הבית והחורבן מאת ג’קי לוי

אולי צריך להפוך את ט’ באב ליום חשבון נפש המוקדש גם לבתים שנחרבו ואיתם עולם שלם

אדגו הוא סיפור חורבן מהלך. הוא חי את הסיפור שלו דקה אחר דקה, חוצב אותו מתהומות הכאב האנושי. חוזר ומספר אותו, בעברית עשירה ורהוטה, וגם המבטא האתיופי הקל הוא חלק מהסיפור. בטח שהוא חלק ממנו. כמו אינספור הדוגמאות והמשלים שאדגו שולף כדי להבהיר לי ולעולם האטום כמה הסיפור שלו אבסורדי.

והוא אכן אבסורדי. לפני 11 שנים יצא אדגו מירושלים לבקר את קבר אמו בבית העלמין ירקון. כשחזר מאוחר יותר באותו יום הוא לא מצא זכר לבית שלו. כלום. לא צינור חשוף, לא שבר של אריח ולא רסיס של זיכרון. ככה זה עם קרוואנים. מנוף מרים אותם וזהו. היה בית ואיננו עוד.

עד אותו יום, אדגו התגורר באתר הקרוואנים בגבעת המטוס, לצד משפחות רבות שעלו גם הן מאתיופיה. מאז ועד היום אין לו כתובת. אין לו קורת גג, או פינה לשים את הראש. אין איתו גם חלק גדול מציודו האישי וגם רבים מהמסמכים שלטענתו היו מסייעים לו להוכיח את צדקתו, הכל היה בקרוואן והכל נלקח ונעלם יחד איתו. אין לו שום דבר בעצם חוץ מאשר הסיפור הזה, והצורך הדחוף לספר אותו שוב ושוב בפרטי פרטים ובכאב משתק. וכן, יש לו גם ארבעה ילדים חמודים ומוכשרים, שכבר שנה מסתובבים חסרי מסגרת.

“אתה מבין שאני לא יכול באמת לעזור לך?” אני אומר לו, “מקסימום אני יכול להקשיב לך ולספר איתך את הסיפור. להרים קול. אבל מה גורם לך לחשוב שהפעם זה יועיל? הרי הסיפור כבר סופר בתקשורת בעבר. אני לא רואה שזה מה שפתר לך את הבעיה…”

– “אל תגיד לא יכול. אל תגיד. לכל אדם יש כוח”.

אנחנו נפגשים בשעת צהריים מוקדמת בבית קפה. לא אכלתי כלום מאמש, ואני חייב להזמין לעצמי כריך. אדגו מסרב להזמנתי. הוא ישתה מים פשוטים. ככל שהסיפור שלו מתגלגל, כך הכריך הולך ונתקע לי בגרון.

אדגו ממוסמך היטב. בתיק שהוא נושא איתו, מנוילן כל מסמך שמהווה חלק מסיפור החורבן של חייו. הכתבות הישנות מן העיתונות. קבלות דהויות. מסמכים מייגעים. ועוד תיקייה אחת ששוברת לי את הלב לרסיסים ובה אדגו שומר כל ציון לשבח שאחד מילדיו קיבל מהגננת או מהסייעת. המכתבים הנחמדים האלה שמציינים שילדכם עזר יפה לסדר את הקוביות בסוף היום, ואפילו אסף צעצועים מארגז החול. ניירות שברוב הבתים לא ישרדו שבוע ימים, אבל אדגו מנופף במסמכים האלה בגאווה עצומה. הוא שומר עליהם מגוהצים ומנוילנים, והם ההוכחה שלו לכך שהוא נורמטיבי. שוחר טוב. אב אוהב ומעורב ומחנך. בן אדם.

נדמה לי שהם בעיקר ההוכחה לכך שהוא לא מבקש נקמה ובטח שלא לסחוט משהו מהמערכת (כמו שנהוג לחשוד אצלנו כמעט בכל אזרח). אדגו מבקש צדק. זה מה שהוא רוצה ולרגע נדמה לי שהסיפור שלו הוא סיפור החורבן היהודי העתיק, כולל כל הפרטים הקטנים – הזיכרון העיקש, האכזריות והאטימות הקפקאית, הנוודות מורטת העצבים. ואני יושב ואוכל סנדוויץ’ חביתה מול עם ישראל עצמו.

  •   •   •

ט’ באב הוא יום מוזנח. רשלנות עקבית מלווה את הטיפול בתאריך האומלל הזה, וכולנו נוהגים להאשים בכך בעיקר את התזמון האיום של החורבן. ואכן, זה לגמרי לא יפה מצידם של טיטוס ונבוכדנצר ושאר היימח־שמויניקים מרומא ומבבל – ומאיפה לא? – שלא טרחו לתאם את החורבן עם לוח החופשות שלנו. כך יצא שתשעה באב, כולל תקופות הפרומו של ימי בין המיצרים ותשעת הימים, נופל תמיד בין הכיסאות, מחוץ לשנת הלימודים ותוכנית הלימודים ובכלל, מחוץ לפריים.

עבור הציבור החילוני שחי במרכז, 9 באב כמעט לא קיים. מדובר בעוד משהו מופרך שדתיים עושים. החילונים של ירושלים, לעומת זאת, נוטים לקבל בהשלמה וכחלק מגזירת הגורל הירושלמית את העובדה שיש פחות אירועי קיץ. ואילו הדתיים, לאורך סקאלת האדיקות והחומרה, שומרים על פרוצדורות הלכתיות קשוחות יותר או פחות. חלק עושים את זה כי הלכה חייבים לקיים וזהו, וחלק מאמינים שמצוות עושות תיקון אמיתי בעולם.

כמו שכולנו כבר שמענו אלף פעם, שנאת חינם – ולא הרומאים או המצב הגיאו־פוליטי במזרח התיכון – היא היסוד ההרסני שהחריב את הבית. מה שיבנה אותנו הוא אהבת חינם, ויהודים תמימים מאמינים שקיום מדוקדק של מנהגי האבל מקרב אותנו להבנה ולאהבה.

jacky-levi-8-15-2016

זה נורא נחמד לשמוע את המילים המתוקות האלה, אבל אני באופן אישי מתקשה לזהות אנרגיות של אהבה בימים המיוזעים של האבל הקיצי. העולם הדתי שמסביבי פשוט לא מתגלח. לא מתחתן. לא שומע מוסיקה. מתנהג כאילו באבל, אבל לא באמת. הבן אדם יוצא מהבית עצבני ומרוט כמו תמיד. מנהל את האינטראקציות היומיומיות שלו קצר ומתוח וחשדני, והנהג מאחור תמיד יצפור לך ברגע שתעז להאט כדי לחפש כתובת או חניה.

יש כאלה שמאמינים, בדיוק כמו מקבלי ההחלטות המצחיקים מיוניליוור ותלמה, שזה בסך הכל עניין של הסברה. אני מתקשה להאמין. עוד לא נולד המסבירן הגאון שיגרום ליותר מדי ישראלים חילונים לחוש צער כלשהו על חורבן או שניים של בית המקדש. בית המקדש הוא לא בית החלומות הישראלי.

ועדיין, זה לא חכם במיוחד להתעלם מתשעה באב. “חורבן הבית” הוא אולי צמד מילים פחות סקסי מ”עיצוב הבית”, אבל הוא משמעותי הרבה יותר. אם זה היה תלוי בי, ט’ באב היה הופך להיות היום הלאומי המוקדש למחשבה על בתים שנחרבו ואיתם עולם שלם. כמעט תמיד זה יכול היה להתנהל אחרת. גוש קטיף; אינספור סיפורי הגירושים שכולם סיפורי חורבן; אנשים פשוטים וטובים, כמו אדגו, שחייהם נפלו יום אחד בין הכיסאות.

  •   •   •

הרשויות טוענות שאדגו סלהו לא שילם את דמי השכירות הזעומים. אדגו מראה מסמכים שמוכיחים אחרת. כך או כך, כולנו יודעים שמדינת ישראל יודעת למחוק חובות, לעשות להם תספורת ולזרום הלאה, כשהיא רוצה.

הרשויות טוענות שאדגו קיבל הודעה מראש על כך שעומדים לפנות אותו. אדגו אומר שזה שקר. התחושה שלו היא שמחבלים שביתם נהרס מטופלים ומיודעים טוב יותר.

דבר אחד בטוח. גם אחרי 11 שנים עדיין לא השכילה המערכת לפתור בעיה אנושית פשוטה למדי, שלא עולה מיליונים, אבל מגדלת דור נוסף של זעם והזנחה.

עוד דבר ברור למדי עולה מן הסיפור ומן המסמכים: אפשר היה להפגין קצת יותר חמלה והבנה. אפשר היה ללמד יותר זכות. להניח שיש כאן יותר חוסר התמצאות ואי הבנה של שפה זרה וכללים זרים, מאשר התחכות והתחמקות. חז”ל התעקשו לתלות את החורבן בסיפורים אנושיים קטנים. הם לא הקימו ועדות חקירה ולא צלבו את המודיעין. הם חיפשו סיפורי עוול מהסוג שמפורר חברה והורג את הסולידריות שלה. אפשר ורצוי ללמוד משהו מחז”ל לפני שהחוכמה עצמה תהפוך להיות ז”ל.

תגובת עמידר: “אנחנו מלווים את המקרה של מר סלהו כבר תקופה ארוכה. הנושא נמצא בטיפול משרד הקליטה, ועמידר שואפת למצוא פתרון לפרשה”.

(איור: עציון גואל)