הבורדו של ארגנטינה: קבלו טעימה מיינות היקב אצ’וואל-פרר

כשזן ענבים צרפתי מוצא בית חם בארגנטינה, גם יקב ארגנטינאי צעיר, אצ’וואל-פרר, מצליח לייצר יין שאפשר לטעות בו ולחשוב שהוא יין גדול מבורדו

 Slider (2)

ברנרד, אבא של ענת זוגתי היקרה, אוהב יין אדום. זה לא ממש מפתיע. ברנרד הוא ארגנטינאי. ארגנטינאים יונקים יין אדום יחד עם חלב אמם, חלב המורכב כידוע בעיקר מאנטרקוט ומאסאדו מפרות הרועות בערבות הפמפס המפורסמות. סבא ברנה, כפי שמכנים אותו הנכדים, תמיד שמח לשתות איתי בקבוק יין אדום שבא מ….קליפורניה, שאת יינותיה הוא מעריך מאוד. לא שהוא בוחל בכל יין אדום אחר.

תמיד חשבתי שחיבתו ליינות ארצות הברית דווקא קשורה לטעמו של היין שהוא מכיר וזוכר מארגנטינה. אבל אף פעם לא שאלתי אותו. כל היינות הארגנטיניים ששתיתי עד היום שכנעו אותי שאני צודק, ושבארגנטינה – בדיוק כמו בשכנתה צ’ילי שיינותיה מוכרים אצלנו הרבה יותר (גאטו נגרו, זוכרים?) – מייצרים בעיקר, ואולי רק, יינות בסגנון העולם החדש. יינות מוחצנים, כוחניים אפילו לפעמים, עתירי פרי, מפוצצי עץ (מי פחות ומי יותר), ובקיצור, יינות ידידותיים למשתמש שמחפש יין פשוט וקל להבנה, גם אם ממש לא קל לשתייה, לטעמי לפחות, הגורס ששתייה צריכה להיות קלילה.

בירת לאגר, יין דליל כמו קיאנטי או פינו נואר מבורגון. נדמה לי שכבר דיברנו על זה. ואם כבר יין כבד, אז שיהיה גם מעניין ורב שכבות בטעמיו. ברולו מפיימונטה, נגיד. או בורדו. אף פעם עוד לא דיברנו במדור הזה על בורדו. גם היום לא נעשה זאת עדיין. אבל נדבר על משהו דומה. יין מארגנטינה. לא כל יין. היין שעליו נדבר היום מגיע מיקב בשם אצ’וואל-פרר (Achaval-Ferrer). יקב צעיר יחסית, שהצליח בתוך שנים ספורות להפוך ליקב המפורסם ביותר בארגנטינה. ובצדק. זאת מכיוון שהיינות של אצ’וואל-פרר מזכירים, יותר מכול, יין גדול מבורדו. חלקם לפחות.

יקב אצ’וואל-פרר נוסד בשנת 1998, ילד קטן במונחי עולם היין. הוא הוקם על-ידי קבוצת אנשי יין מארגנטינה ומאיטליה, שהחליטו ליצור יין במיטב המסורת האירופית. לצורך כך הם חיפשו חלקות יוצאות דופן של ענבים. כרמים ישנים מאוד, שכמעט שהלכו לעולמם אחרי שנים של הזנחה. נשמע מוזר, אבל לא אם מכירים קצת את גפן היין.

גפן היין אוהבת לסבול. כשהצמח לא מושקה יותר מדי, ולא גדל על אדמה פורייה מדי, הוא מתאמץ ושולח שורשים עמוק לתוך האדמה כדי לחפש אחרי מים ומינרלים. תוך כדי כך הוא מתחזק. זה נכון גם לגבי גפנים צעירות, וכך יכולה גפן יין ליצור ענבים מעניינים בטעמם. כשהגפן מתבגרת היא מתעייפת, בדיוק כמונו. ואז היא מניבה הרבה פחות ענבים. אבל איזה ענבים! זה כמובן בתנאי ששומרים עליה היטב. אבל לפעמים לא חייבים. מספיק להציל אותה בזמן, ואז להתחיל ולטפח אותה שוב. בזהירות. בלי להעמיס עליה מים או דשנים.

את זה בדיוק עשו סנטיאגו אצ’וואל בקו, מנואל פרר מינטי, מרצ’לו ויקטוריה ודייגו רוסה ושותפיהם האיטלקים – טיציאנו סיבריו ורוברטו צ’יפרסו. הם חיפשו כרמים נידחים של ענבי מלבק, דיברנו עליהם לאחרונה בהקשר של מולדתם, צרפת, ושל אזור היין הכי מפורסם שלהם בה כיום – קהור. במדור ההוא הזכרתי שהמלבק מצא בית חם וחדש בארגנטינה.

חיפשו ומצאו האדונים הארגנטינאים כרמים ישנים בעלי יבולים נמוכים להפליא, שלא לומר להחריד, בגבהים מרשימים של 1,100-700 מטרים, במחוז היין החשוב ביותר של ארגנטינה – מנדוזה. כרמים בעלי משרע טמפרטורות גדול בין היום ללילה, קרקעות צחיחות, ובעיקר גפנים שהכנות שלהן (החלק המתחבר לשורשים) הן מתקופת האבן של היין – לפני מגפת הפילוקסרה, שהשמידה את רוב הכנות בעולם, אבל לא הגיעה ממש לדרום אמריקה. התוצאה הייתה, ועודנה, כמה מהיינות הכי מרשימים שיצא לי לטעום מהעולם החדש. מתברר שלפעמים כדאי לפתוח את הראש. לחייכם, סבא ברנרד וסבתא צילה, שבינתיים למדה גם היא לשתות.

לכתבה המלאה הקישו

Leave a Comment