלום האמריקאי, שלאו דווקא קשור לאמריקאים, הוא לא יותר עבודה קשה, אלא אחיזת עיניים כמו זו שמספק טראמפ, לא כל אחד יכול לעבוד קשה, הרבה יותר פשוט לרמות כשצריך, בדיוק כמו הפוליטיקאים.

“נשבעת לך אבא”, אמרה הילדה שלי שלאחרונה הפכה מצמחונית לטבעונית בזמן שהקשבתי לדברי טראמפ ברדיו, “אם האידיוט הזה נהיה נשיא אנחנו עוזבים את ארצות הברית”.

“זה מה שאנשים אמרו פעם על שרון”, אמרתי לה.

“מי?”

“לא משנה”, הפטרתי והורדתי אותה במחנה הקיץ של המארצ’ינג באנד הבית־ספרי, “אלוהים יברך את אמריקה”.

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 8-10-2015