האבות הדוברים מפינו מאת אורלי סימון, ג’וליה פרמנטו

study-1

חמישה-עשר תלמידים יושבים סביב השולחן במכון למחקר יהודי בניו יורק. כל

מהחלון משתקפת ניו יורק הרותחת ובתוך כיתת הסמינר הזאת אנחנו מנפצים שיניים, מנסים להעלות על שפתינו שפה שלא מדברים באף מקום — חוץ מאשר במכון למחקר יהודי כמובן. כאן השפה שוצפת ומתגלגלת, אנגלית בקושי שומעים פה במסדרונות. התלמידים המתקדמים מצחקקים ביידיש (במו עיניי ראיתי גם זוג מפלרטט ביידיש), המורים והעובדים מדברים ביניהם בידייש, אפילו ההודעות האדמיניסטרטיביות נמסרות ביידיש.

ורק אני מסתובבת אחוזת אימה, כל היום וכל הלילה אני מפחדת מהמתים. אני מדמיינת איך הם מתעוררים עם כל מילה שיוצאת לנו מהפה.

״לאכן מיט יאשטשערקעס! מילולית זה אומר לצחוק עם לטאות, אך פירוש הביטוי הוא לצחוק מתוך כאב״, מסבירה המורה איב בשיעור על עולם החי.

בטח ככה הם צוחקים שם מתחת לאדמה, עצמות על עצמות, הלסתות נפערות להם כשאנחנו מנסים לבטא את ה-צ׳. הם שומעים אותנו צוחקים עם לטאות בניו יורק, בשפה שלהם, והם חושבים, ״סוף סוף קוראים לנו! האנשים החיים קוראים לנו שנחזור!״ והם קמים בהתלהבות, מנסים כל אחד לאסוף את עצמותיו רק כדי לגלות שזה סתם.

חברים, זה רק אנחנו מדברים ביננו, לצורכי המחקר כמובן. והם מתרגזים נורא על החיים שמדברים בשפתם והם מתמלאים חרון, הקנאה מפעפעת להם והם מקללים אותנו על שהערנו אותם.

בלילה אחרי שאני מסיימת להכין שיעורי-בית אני נכנסת לאינטרנט לבדוק איך בדיוק מתבצע סיאנס, איך מתקשרים עם רוחות רפאים. שיטוט מוביל לשיטוט ואני מגיעה אל ספר דברים פרק י״ח, ״לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.״
אני עדיין כאן, הולכת יום יום ללימודים ומכינה את שיעורי-הבית בקפדנות. אבל אני רוצה להודיע פה קבל עם ועדה שברחוב 16 פינת השדרה החמישית בניו-יורק – עושים סיאנס והסיאנס נכשל שוב ושוב. לכן אם תאחז פתאום אש במכון למחקר יהודי, והבניין כולו יעלה בעשן תזכרו שהייתי רוח הרפאים הראשונה לאמור, ״אמרתי לכם!״

ג’וליה פרמנטו, ניו יורק, קיץ 2016

***

מצאתי את מנהרת הזמן שלי. בכל שיעור נסעתי למקום אחר ועצרתי בזמן אחר, ושמעתי את האנשים, את החיים. המארג הזה של מילים בעברית וערבית, בתנכ”ית, ושוב בערבית, בצרפתית, ושוב בעברית, ומתובל בספרדית, צרחתי בפנים בחדווה – זה אני, זה אני!

אני אנדלוסית, אני ברברית, אני תנ”כית, אני פרנקופילית, ובסוף בסוף אני יהודייה ישראלית.

דילגתי בפסע רחב, מודע ונחוש, מעל לטראומה של העלייה ארצה, ירדתי עמוק עמוק להבין, להכיר, לכבד, לנשום, לשמוע ולחיות את מה שההורים שלי היו, והסבים שלי והדודות שלי. ואני.
והרגשתי שייכת. אני זה הם. אני קוראת בשפתם של האהובים שלי. בכל משפט אני מדמיינת את דודה אנט, את ממה עליה ובבה, את ממה סוזן ופפה ז’וזף, והם מדברים ביניהם ואני נועצת עיניים גדולות ושחורות, מסתקרנת ומקשיבה. וסופגת, סופגת. סופגת את מה שניגר ממני אחרי 50 שנה.

חייתי את ילדותי, את הימים המוגנים, הברורים, החמים.

והטקסט מונח לפניי, מתבונן בי רציני, אמיתי, ואני מנסה לגלגל על לשוני. איך הם היו מבטאים את צמדי האותיות שאני לא מצליחה להגות? ואז פתאום מגיע הצליל הצלול הזה בקולם “יִחְתָאז” “צריך!”. אני יודעת איך אומרים את זה! מה, ככה כותבים את זה?

והעובדה שזה כתוב בעברית. אותיות מוכרות. קדושות ושגרתיות בעת ובעונה אחת. עתיקות וחדשות בעת ובעונה אחת. שדרה איתנה של עם. והאותיות חיות ומנצנצות אלי מן הטקסט כמו כוכבים מן העבר. ואיזו עוצמה של עם. להגיע למקום ולהמציא שפה כדי לקיים בה את חיינו, ולדייק בה את צרכינו, לכנס את הפעוטות וללמד אותם אלף אחרי אלף את האותיות הקדושות ולהפוך אותן ליומיומיות. עניין מעשי ורוחני באותה מידה, אנחנו צריכים עברית כדי שנוכל לקרוא בתורה וכדי שנוכל להתכתב עם אחינו וכדי שנוכל להיות עם. השפה הזו, הערבית שלנו, שפת אבותינו שהפכה להיות פתאום שפת אויבינו. היו שהתביישו בה, דחקו אותה. לא אני. מעולם לא. ויותר מכך, אני לא מסוגלת לשנוא את מי שמדבר בשפת אהוביי, שפת אבותיי.

הבנתי את מה שהרגשתי תמיד. אני יהודייה ערבייה.

אני יודעת שהשפה הזו תמות מיד, כהרף עין, אבל אני מבקשת להיות איתה עוד רגע קט, מקווה שאולי אצליח להציל כמה מן המילים שייקברו במחסנים ובארכיונים. שפתאום יהיה מי שיקרא בהם ויתעניין בהם אחרי שנים של שבר, שנים שהיינו טרודים מדי להתעניין בהם.

אולי נעשה תחיית המתים למילים.

אני חבה תודה מעומק הלב למורי ד”ר משה כהן, מי שיזם את רעיון לימוד השפה ומקדיש את עתותיו לשמירתה.
אני מקדישה את הדברים להורי האהובים, ברוריה ומשה כהן, שדיברו ביניהם ערבית, צרפתית ועברית, ובזכותם למדתי שלוש שפות ואת כל הסודות.

אורלי סימון, ירושלים, קיץ 2016

אורלי סימון היא מנהלת אגף שרותי קהל בספרייה הלאומית.ג׳וליה פרמנטו היא סופרת ודוקטורנטית לספרות יהודית-אמריקאית של תחילת המאה 20.

פורסם באתר אלכסון