דלות ואסתטיקה מסורבלת בתערוכת בוגרי התואר השני של בצלאל מאת גליה יהב

שלא כמו בתוכניות מקבילות בחו”ל, בתוכנית היוקרתית לתואר השני באמנות בבצלאל בתל אביב עלות הלימודים נמוכה ואין לחץ על הבוגרים להתברג בשוק האמנות. אז למה רוב העבודות בתערוכת הגמר שלהם משמימות ונטולות כל חן?

הדיון בתוכניות התואר השני באמנות בניו יורק ובלונדון ממשיך לרתוח. ביקורת רבה כבר נכתבה בשנים האחרונות, וביתר מרץ בשבועות האחרונים, על מה שלומדים שם ולמי זה נחוץ. הטענות המרכזיות הן שמדובר בתוכניות־הזנק לקריירות בטעם טפלון, במעבדות התאמה לגלובליזציה או בשקר משומן ביח”צ המותיר את בוגריו משכילים ומובטלים, ובייחוד — בעלי חובות כספיים שקשה להחזיר.

ואכן, את עיקר התסיסה לא גורם התוכן הנלמד אלא העלות שלו. שכר הלימוד בגולדסמית בלונדון מגיע ל–10,000 פאונד לשנה ובאוניברסיטת ניו יורק, הנחשבת ליקרה ביותר, שכר הלימוד מגיע ל–71,000 דולר (לא כולל ביטוחים, עלויות ומסים שונים). לאחרונה כינתה נעמי וולף את האוניברסיטה “העושקת המרכזית”, משום שמלבד העלויות המוצהרות היא מאלצת את תלמידיה לשלם סכומי עתק נלווים וחבויים היטב (כגון דרישה לגור במעונות יקרים מהממוצע בבעלות האוניברסיטה, לעשות ביטוחי בריאות בחברות לפי המלצת האוניברסיטה וגביית תשלומי־יתר עבור תוכניות חילופי סטודנטים). במרץ דיווח ה”גרדיאן” כי סטודנטים השתלטו על אגף המנהלה בסנט־מרטינס בלונדון במחאה על קיצוצים מתוכננים ואילו הסטודנטים בגולדסמית לונדון פצחו בשבוע שעבר בחודש מחאות, שהעיקרית בהן נגד העלאת שכר הלימוד.

betrzalel-1

עירא בר זליכה, “Life Show”. אחד הפרויקטים שמצליחים לסקרן בתערוכהעירא בר זליכה

כבר ב–2013 כתבה האמנית קוקו פוסקו מאמר (“Debating an MFA? The Lowdown on Art School Risks and Returns”) שבו התריעה על העלויות מרקיעות השחקים של שכר הלימוד, על ההלוואות האכזריות וצבירת החוב של סטודנטים לאמנות — לעומת סיכוייהם להשתלב במקצוע. ואילו ג’רי זלץ, מבקר האמנות של ה”ניו יורק מגזין”, טוען שתוכניות ה־MFA (התואר השני באמנות) “נהדרות עבור מי שיש לו נטייה ללימודים, זמן וכסף”. הוא מתאר את לימודי התואר השני כשנתיים של יצירה אינטנסיבית ומשגשגת שבהן נשארים בחברותא עד מאוחר, אחרי שהפרופסורים הולכים הביתה, ומפתחים שפה חדשה. או בולשיט חדש.

ובכל זאת, גם זלץ מונה שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא ההשפעה המכרעת של המרצים על הסטודנטים, וקליקות הכוח שהם מייצרים. “אינטלקטואלים פנאטיים מקפיאים את היצירתיות של אמנים ומבקרים צעירים”, הוא כותב, “יותר מדי סטודנטים יוצרים עבודות הנגזרות באופן ישיר מאלה של מוריהם ואף אחד לא מעיר להם על כך. במקום ללמד אותם כנות וביקורת עצמית, מלמדים אותם לשחק את המשחק”. הבעיה השנייה היא כמובן שכר הלימוד. בבתי הספר היוקרתיים הוא מגיע למאה אלף דולר לשנה, מה שהופך אותו למוצר לוקסוס לצאצאי הממש־עשירים בלבד.

בישראל המצב שונה עד הפוך. בתוכנית התואר השני בבצלאל תל אביב עלות הלימודים היא 14,000 שקל לשנה. במצב הנדל”ן בתל אביב, שבו אמנים נתקלים בקשיי דיור כפולים — בית וחלל סטודיו — משתלם להירשם ללימודים גבוהים ולו רק עבור חללי היצירה המוענקים במסגרתם למשך שנתיים. בחישוב פשוט, הסטודיו הממוזג

יעלה פחות מ–1200 שקל לחודש, חופשי מארנונה ומשאר החשבונות, ובסוף מקבלים תואר. השקעה נבונה.

betrzalel-2

אלכסנדרה “סנה” וילצ’ינסקה, “Alchemy of V”אלכסנדרה סנה ויצ’�

גם הטענות לגבי האינטנסיביות המאוד־מסוימת של תוכניות התואר השני באמנות אינן ממש תקפות לגבי האקדמיה הישראלית. הביקורת המוטחת בתוכניות ה־MFA המובילות בחו”ל נוגעת להכוונת הסטודנטים להפוך תוך זמן קצר ליצרנים המפיקים כמות גדולה של אמנות ברמה מוצרית וסגנונית מובחנת (להפוך עצמם למותג), כך שיהיו שווי־השקעה עבור גלריסטים ודילרים. הסטודנטים יוצאים מהאקדמיה בשלים להיקטף (ומבחינה כלכלית הם חייבים להיקטף במהרה או שיטבעו למשך כל חייהם בחובות). חקירה מהוססת? ניסוי וטעייה? שינויים אמנותיים וסיבובי פרסה? התעניינויות מרובות, מתחלפות, סותרות? לא בבית ספרנו. הדרישה היא לנוסח אמנותי יציב ופורה, ניתן לזיהוי בקלות ומניב. איך בפועל זה קורה? שוב, באמצעות שוט העלות־תועלת. מי שהמונה דופק בכל רגע מתהליך המחשבה והיצירה שלו, ואחרי שנת לימודים אחת כבר מתבקש להתכונן לתערוכת הגמר, שממנה יתחיל להתניע קריירה משגשגת או ינשור לתהום הנשייה — ממהר להתגבש.

לעומת המצב הזה, תערוכות הגמר בתוכנית היוקרתית לתואר השני בבצלאל תל אביב, שנפתחו אמש (שלישי), נראות יותר כמדגרה מנומנמת ש”פלורליזם” הוא שם הקוד החלול שלה. מאחר שהן מאופיינות כחדר בדרום תל אביב, והדרישות האקדמיות הן לחיות מדקה לדקה, לא פלא שהתוצאה היא במקרים רבים לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה עם המון מטאפורות. והשנה, אפילו זה לא. אם בשנים עברו ניכרה איזו בהילות או רצון לשאת חן, איזו טרנדיות או שימוש בשפת אמנות עכשווית — מכל אלה נותרו בעיקר הכתוביות באנגלית.

אצל 21 המציגים במחזור הראשון בניהולו של ניקולא טרזי ניכרים (בהכללה) שיממון ודלות, אסתטיקה מסורבלת שהיא תוצאה של אילוצים ופשרות, פעלתנות־יתר פיזית על מעט מאוד תוכן וידע. ההתעניינויות המגוונות אינן מצליחות להתגבש לכלל פרויקטים אמנותיים משכנעים, כאלה שיש בהם גם היבט הנוגע לחיי הצופה ולא רק לצורכי ההבעה של היוצר. בוודאי לא כאלה היוצרים שותפות אינטלקטואלית ורגשית ביניהם. בינוניות ורמה נמוכה. אמנות לייט בלי טיפת חן.

betrzalel-3-

נועם הורוביץ, “Necessity is the mother of invention”תומר אפלבאום

בתוך המכלול הזה, יש בכל זאת כמה פרויקטים שמצליחים לסקרן:

אלכסנדרה “סנה” וילצ’ינסקה מציגה את “Alchemy of V”, חלל צבוע בכחול, בצד אחד מוצגות מבחנות זכוכית עם דיו ובצד השני מוקרנת עבודת וידיאו מעין דוקומנטרית העוסקת בשאלה “מיהו קורבן”. וילצ’ינסקה ראיינה פסיכולוגים המתמחים בטראומה וביקשה מהם לשרטט קווים רגשיים לדמותו של קורבן. נוצר פרופיל של “קורבן אוניברסלי” שבין מאפייניו ניתן למנות עירנות יתר, חרדה, חוסר אמון ואגרסיביות, שתלטנות, קשיי אמפתיה. את הפרופיל הזה, שנהפך כעת לקלישאה חסרת רחמים, היא מעבירה בסד החקר הפיזיונומי — קריאת תווי פנים. לבסוף היא מביאה אותו למומחה קלסתרונים משטרתי, והוא משרטט מחדש את דיוקן הקורבן האולטימטיבי, הנראה עכשיו ככל חשוד. הקורבן זהה לעבריין.

נועם הורוביץ מציג את “Necessity is the mother of invention”, מיצב בנראה חדר חזרות המזכיר עבודות מסוימות של גיא בר אמוץ, משולב במראה רפואי המזכיר קצת את עבודותיו של גדעון גכטמן, אולי בגלל עגלות הנירוסטה שבו. באחת מהן תקועה מקדחה, בחלקה התחתון פסלון מזכרת של “חטיפת הנשים הסביניות” הבארוקי, תקוע הפוך כך שהתוקף נראה כמי שמחזיק את האשה, מונע ממנה ליפול. כשתופעל המקדחה, הם יסתחררו במחול סיבובי. במרכז החלל ניצב פסל שבראשו עובר עשוי קרח, למרגלותיו מכשירי ונטילציה פולטי אדים, אדים שנוצרו מנוזלי גופו. שני רמקולים פונים זה אל זה ומשמיעים האחד את ההד של השני, ועוד. המראה הכללי הוא של מעבדת רפואה שחורה העושה ניסיונות בסאונד ובבני אדם.

betrzalel-4-

עבודה של טליה רוזיןטליה רוזין

טליה רוזין יצרה פיגום גדול המוצב לאורך מדרגות הבניין בסלמה 60, עץ חשוף ונוכחות־נעדרות של פועל/ת שהיו שם, גרסה נוספת בז’אנר הפירוק־בנייה המציב את השאלה מי המלביש האמיתי בשלמת הבטון והמלט בישראל ומדגים מציאות תל אביבית של פיגומי־תמיד בתוך המבנה במקום במעטפת שלו. בצדו מוצגות ארבע עבודות וידיאו, ובכל אחת מוצגת סצינה קטנה: אלוף אירופה בריקוד על מוט מתפתל באופן אקרובטי, האמנית עצמה מצולמת כשהיא מנסה לכופף צינור, גבר נוסף שובר קיר בפטיש כבד, ושוב האמנית — הפעם חובשת־חונקת את שדיה. ביחד מתקבלות העבודות כעוסקות בכוח פיזי ובחסרונו, בסיבולת, בהידוק וקשירה לעומת התעלות ופריצה, וביחסים בין גופים (וזהויות מגדריות) לחלל.

צפו: וידיאו מתוך תערוכתה של טליה רוזין

מארק שובר את הקיר from Indie wedding on Vimeo.

עירא בר זליכה מציגה את “Life Show”, תמצית אמנות הסלפוש — חלל ובו עשרות צילומים, רובם של עצמה בתנוחות קלישאה, מין לקסיקון בוטה של צילום לא מספיק מודע לעצמו, עשוי מעירום אמנותי וארוטיקה אקספרסיבית בשחור לבן, נוסחי עטיפות תקליטים ומגזינים, לוק סינדי שרמני של התחזות, סנפשוטים וזעקות קפואות, ואופניים קשורים (נטושים? בודדים כמו הלב?) בתל אביב.

בווידיאו נונשלנטי נלווה (בעריכת אתי מואס) מצולמת בר זליכה במיני תחפושות ופאות, שיחות על קלונקס וסמים, כשלמרגלותיה עשרות בקבוקי בירה ריקים ובעיקר ריקודים מצחיקים ושירת קריוקי וליפ־סינק בדירות שכורות, ומה שבאופן כללי נראה כהתמסטלויות מצולמות באנרגיות שטותיות ופרועות. ובלשונה: “הווידיאו מורכב מפרגמנטים המתארים את התנודות הללו במניה־דיפרסיה מבנית. זהו ואלס שלא ניתן לומר עליו שהוא הרמוני, וזה דיאלוג שלא בהכרח מתנהל בין היוצרת ליציר דמיונה, בין פרסום לאנונימיות, בין ציבורי לפרטי, בין אהבה לשנאה עצמית, בין שפיות לשיגעון ובין אפשרויות מגוונות של מגדר ומיניות. או במילים אחרות: תל אביב 2015”.

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 6-3-2-15