האלבום חדש לדיוויד בואי מאת סער גמזו

שלוש שנים אחרי אלבומו האחרון, יוציא הכוכב הבריטי אלבום חדש ב־8 בינואר • בסוף השבוע שוחרר סינגל ראשון מתוכו, ולמבקר הבית יש כמה דברים להגיד עליו

david-bue

בלי תבניות מוכרות. בואי

כמעט שלוש שנים אחרי אלבומו האחרון, “The Next Day”, חוזר האייקון הגדול ביותר של הרוק הבריטי, דיוויד בואי, באלבום חדש. האלבום עתיד לצאת ביום הולדתו ה־69 של בואי, 8 בינואר, ויהיה אלבום הסולו ה־26 שלו. כחימום לקראת הגעת האלבום, שוחרר בסוף השבוע הסינגל הראשון, “Blackstar”, והציף מחדש את האניגמטיות והמורכבות של אחד המוסיקאים הגדולים והמוערכים בעולם.

התגובות ל”Blackstar” נעות על הסקאלה שבין מוזר, אמנותי, יצירתי ומעייף. אישית אני חושב שבשיר, כמו גם בקליפ שמלווה אותו, מדוגמנת אמנותיות שעשויה להיות מעט מוזרה לפרקים, ויצירתיות שברגעים מסוימים עלולה לעייף. זה לא אומר שאלה הם פגמים שהורסים את חדוות ההאזנה לשיר חדש של בואי. זה כמעט תמיד היה אצלו ככה.

ב”Blackstar” ממשיך בואי בכיוון האישי והייחודי שלו. יש בו את הרוק הבריטי ששימש מצע הגדילה של בואי, אבל לצידו מתקיים מארג אווירתי ורב שכבתי של אלקטרוניקה וג’אז אקספרימנטלי (החליל שמופיע לקראת סיום השיר הוא הפתעה מענגת במיוחד). גם הפעם בואי לא עושה שום מאמץ או ניסיון כדי להתאים את עצמו לתבניות מוכרות. השיר נמתח לאורך 10 דקות תמימות, מתעקש לרחף בחלל ולא להיקשר למבנה מסודר, והוא אבסטרקטי ומשנה דינמיקה לקראת מחצית הדרך.

היצירה הזו משמשת גם שיר הנושא והפתיח של הסידרה “The Last Panthers”, שמשודרת בימים אלו ונוצרה על ידי הבמאי יוהאן רנק. רנק הוא גם הבמאי של הקליפ המושקע של השיר, שמציג אוסף (או שמא עומס?) של דימויים מטרידים וסוריאליסטיים, רקדנים סטייל פינה באוש ופילטרים שמעניקים לו מראה של חלום. לאורך 10 דקות רנק מצליח לתת ביטוי ויזואלי מדויק ונאמן לשיר, עד לרמה שנראה שהוא היה הבסיס ההשראתי של בואי לכתיבת השיר.

כל אלה הופכים את “Blackstar” ואת בואי מודל 2016 לחיית פופ ביזארית. הוא עדיין מלא יצירתיות וחדשנות, הוא ניסיוני אבל מנומק, והוא לגמרי לא מסחרי. בשלושת הימים מאז עלה הקליפ ליו־טיוב, צפו בו פחות מ־2 מיליון צופים. לשם השוואה, בקליפ הבכורה של אדל צפו 27 מיליון גולשים ביממה הראשונה לאחר צאתו.