הארד קור מאת ג’קי לוי

פתאום מגיע ברק, ויאללה הלכה משכורת. אה, את מורה? אז שתיים”. סיפור קטן על מקרר חדש ואיש שירות שבמקום לקלף את הניילון, קילף לנו את הארנק

השבוע הגיע לביתנו מקרר חדש. אני יודע שהיום בישראל מקובל להתנצל על זה שקנית משהו חדש, אבל לי באופן אישי אין שום עניין כזה. אשתי ואני שלמים לגמרי עם המהלך. ולא! אנחנו לא עשירים. איזו חוצפה שאתם שואלים. פשוט המקרר הקודם עשה את שלו כבר מזמן. המסילות של מגירות הירק כבר נמלאו סדקים, והסדקים מצידם נמלאו עלעלים של פטרוזיליה ושמיר. זה התחיל להיות שיקול אם כדאי בכלל להכין סלט. המגירה הצרה והמעצבנת שמתחת לירקות נהגה להיתקע ולהשאיר חלקי פלסטיק מסתוריים בתוך היד שלך. הו, מגירת הגבינות. בצילומים שבפרוספקט הישן היא נצצה והשוויצה בשלושה חריצי גבינה מושלמים וצרפתיים להפליא, שהתרווחו בקרבה מעדנות. אבל במציאות היומיומית שלנו היא רוב הזמן התפקעה מרוב פיצ’פקעס. סוללות מכל המינים, טיפות עיניים שפג תוקפן במלחמת המפרץ, חצי אבוקדו שחור, וכיאה לשמה, גם כמה קצוות של גבינות שיכולים כבר לשבור פומפייה.

לא מזמן, בשיחת נפש אל תוך הלילה, רק אני והמקרר, הוא פנה אלי בקולו המגרגר והנעים, ואמר שבחיים, אבל בחיים הוא לא רוצה להגיע למצב סיעודי. “אל תחזיק אותי בכוח, ג’קי”, הוא אמר בקול סדוק, “כשיגיע היום אתם כבר תדעו. בחיאת, כבר היו לך בנות זוג יותר קרות ממני. כמה פעמים אפשר להחליף מדחס?” וזהו, כבר אמרתי שאין לי שום עניין להתנצל. פשוט, החלפנו מקרר וזה הכל.

בתקופה שבה אנחנו חיים מקרר חדש כרוך בכמה צעדים פשוטים. המחיר מופיע על המוצר ועם זה אין חוכמות. לזה צריך כמובן להוסיף את ההובלה. הם גם יפנו עבורכם את המכשיר הישן זצ”ל, וכאן צריך להוסיף 120 שקלים על כל בורג שיצטרכו לפרק כדי להעביר את המקרר – הנכנס או היוצא – בפתחי הבית (“הדלת של המקפיא עלינו!”). אחר כך זה הכל שטויות. על כל שאלה ששאלנו (את הנציגה או המובילים) הם אמרו “יגיע איש שירות, הוא כבר יסדר הכל”. איש השירות יחבר צינור מים למכשיר הקרח, שאצלנו בחברה קוראים לו “אייס מייקר” – די כבר עם התבניות המיושנות האלה! מתי כבר תבינו שאנחנו במאה ה־21?! – אותו איש השירות ייתן לכם כמה הסברים קצרים על הכרטיס החכם, שהוא המוח של המקרר (מוח? חכם? וואו. בסך הכל רצינו מקרר. ארון כזה שמגרגר בלילה, מקרר את החלב ומקפיא את האפונה); ותשמעו, בחרתם בובל’ה של מכשיר, ואתם הולכים ליהנות מאוד. תאמינו לי. כך אמרה לנו לירון, או לינור, או רעות, ותיאמה לנו איש שירות.

– איך בשבילכם יום שלישי בין שבע בבוקר לשלוש אחה”צ?

– המממ…

– אה, אתם עובדים?! …המממ, סבבה לגמרי, אז בין 12 לחמש. קבענו.

חשבנו לעצמנו שאלו הם בדיוק הרגעים שאתה אף פעם לא חושב עליהם כשאתה מתכנן קדימה את הרכישות הקטנות של חייך. איכשהו בחנות, כשאתם עוברים בשדרה המחוטבת של שלל המוצרים, שבאחד מתוכם אתם מבקשים לנעוץ את כרטיס האשראי שלכם, נדמה לכם שזה ייגמר בקופה. כמו סתם קניות בסופר. ובשלב הבא, כמו בסרט פיות של דיסני, המכשיר כבר יעמוד פתאום בבית וייתן עבודה. הרגע הזה שבו נציגת השירות שולחת אותך למעצר בית של חצי יום תמיד בא בהפתעה. אבל אחרי הכל, הזכרנו לעצמנו, מדובר באיש שירות. האיש שעונה לכל השאלות, מחבר את החיבורים ופותר את כל הבעיות. למה אתה לא הפכת להיות אף פעם איש שירות, נזפה בי האישה. את באמת חושבת שהייתי מתקבל?

hard-core

לא נעים להודות, אבל המקרר החדש באמת הרבה יותר יפה. הוא עומד שם באותה נישה וגורם לך לרצות לתכנן מחדש את המטבח, את כל הבית בעצם, את החיים שלך, כך שיתאימו לו. מקרר חדש זה דבר שצריך ממש לקלף כשהוא מגיע אליך. הוא מצופה מבחוץ ועטוף מבפנים ושכן שלנו שמבין בדברים כאלה, הגיע לעזור. כשהתחלנו להסתבך עם חתיכות פלסטיק עבות שהתעקשו להיתקע על הידיות, הוא עצר אותנו בזריזות החלטית: “תעזוב! זה עלול להיגמר בשריטה, ואז אתה יכול לדבר עם הפריזר. תשמע לי, תשאירו את זה לאיש השירות! אז השארנו. בלילה חלמנו שנינו על איש השירות. בחלומי גילם אותו הארווי קייטל. אצל האישה זה היה משום מה בראד פיט.

  •   •   •

יום השירות הגיע לבסוף וכולו אביב ופריחות. חיכינו אמנם עד שש, והבחור הגיע יותר לקראת שבע, אבל אנחנו אנשים מאמינים ואף על פי שיתמהמה בוא יבוא. איש השירות לא הזכיר את קייטל או את בראד, אבל היה בפירוש נחמד וחייכני. “נו מה יש לנו כאן?” הוא אמר אחרי קפה, עוגייה וכמה דאחקות – “פיס אוף קייק. צינור לחבר, כמה שפיצים של ניילון לקלף, ואת הכרטיס החכם שאתם תוך דקה תבינו. רגע, אתם מבינים שחייבים שקע הגנה, כן? כל הקטע של המקרר זה המוח שלו. עכשיו תחשבו שמגיע פתאום ברק – מי יכול לצפות את זה? – ויאללה הלכה משכורת חודשית?! אה, את מורה?! אז חודשיים. ולא. את זה האחריות בחיים לא מכסה”. אמר איש השירות והתחיל להוציא מהתיק את שלל אביזרי ההגנה, חבילות הביטוח, שסתומי הביטחון וערכות הסינון והאבנית שהוא ינסה למכור לנו בחצי השעה הקרובה.

לא יודע מה איתכם. לי באופן אישי, אין אף חבר או קרוב משפחה שמכת ברק הפילה לו מקרר, אבל התיאורים של איש השירות היו כל כך משכנעים שלפתע נראה לי המקרר החדש כמו העפיפון הרעוע של בנג’מין פרנקלין, באותו ליל ברקים סוער שבו הוא ניסח לעצמו מה זה בעצם כוח חשמלי. שילמנו אם כן 240 שקלים וקיבלנו את ה”כיפת ברזל” של המקררים. שקע ביטחון שבכל חנות תוכלו להשיג תמורת סכום שבין 60 ל־100 שקלים. אבל זאת היתה רק ההתחלה. ומה עם האבנית? ורעידות אדמה? מבול של הפחדות החל לקלוח מהבחור שהלך והתגלה פחות ופחות כאיש שירות ויותר כסוס שיווק טרויאני שמגיע אליך הביתה לא כל כך כדי לחבר, ולפתור, ולקלף את הפלסטיק, אלא בעיקר כדי לקלף לך את הארנק. לא יודע מה איתכם, אני באופן אישי, מסוגל לפעמים להיות אידיוט מושלם.

בשלב מסוים עמדנו והתחלנו להתחנן. הילדים התיישבו לארוחת ערב, והאמבטיה של התינוק התחילה קצת להתקרר. אני עצמי הייתי צריך כבר לצאת להופיע. תשמע חבוב – אמרנו לאיש ה”אנילאיודע מה – זמן לא כל כך טוב, אתה רואה. אנחנו בדיוק מכניסים את התינוק, וה…”

אבל הבחור היה לגמרי במצב רוח של ערוץ הקניות. זוטות כמו החיים שלכם הן הדבר האחרון שיבלום לו את התנופה. “חבר’ה, תהיו איתי רגע. נורא קשה ככה להתרכז”… “לא צריך להתרכז”, קטענו אותו ונשמנו עמוק. “אמרת דברים שלא חשבנו עליהם קודם. ברקים, אתה יודע? בוא תן לנו לישון על זה”.

אוהו. לישון! כאן הוא איבד מעט את ההומור והבהיר לנו שברגע שהוא יוצא את דלת ביתנו הוא לא יוכל לחזור שוב על ההצעות מרחיקות הלכת שהוא שטח בפנינו ברוב טובו. עם צאתו, יקפצו כל המחירים, המרכבה תהפוך לדלעת, ועוד לא אמרתי מה עכברים יכולים לעשות למדחס!

למחרת בבוקר כבר היינו מעודכנים ומרושתים מספיק כדי לדעת שנפלנו קורבן למתקפה של מחירים מופקעים והצעות מיותרות. למשל הבנו שרק עבור קוביות קרח נצטרך להוציא יותר מ־500 שקלים לשנה! כשהוא צילצל לשאול אם חשבנו על הביטוח, כבר לא יכולנו להתאפק ושפכנו על אוזניו האומללות מונולוג כעוס, שלמען האמת היה צריך להיות מוטח במנכ”ל האובססיבי שלו. אחרי השיחה הייתי זקוק לכוס מים קרים, ורק כשניגשתי לפתוח את המקרר, גיליתי שאת ציפויי הפלסטיק המחורבנים הוא שכח להסיר. על זה, כנראה, לא מציעים אצלם שום בונוס.

(איור: עציון גואל)