דרשה ליום הכיפורים תשע”ד/הרב יוסי נפרסטק

“קול נדרי”
הנושא: קדושה העצמית של האדם

Slider א. זה עתה סיימנו את תפילת “כל נדרי”, כאשר כולנו עמדנו על רגלינו עטופים בטליתות, העמדנו “בית דין” עם ספרי תורה בידם, והכרזנו קבל עם ועדה: שכל הנדרים וההבטחות והאיסורים שנקבל על עצמנו מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה, בכולהון אנחנו מתחרטים עליהם מעכשיו, וכולהון יהיו בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימים.

מעניין… מבטיחים מעכשיו שכל ההבטחות מבוטלות… יפה… פתיחה דיי מרשימה ליום הכי קדוש בשנה… מה אתם אומרים? ממש מרגש… לא למרות זאת, הנה את תפילת “כל נדרי” אמרנו עם ניגון מרגש ומרטיט, ובאמת. –

המסורת המקובלת הנה הניגון הוא ניגון עתיק, ויש אומרים שיסודו הוא מתקופת האינקווזיציה האיומה בספרד. כאשר היהודים האנוסים היו מתקבצים יחדיו למרתף סמוי, ומקיימים את תפילות יום הקדוש. והניגון המרגש שחובר על ידם למילים אלו של תפילת כל נדרי, סימלו את ההתרגשות העצומה שאחזה בהם בכניסת יום הקדוש. שבתפילה זו הם ביטאו את ביטול ההבטחות והנדרים, וביטול הקשר לכנסיה הקתולית שלפתה אותם במשך השנה, ואת חידוש הקשר הנצחי והאמיתי עם יהדותם ומורשת ישראל הנצחית

דברים אלו שופכים אור חדש ופנימי יותר על תוכנה של תפילה זו.

 “כל נדרי” בעצם מסמלת את ביטול כל ה”קשרים” שאדם קשור בהם במשך השנה דהיינו ההתמסרות לתאוות הבהמיות של עולם הזה, ההתמכרות וההשתעבדות לצרכים הגשמיים. ההתקשרות לדברי הבל.

על כל אלו הדברים אנחנו מכריזים ברגע קדוש ונעלה של כניסת יום הקדוש והמקודש ש”כולהון בטלים ומבוטלים לא שרירים – –
ולא קיימים”… נדרנא לא נדרי… אסרנא לא אסרי… ושבועתנא לא שבועות…”
מכריזים מעומק הלב “אני יהודי”… וזאת האמת שלי… שאר הדברים שנכשלתי בהם, שאר הדברים שהתחייבתי אליהם, שאר הדברים שהתקשרתי אליהם שאינם חלק מיהדותי, זה לא אני. בכולהון אתחרטנא בהון…

ב. האמת היא, שתפילה זו של “כל נדרי” מסמלת את השיא של “יום הכיפורים הנה בכל שנה ושנה, ביום זה היתה הפעם היחידה בכל השנה כולה, שבה הכהן הגדול נכנס למקום מיוחד ב”בית המקדש ” שנקרא “קודש הקדשים” ואכן כן, ביום קדוש זה, כל אחד מעמנו זוכה להיכנס לקודש הקדשים הפרטי שלו.

יש לנו ביום זה את יכולת החיבור לעצם נשמתנו, “עצם הנשמה” שנקראת בלשון הקבלה “יחידה שבנפש”. ושם, בעצם נשמתנו, כל אחד מעמנו הינו זך ונקי וטהור צח ומצוחצח, ללא סיג וללא פגם.
וכאשר האדם ניפגש עם ה”אני” האמיתי שלו, כאשר אדם נפגש עם הנקודה הכי טהורה שלו, אזי אוטומטית פורצת ממנו ההכרזה הכנה והאמיתית “נדרנא לא נדרי אסרנא לא אסרי, שבועתנא לא שבועי”, שבעצם ה”אנכי של היהודי קשור ל”אנכי ה’ אלוהיך”, וה”יחידה” של האדם מיוחדת עם ה”יחיד חי העולמים מלך”. וכל שאר –
הדברים שהתחברתי אליהם במשך השנה, היו דברים שנדבקו אלי. זה לא “אני”.  “אני יהודי”… וזאת האמת שלי…

ג. המדרש בתחילת חומש ויקרא על הפסוק “אדם כי יקריב מכם קרבן לה'” אומר דבר מפעים: “רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: אף הכתובים חלקו כבוד לישראל, כמה דתימא )ויקרא א(: אדם כי יקריב מכם, אבל כשהוא בא לדבר בדבר של גנאי ראה מה כתוב )שם יג(: אדם מכם כי יהיה בעור בשרו אין כתיב כאן, אלא כי יהיה בעור בשרו”.

המדרש מדגיש לנו נקודה עמוקה ומעוררת השראה, כאשר יהודי מביא קרבן לה’ זה היהודי בעצמו, זאת האמת האמיתית של היהודי. “מכם קרבן לה'” הקרבן מגיע מהאדם עצמו ומעצמיותו. לאידך, כאשר יהודי נופל רח”ל ב”צרעת” ש”צרעת מסמלת את הנפילה בחטאים חמורים, אזי התורה מגדירה את זה בסגנון של “כי יהיה בעור בשרו”, זה לא האדם העצמו, זה משהו מבחוץ שנדבק בו. האדם
בפנימיותו נשאר נקי וזך, צריך רק להביא אותו אל הכהן שיטפל בו, ויוציא ממנו את הדבר הנורא שנדבק בו, ולהחזירו לקדמותו, להחזירו למציאותו האורגינלית להשיבו אל האמת שלו, האמת שלא נאבדה, האמת שכוסתה בערפל זמני…
“אף הכתובים חלקו כבוד לישראל” יהודי נשאר יהודי, הפינטאלע איד, נקודת היהדות שבו, נשארת קדושה וטהורה כלפני החטא, ועל ידי החטא, רק המעטפת החיצונית נפגעה, ואת כל זה אפשר בשעתא חדא וברגעא חדא להסיר ולתקן וזהו הלשון “יום כיפורים” “כיפור” פירושו “ניגוב”… החטא מתכפר ברגע אחד של חרטה ותשובה. החטא הוא כמו “כתם” שהאדם יכול להסירו ולנגבו.

.
ד. דברי הרמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל מאירים לנו את הנקודה הזאת: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – -הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים…”
הרמב”ם כאן מלמד אותנו את אחד היסודות הכי נפלאים ביהדות, שהעומק לפנים עומק של כל אחד מעמנו הינו קדוש וטהור: “אלא כל איש ואיש מכל באי העולם יכול להפוך ברגע אחד למצב של “הרי זה נתקדש קודש קודשים ועל יסוד זה אמרו חז”ל במס’ סוטה )ג א( “ר”ל אמר אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות”. האדם מצד עצמו אינו עובר עבירה, האדם מצד עצמו לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות, ה”רוח שטות” שנכנסה בו, היא זו שמעבירה אותו לרגע על דעתו, היא זו שלרגע קצר מערפלת את חושיו, ומחשיכה את מאור עיניו. ומיד כשמתעורר האדם מהתרדמה הקצרה שנפלה עליו, פורצת ממנו ההכרזה ” אני יהודי”… וזאת האמת שלי

…”
ה. אחרי השואה היו רבנים ועסקנים שנסעו ברחבי אירופה לגאול ילדים יהודים שהופקדו על ידי הוריהם במנזרים נוצריים. רוב הילדים היו צעירים מאוד כאשר הוריהם מסרו אותם לאימוץ, ולגמרי שכחו אודות יהדותם ומהיכן באו. מספרים אודות אחד העסקנים המפורסמים, שכאשר היה מגיע למנזר לביקור וחיפוש אחרי הילדים האלו, היה מבקש לבוא לבקר בשעה שמשכיבים את הילדים לישון, ואז הוא
היה נעמד בפינת החדר, ושר חרש את התפילה שכל ילד יהודי מנגן עם הוריו לפני השינה )לנגן( “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. והילדים היו קופצים ממיטותיהם ותופסים בידיו “טאטע… מאמע…”
אצל יהודי, אחרי שכל האורות כבים הכל מסביב מחשיך, תמיד נשאר דלוק ה”נר תמיד” מה שנקרא ה”פינטאלע איד”. ה”שמע ישראל” יפרוץ מעצמו מבלי הכנות מוקדמות, והוא יכריז בגאון, “כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי… שביתין שביקין בטלין ומבוטלין…” “אני יהודי”… וזאת האמת שלי


ו. ישנה הלכה מאוד מעניינת שמובאת ברמב”ם בהלכות גירושין, )הלכות גירושין פרק ב’ הלכה כ'(. “מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר, רוצה אני ויכתוב הגט, והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו, עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגויים, עד שגירש, הרי זה כשר; … ולמה לא בטיל גט זה – – —
שהרי הוא אנוס, בין ביד גויים בין ביד ישראל: שאין אומרין אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו חייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן; אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו – -אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה . לפיכך מי שאינו רוצה לגרש – -מאחר שהוא רוצה להיות –
מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות; ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר, רוצה אני – -כבר גירש לרצונו מדהים… הרמב”ם שוב מגלה לנו את נקודת האמת של היהודי. ליהודי באמת לאמיתו יש רק רצון אחד ויחיד והוא הרצון לעשות את רצון הקב”ה, האמת של
היהודי זאת ה”יהדות

ז. יש לנו כאן חבר כירופרקט שסיפר לי, שפעם הוא השתתף בריפוי הודי אלילי לכאבי גב, ובאמצע הטיפול הוא שם לב שהמרפא ממלמל עליו אמרות שונות, הוא נתקף בפחד מהדברים, והוא התחיל לומר לעצמו פעם אחר פעם “שמע ישראל” הוא מספר לי בהשתוממות, שהוא כשלעצמו אף פעם לא אמר בחיים את הפסוק “שמע ישראל”, וההורים שלו שיחיו בטח לא לימדו אותו את הפסוק “שמע ישראל”/
אבל ברגעים אלו, כאשר הוא הרגיש שהמטפל ההודי עומד להשתלט עליו עם האנרגיות האליליות, בקעה מעומק נשמתו הפסוק הנצחי “שמע ישראל”, ורק ככה הוא הרגיש מוגן ככה זה… אנחנו לא כל כך יודעים בדיוק מאיפוה מגיעה ההתפרצות הרגשית הזאת כאשר אנחנו עומדים מול ה”קודש הקודשים” האישי שלנו, אבל אנחנו יודעים שמפעם לפעם כאשר הערפל מתפוגג, וה”נר תמיד” הקטן שבוער בקודש פנימה ולפתע הופך להיות ללהבה, וכדברי הכתוב “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”. אנחנו יהודים… וזאת האמת שלנו…

ו. יום הכיפורים פותח ב”כל נדרי”, ומסתיים ב”קול השופר” שבסיום תפילת נעילה “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים” (ישעיהו כז,כג), אשור ומצרים למרות היותם מקומות גיאוגרפים, הינם מסמלים )על פי החסידות
ותורת הקבלה( גם מצבים נפשיים שבו האדם נמצא “אשור” מסמלת את האושר והעושר הגשמי שבו אדם “אובד”. לאידך, “מצרים מסמלת את המיצר והדוחק שבו האדם מרגיש “נידח שני מצבים אלו מוכרים לנו בעליל, הן בהיסטוריה היהודית, והן בחיינו הפרטיים ישנה את תקופת ה”אשור”, שבו עם ישראל היה חי בעושר ובהרחבה מתוך בטחון ושלווה, ושם אבדנו… או לאידך היו את תקופת “מצרים” לחץ ודחק, תקופת מסך הברזל” שבו נידחנו על ידי הסביבה וכן בחיים האישיים, יש את הסיבות להעדר קיום מצוות שנובעת מחמת ה”אשור” מסיבת המרוץ היומיומי אחר הנוחיות והנאות החיים, שגורמים לנו לאבד את זהותנו, ויש את הסיבות שנובעות מחמת ה”מצרים”, הפחד מלהיות שונה, הדאגה מאנטישמיות, הבושה מלבלוט בחברה כיהודי.
אכן, אנחנו לפעמים מוצאים את עצמנו ועל זה מספר לנו הפסוק שכאשר מגיעים “ליום ההוא”, אזי יתקע ב”שופר גדול “קול השופר” שמסמל יותר מהכל את הצעקה האלוקית, הזעקה שמעוררת את כל אחד מעמנו מהאדישות, ומטלטלת אותנו. ואזי כאותם אנוסים “אובדים ונידחים”
שמגיחים לבית הכנסת לתפלת “כל נדרי”, גם אנחנו נפגשים לפתע עם הקודש הקדשים האישי שלנו, ואנחנו מכריזים על עצמנו בטביעיות “אני יהודי וזאת האמת שלי”… ומוצאים את עצמנו מוכנים ללכת “להשתחוות לה’ בהר הקודש בירושלים”.

Rabbi Yossi and Faigie Naparstek
The Marina Shul

Leave a Comment