דרכים צדדיות מאת יאיר גת

המדור יצא למסע טעימות באזורי היין של קליפורניה

winery

הכרמים של יקב “קובננט”. חלק מהיינות מגיעים לישראל באופן סדיר

השמש זרחה מעל מפרץ סן פרנסיסקו כשיצאתי ממגרש החניה של שדה התעופה באוקלנד, מצאתי תחנה טובה ברדיו, השתלבתי בתנועה בשיא הביטחון ולקחתי פנייה לא נכונה. אם ג’ף מורגן לא היה מתקשר לשאול מה קורה איתי, כנראה הייתי מגיע לסן חוזה במקום לברקלי.

דקות ארוכות וכמה גשרים מאוחר יותר ישבתי בביתם של ג’ף וג’ודי רעייתו, לארוחת צהריים של פסטה ברוטב ג’ינג’ר ושומשום, מתכון מתוך “The Covenant Kitchen”, אחד מספרי הבישול הרבים שכתבו יחד. שתינו סוביניון בלאן מענבי צפון קליפורניה, שג’ף עושה ב”קובננט”, היקב הכשר שהקים בשנת 2003 – יין מוצק ועשוי היטב, שטעמי הפרי הבשלים ומאוזנים שלו התחברו נהדר לפסטה.

מאוחר יותר, במשכנו הנוכחי של היקב, באזור התעשייה של ברקלי, טעמנו את “מענטש לבן 2014”, בלנד רציני ומינרלי של רוסאן וסמיון; “לנדסמן 2014″, פינו נואר שרירי; ו”קובננט שרדונה לבן 2013”, יין מלא וחמאתי שנעשה מענבים הגדלים באחוזה של אורי ששון, יהודי ממוצא איראני, באזור סונומה. חלק מיינות קובננט מיובאים לישראל באופן סדיר, ואת היינות שג’ף עושה כאן, בשם “קובננט ישראל”, כדאי מאוד לחפש בחנויות.

כשר ולא מסריח 

למחרת נסעתי לאזור לודיי, כדי לפגוש את התאומים לאנג ביקב הקרוי על שמם. זהו אזור שטוח, לח וחם, שידוע בכמויות הענבים העצומות שגדלות בו יותר מאשר באיכות שלהם.

רנדל לאנג, אחד התאומים, לקח אותי לסיור במפעל המצוחצח, שקולט מאות אלפי טונות של ענבים בשנה ומעבד את רובם עבור יקבים אחרים. אבי סבו הגיע לאזור מגרמניה בסוף המאה ה־19 והפך לכורם בקנה מידה תעשייתי. רנדל ואחיו התאום בראד, שהמשיכו את עסקי החקלאות המשפחתיים, הקימו את היקב לפני כעשור כדי להבטיח את עתיד הילדים.

רנדל הציג בפניי בגאווה את המערכות הכשרות של היקב, שבהן מעובדים ענבים עבור היינות הכשרים של יקבי הרצוג, המארחים שלי בקליפורניה. “אנחנו משפחה והם משפחה. זה הרבה יותר מסתם עסקים”, הוא אמר ונזכר בהתרגשות שאחזה בו כששמע את סיפורה של משפחת הרצוג. אחד מאבות המשפחה, ברון פיליפ הרצוג, עשה יין בצ’כוסלובקיה לפני יותר ממאה שנה, וכיום, תשעה דורות מאוחר יותר, היקבים צאצאי הברון עושים יינות כשרים בניו יורק ובאוקסנארד, קליפורניה.

מדי בציר מגיע ליקב בלודיי “צוות כשר”, של יהודים שומרי מצוות, שמטפל בקליטה ובעיבוד הראשוני של הענבים. עיסת המיץ והקליפות עוברת בצנרת ייעודית שעוקפת את היקב כולו ומגיעה למתחם מגודר שהשלט בכניסה אליו מכריז באדום על גבי צהוב: “אין כניסה. כשר”. כל זה כדי לא ליצור מגע בין היין לבין אנשים שאינם יהודים שומרי מצוות.

משם חזרתי לכביש והמשכתי לנאפה, מאזורי היין החשובים ביותר בקליפורניה, ובעולם כולו. אחרי לילה של מנוחה יצאתי שוב לדרך, אל יקב “הגפן” שהוקם בשנת 1979 על ידי בני הזוג היהודים אירית וארני ווייר.

 היינות של “הגפן” הם מבושלים, יינות שעוברים פסטור כך שעל פי ההלכה גם לאנשים שאינם שומרי מצוות מותר למזוג אותם, בלי לפגוע בכשרותם.

למרות הבישול, שגורם במקרים רבים להתפתחות ריחות לא נעימים, היינות של ארני זוכים לאורך השנים לציונים גבוהים במיוחד ממבקרים וממגזינים כמו “Wine Spectator”. במהלך הטעימה הצלחתי להבין מדוע.

ליינות שנעשו מענבי אזורים חמים ולחים כמו לודיי יש נטייה להסגיר את השפעת הבישול, בעוד ביינות שנעשו מענבי אזורים איכותיים יותר, נאפה למשל, הוא אינו מתבטא כלל. הוכחה נוספת לכך שרק איכות הכרם קובעת את איכות היין, מבושל או לא מבושל.

הברון הרצוג  

דרכים צדדיות מדהימות ביופיין הובילו אותי מנאפה אל החווה של משפחת וורנקי בסונומה. כשהגעתי ליעד יצאה לקראתי מרגו וורנקי מרק שמנהלת את החווה.

בשטח החווה, שהוקמה  לפני יותר ממאה שנה במרחק קילומטר וחצי מהנהר “ראשן ריבר”, גדלים ענבים שמוצאים את דרכם אל יינות איכות של יקבים רבים, בהם גם יינות הסדרות הגבוהות של הרצוג. ישבנו על המרפסת של אחת מבקתות העץ בחווה, אכלנו מרק, שוחחנו על חקלאות ועל אמנות ועל החיים, עד שהערב התחיל לרדת, ואני הייתי צריך לצאת לדרך הארוכה ללוס אנג’לס.

ג’וזף הרצוג, מנהל יקב הרצוג, חיכה לי בשדה התעופה של עיר המלאכים קצת לפני חצות ולקח אותי למלון בהוליווד. למחרת יצאנו לכיוון פאסו רובלס, אזור יין שנמצא כשלוש שעות נסיעה צפונה מהעיר, כדי לבקר בחוות “ארבע האחיות” של בני הזוג ד”ר סרינה וד”ר מייקל פרידמן, רופאים לשעבר שמגדלים גפנים יותר מרבע עשור. ג’וזף, שהיה מרוצה מהנטיעות החדשות בחווה, נראה מודאג ממצב הכרמים הוותיקים שהיו נגועים בפטריות ונראה שייעקרו בקרוב.

משם חזרנו לאורך החוף, אל יקב ברון הרצוג באוקסנארד. במרכז המבקרים טעמנו כמה יינות שנעשים מענבי הכרמים של משפחת לאנג בקלרקסברג: “שנין בלאן ויונייה 2013” שהציג איזון יפה בין בשלות לחומציות מרעננת; “שנין בלאן 2014″ בטעמי הדרים מרעננים; ו”סוביניון בלאן 2014”, שהיה עסיסי, טרופי ומאוזן. “רוזה קברנה 2015”, שנעשה על ידי אלישיה ווילבר, ייננית חוזרת בתשובה, היה מעט בשל ומתקתק לטעמי. מבין האדומים אהבתי בעיקר את “קומופלאז’ 2014”, שנעשה לרגל 30 שנות הפעילות של היקב בקליפורניה מתערובת של 12 זנים והיה מורכב ומלא אופי.

ארוחת הערב שאכלנו במסעדת “טיירה סור” שבמרכז המבקרים מוכיחה מעבר לכל ספק כי כשרות לא אמורה להפריע לבישול עילי. אחד היינות המפתיעים שליוו את הארוחה היה ישראלי. “סגל, קברנה סוביניון לא מסונן 2002”, מהאוסף הפרטי של ג’וזף, שהתבגר יפה להפליא.

בשעת לילה מאוחרת החזיר אותי ג’וזף למלון בהוליווד ולמחרת לפני הצהריים כבר הייתי על המטוס, בדרך למשפחה שלי. אי אפשר ללמוד את קליפורניה בארבעה ימים. גם 40 שנה לא יספיקו, אבל המסע הקצר הזה הוכיח לי פעם נוספת שלמרות המגבלות, אין סיבה בעולם שיין כשר לא יהיה יין טוב. אפילו טוב מאוד.