הדוקטור ישיר לנו סולו מאת סמדר סלטון

הם עובדים לפעמים 14 שעות ביממה בהצלת חיים, אבל לא מוותרים על אהבתם לשירה • בהפסקות בין החזרות במקהלה הם מייעצים לאנשים, ופציינטים באים לראות אותם מופיעים • איך הגיעו כמה מבכירי הרופאים בארץ למקהלה הקאמרית של רמת גן, ולמה הם שרים גם בזמן הניתוחים

singing-doctors

פרופ’ דוד ורון (מימין), ד”ר אמיר טנאי וד”ר מתתיהו נוף בחזרות המקהלה. לא יכולים לסגור את הטלפון אף פעם צילום יהושע יוסף

“יש מנתחים שאוהבים לשים מוסיקת ג’אז ברקע כשהם בניתוח. יש כאלה ששמים מוסיקה קלאסית. אני אוהב לשיר אופרות”, אומר ד”ר מתתיהו (מתי) נוף (67), מנהל יחידת כף רגל וקרסול בבית החולים אסף הרופא ומנתח בבית החולים אסותא.

“התחלתי לשיר ב־1988, כשעבדתי כמנתח בבית החולים קפלן. פעם, באמצע הניתוח הרמתי את הראש והסתכלתי לעבר הדלתות. מבעד לצוהר העגול שבדלת הבחנתי בהרבה מאוד אנשים שמחאו כפיים, ומאז אני שר במהלך כל הניתוחים שאני מבצע”.

כבר 19 שנים שנוף הוא זמר במקהלה הקאמרית של רמת גן, המונה 50 חברים. הוא לא הרופא הבכיר היחיד שם; לצידו שרים עוד שלושה רופאים מומחים, מנהלי יחידות ומחלקות: פרופ’ דוד ורון (70), מומחה להמטולוגיה וקרישת הדם ומנהל היחידה לקרישת דם בבית החולים איכילוב; ד”ר אמיר טנאי (71), ראומטולוג, אלרגולוג ואימונולוג, שניהל עד לפני ארבע שנים את היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית בבית החולים וולפסון בחולון, וכיום רופא עצמאי; וד”ר דין עד־אל (52), מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות בבתי החולים בילינסון ושניידר.

אני פוגשת אותם ב־10 בערב בחדר החזרות של בית יד לבנים ברמת גן (“דין לא הגיע, היה לו ניתוח דחוף”), כשהם שרים בהרמוניה מופלאה את “מיסה דה גלוריה” של פוצ’יני. אצל רובם התחיל היום הזה לפני 14 שעות, והם הספיקו לפגוש במהלכו עשרות חולים וגם לנתח כמה – מה שלא פוגם ביכולתם להפיק מגרונם צלילים מדויקים. ב־23 באוקטובר הם יופיעו בפסטיבל אבו גוש.

“אין כאן אף זמר חובב”, אומרת המנצחת חנה צור, שהקימה את המקהלה ב־1993. “כל חברי המקהלה הם זמרים מקצועיים לחלוטין, ששרים סולפאג’ (שירה על פי תווים המחייבת שמיעה מוסיקלית ויכולת להפיק צליל בגובה הנכון; ס”ס), עשו שיעורי פיתוח קול ויכולים לשיר במשך שעות מבלי להצטרד.

“כמה חודשים לאחר הקמת המקהלה ביצענו את הפסקול לסרט ‘רשימת שינדלר’, לאחר שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית המליצה עלינו בפני מפיקי הסרט. מאז, כבר 23 שנים, אנחנו מופיעים בארץ, ולפעמים גם בעולם. פעמיים בשנה – בשבועות ובסוכות – אנחנו מופיעים גם בפסטיבל אבו גוש. כשנתיים לאחר שהוקמה המקהלה מוניתי להיות המנהלת המוסיקלית של פסטיבל אבו גוש”.

במקהלה חברים עוד שלושה דוקטורים ופרופסורים מתחומים אחרים: דני מעוז, פרופסור לאסטרופיזיקה מאוניברסיטת תל אביב; אורנה הלוי, פרופסורית לביולוגיה וסגנית דיקן להוראה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות; וד”ר ענת אגרנט מגד, פסיכיאטרית ורופאת ילדים.

 “למרות שהמוסיקה אינה העיסוק הרשמי של הרופאים במקהלה, הם מתמסרים לכך לחלוטין. מתי אפילו שר לפעמים כסולן, כי יש לו קול גדול ומהדהד, והוא כל הזמן מתאמן ולומד פיתוח קול. הם מאוד משתדלים להגיע לחזרות, אבל לפעמים נאלצים לעזוב באמצע בגלל קריאות בהולות, ולפעמים נעדרים בגלל כנסים מקצועיים בחו”ל”.

אתם מסתייעים גם במומחיות הרפואית שלהם?

“בהחלט. בהפסקות הם ממש פותחים קליניקות ועוזרים לאנשים, זה מדהים לראות. כולם מתייעצים איתם, והם עונים בחפץ לב. לד”ר נוף אנשים ממש מביאים צילומים של אגן הירכיים, של הברכיים, של הגוף. האווירה היא של המון נתינה, מכל הלב.

“היה קונצרט מסוים שבו הופענו, ואחד הזמרים, שבמקרה עמד ושני רופאים מצדדיו, התעלף במהלך ההופעה. הרופאים קלטו מייד שהוא עומד להתעלף ותפסו אותו בזרועות משני צדדיו, ואז הוציאו אותו וטיפלו בו מאחורי הקלעים. עם תום הפרק ביצירה פניתי לקהל ואמרתי: ‘הכל בטיפול, יש לנו רופאים במקהלה'”.

  •   •   •

ארבעת הרופאים חיים מוסיקה מגיל צעיר, אבל לא בחרו בה כקריירה. כולם נאלצו, בגלל לימודי הרפואה הארוכים, להפסיק את העיסוק המוסיקלי למשך שנים, אבל בסופו של דבר, כולם מצאו את דרכם חזרה לאהבתם הראשונה.

פרופ’ דוד ורון, מראשוני הזמרים במקהלה הקאמרית רמת גן, הוא בן קיבוץ יקום. “בצעירותי למדתי גיטרה, ואמא שלי היתה לוקחת אותי לקונצרטים של הפילהרמונית”, הוא אומר. “המורה למוסיקה שלי בבית הספר היסודי היה הנרי קלאוזנר האגדי, מהאבות המייסדים של שירת המקהלה בארץ. אחרי הרבה התלבטויות החלטתי שזאת לא תהיה הקריירה שלי, אבל המשכתי תמיד להיות מעורב בשירת מקהלה”.

את לימודי הרפואה הוא סיים בגיל 30. בהמשך הוביל מחקרים בתחום טסיות הדם והפך למומחה בינלאומי. היום הוא מנהל מחלקה באיכילוב, ובמקביל, מנהל עם פרופ’ נפתלי סביון את מעבדת המחקר בבית החולים הדסה, שבמסגרתה פיתחו השניים טכנולוגיה חדשנית לבדיקת התכונות של טסיות דם.

הוא מתגורר בכפר ביל”ו עם אשתו, הסופרת והמחזאית מירי ורון. שניים משלושת ילדיהם הם מוסיקאים מקצועיים, נוסף על תחום עיסוקם המרכזי. דן (44) הוא פסיכולוג ילדים וחצוצרן שמופיע כמתגבר בתזמורות בארץ; וטל (41) הוא מורה לבודהיזם, וגם סקסופוניסט וחבר בקבוצת האורקסטרה של אבי ליבוביץ, תזמורת ביג בנד ג’אז. הבכורה מבין שבעת הנכדים תתגייס בקרוב לתזמורת צה”ל כנגנית סקסופון ובסון.

ד”ר דין עד־אל למד בעצמו לנגן במנדולינה ובגיטרה בגיל 14. בעת לימודיו בתיכון בליך ברמת גן הקים עם חבריו להקה. “למדתי רפואה בטכניון, כעתודאי, והיתה שם מקהלה. אמרתי להם שאם הם מוכנים לנגן קונצ’רטו למנדולינה ותזמורת, אני אשמח. אחרי שבועיים הזמינו אותי לאודישן, והמנצחת של התזמורת קיבלה אותי, אבל דווקא כזמר.

“כעבור ארבע שנים עברתי למקהלה מקצועית יותר בחיפה, מקהלת גיתית. אחר כך הייתי בצבא ובהתמחות בכירורגיה פלסטית בהדסה עין כרם, היינו עובדים 90 שעות בשבוע, שתי משמרות ביום, ונאלצתי לזנוח את התחום למשך 15 שנים.

“רק בשנת 2000, כשהפכתי לרופא מומחה, יכולתי להרשות לעצמי להצטרף שוב למקהלה, כי התפנה לי זמן. הצטרפתי למקהלת אורטוריה בירושלים, וב־2008, ארבע שנים לאחר שעברתי לנהל את המחלקה בבילינסון, הצטרפתי לקאמרית רמת גן, אחרי שנים של שכנוע מצד ידידי פרופ’ ורון”.

עד־אל נשוי לסילביה, אחות במקצועה, ואב לשלושה. הוא מתגורר במושב מזור. אחיו הוא המנצח שלו עד־אל.

singing-doctors-1

למטה משמאל: ד”ר נוף, מעליו פרופ’ ורון ושני מימין למטה: ד”ר טנאי. “המוסיקה מרימה אותי לשמיים”, אומר ד”ר נוף // צילום: יהושע יוסף

ד”ר אמיר טנאי ניגן בכינור מגיל 6 עד 15. “כשעברתי ללמוד בכפר הירוק, הרגשתי שאין לגיטימציה לכינור, זה היה מנוגד לאווירה החקלאית ונחשב סנובי. הפסקתי לנגן עד גיל 22.

“רק כשהתחלתי ללמוד רפואה בבזל, הנגינה שלי קיבלה לגיטימציה חברתית. חברים שלי שם ניגנו, ואז חזרתי לנגן מוסיקה קאמרית. אחד מחבריי ללימודים הפך להיות מלחין ומנצח בשווייץ.

“לשירה אמנותית התחברתי ב־1985, כשעבדתי כרופא באיכילוב, והצטרפתי למקהלת ‘לב תל אביב’. ב־1997 נסעתי לשנת שבתון בבוסטון ושרתי שם במקהלה הקאמרית של העיר, שמנתה מאה זמרים. כשחזרתי לארץ הצטרפתי למקהלה הקאמרית רמת גן”.

טנאי נשוי לדורית, פרופסור למוסיקולוגיה, ואב לשני בנים בוגרים.

ד”ר מתי נוף הוא היחיד מבין הארבעה שגם התפרנס ממוסיקה. “זה היה בשנתיים הראשונות ללימודי הרפואה בהדסה בירושלים, בסוף שנות השישים. ניגנתי אז ברביעיית ג’אז פעמיים בשבוע, הופענו במועדון ליד קולנוע ציון, ועשינו מזה קצת כסף”.

הוא תל־אביבי, נשוי ואב לשלוש בנות, סב לחמישה. לשירת מקהלה התחבר לפני כעשרים שנה, כשהתגורר ברחובות ועבד בבית החולים קפלן. “שמעתי על מקהלת רחובות והצטרפתי. כשעברתי לתל אביב חיפשתי מקהלה אחרת, ואז שמעתי על המקהלה של חנה. היא עשתה לי אודיציה והתקבלתי, ומאז אני שם.

“אנחנו אוסף של אנשים אינדיבידואליסטים, אבל כולנו כמהים לתחושה הזאת שחנה נותנת לנו – תשוקה ואהבה למוסיקה. זה מעבר לניצוח ולהפקה קולית, כי כולם במקהלה מקצועיים וקוראים תווים. יש לה יכולת להעביר לנו איך להתרגש בתוך היצירה במקומות הנכונים ולהוציא מאיתנו את הרגש. לפעמים היא עומדת על הבמה בתור מנצחת ודמעות זולגות מעיניה מרוב התרגשות, וגם אנחנו מתרגשים מאוד”.

  •   •   •

“המוסיקה מהווה אצלי את הפסקול הקבוע ששומר על שפיות דעתי כשאני מתמודד עם בעיות רפואיות קשות”, אומר ורון, ועד־אל מוסיף: “זה משהו שעושים בשביל הנשמה. מכניס אותך לעולם של שלווה ושל הרמוניה.

“אני מקפיד לבוא לחזרות, אלא אם כן יש לי ניתוח. בהפסקות אני משוחח לפעמים עם פציינטים שמתקשרים אלי. למעשה, אני לא יכול לסגור את הטלפון אף פעם, כי אני כונן־על של המחלקה בכל ימות השבוע. מעבר לזה, יש אנשים שצריכים אותי אחרי הניתוח, ואני חייב להיות זמין להם.

“במקהלה יש שילוב של אינטימיות ושל חברותא. שירת מקהלה ושירה הרמונית הן חוויה כל כך חזקה שגם לזמרים זה עושה משהו, לא רק למאזינים”.

“גם אני מפנה את ימי שני אחר הצהריים”, מצטרף ד”ר טנאי. “היום הזה בשבוע הוא ציר אנרגטי, שסביבו כל השבוע נישא על גלים של אנרגיות. בשביל אנשים שעוסקים ברפואה ולפעמים רואים מקרים קשים, או מקבלים החלטות גורליות שיכולות להשפיע על חיים ומוות, העיסוק במוסיקה נותן איזון משמעותי. סוג של הרחבה של הנפש”.

“העבודה שלנו עוסקת באנשים שסובלים, ואתה סופג את זה”, מוסיף ד”ר נוף. “כמה שאתה מנסה להיות מרוחק, אתה לא אדיש, וזה הולך איתך הביתה. אז המקהלה מהווה מפלט, היא מאוד מחזקת אותי ומרימה אותי לשמיים. הלב שלי נמצא שם.

“אני עובד ימים שלמים מ־6 בבוקר עד 11 בלילה, ולפעמים עד 1 בלילה. אבל את יום שני אני מפנה באופן קבוע מ־5 אחר הצהריים עד הלילה. אני מתחיל בשיעור פיתוח קול ואחר כך מגיע לחזרה במקהלה. זה יום שנותן לי המון אוויר לנשימה.

“אני לא נותן לשום דבר לחדור לחלקת האלוהים הזאת שלי. ועדיין, יש לפעמים מצבים שאני מוזעק לאסף הרופא באמצע חזרה, במקרה של קטסטרופה או תאונה פתאומית שבה נזקקים לחוות דעתי”.

נוף נוהג לשיר בכל הניתוחים שהוא מבצע. “אנחנו בדרך כלל שלושה רופאים בחדר, שתי אחיות, מרדים ואח, ואנחנו שרים שירים עבריים, וגם קטעים של אופרה. לפעמים אני מתאמן עליהם ביצירה חדשה, לפעמים אנחנו בוחרים מראש נושאים לשירים. כשיש בצוות מנתחים ממוצא רוסי, אנחנו שרים שירים ישנים מתורגמים מרוסית”.

המנותחים מודעים לעניין הזה?

“בוודאי. אני אומר להם מראש שאנחנו שרים בניתוח. מאחר שרבים מהניתוחים מתקיימים בהרדמה מקומית, אני שואל אותם אם הם יודעים לשיר, מה הם אוהבים, ואם יש להם העדפה מסוימת.

“כמובן שכשיש קטע מורכב בניתוח אז מרוכזים ומפסיקים לשיר. אבל כשתופרים רקמה או סוגרים פצע, ובקטעים רוטיניים יותר, אפשר לשיר. זה לא שאם אנחנו שרים אנחנו לא מרוכזים. לפעמים יש איזה מכשול, שכשאנחנו פותרים אותו, כולם בהתרוממות רוח.

“מאוד חשוב לי שזה לא יישמע כאילו יש כאן קלות דעת. השירה יוצרת אווירה של נינוחות, וזה דווקא מגביר את הריכוז, בניגוד למתח ולצעקות. כשיש קושי מסוים בניתוח לא נכנסים למתח, אלא פותרים את זה ברוגע.

“החולים שנכנסים מגיעים בסטרס לא נורמלי, וכבר אחרי שני שירים אנחנו רואים שלחץ הדם שלהם יורד מ־180 ל־140. הם גם יוצאים מהניתוח מאוד רגועים, הם לא זוכרים את הניתוח, רק את השירה”.

גם הצוות שעובד איתך אוהב את זה?

“בלי להיות יהיר, הצוותים לעיתים רבים עלי, כי זה מאוד מרגיע ונותן אווירה אחרת לגמרי בחדר הניתוח”.

נתקלת בתגובות בלתי שגרתיות לשירה?

“בשנות השמונים, כשעבדתי בקפלן, החלפתי ברך לאדם בן 79, בהרדמה מקומית. פתאום הוא אמר לי: ‘ד”ר, אני מקווה שאתה מנתח יותר טוב מאיך שאתה שר’. אמרתי לו שזה די מעליב ושאני שר במקהלה מקצועית, אבל אז הוא פתח את הפה ושר פיוטי חזנות בקול עוצר נשימה. התברר שהוא היה חזן משעריים. אז יצא שבמהלך הניתוח של עצמו הוא שר, ואנחנו הצטרפנו אליו בשיר ‘אדון עולם’.

“ממש לפני שבוע ניתחנו אישה שאמרה שהיא שרה בעבר בלהקה מוכרת. כשהתחיל הניתוח היא שרה לנו שירים של אותה להקה, ואנחנו הצטרפנו אליה”.

singing-doctors-2

ד”ר דין עד־אל. “רק כשהפכתי לרופא מומחה יכולתי לשוב למקהלה” // צילום: יהושע יוסף

המנותחת, נעמי רותם מלהקת האחים והאחיות, מאשרת: “הגעתי בלילה לניתוח, כולי עם פחדים וחרדות, וכששכבתי בחדר ההכנה לניתוח שמעתי מישהו שהולך ושר בקולי קולות, ממש יפה. פתאום ראיתי שזה ד”ר נוף. נרגעתי מייד, המתח ירד אוטומטית.

“כשהתחיל הניתוח הוא המשיך לשיר, והצוות שלו כל הזמן השוויץ בו. הם שאלו אותי אם אני יכולה לשיר כל כך יפה. אמרתי להם שאני זמרת לשעבר, והתחלתי לשיר להם שירים של הלהקה, ‘שיר סיום’ ו’סונטה בשניים’, ואמרתי להם שגם ‘לה קוקרצ’ה’ בעברית זה שלנו.

“בשלב הזה כבר שמו לי מסיכת חמצן על הפנים והתחילו להרדים אותי הרדמה מלאה, ופתאום הדוקטור התחיל לשיר את ‘לה קוקרצ’ה’ בספרדית, והאח התחיל לקפוץ ולרקוד ולשיר את השיר בעברית. פשוט התפוצצתי מצחוק מתחת למסיכה, וההרדמה כבר פעלה, אז אמרתי להם, אני שוקעת, אני שוקעת, וצחקתי מאוד’.

“אני לא אשכח את החוויה הזאת בחיים. כל הפחד והמתח ירדו באופן מיידי, וגם התעוררתי עם חיוך. לא פגשתי רופא כזה בחיים שלי. וקיבלתי עליו המלצות רבות, דווקא מרופאים אחרים”.

  •   •   •

ד”ר עד־אל דווקא לא מעז לשיר במהלך הניתוח. “כשאני מנתח לבד, אני משמיע ברמקול מוסיקה או סרטונים שיש לי בנייד של ילדיי. הניתוחים בבילינסון מתקיימים בדרך כלל עם הרבה אנשים, שישה או שבעה מנתחים, ולא כולם מתחברים לכל סוגי המוסיקה, אז פחות אפשר לשים מוסיקת רקע, ובוודאי לא לשיר. אם אנשים מעצבנים אותי בחדר הניתוח, אני מאיים עליהם שאתחיל לשיר”.

גם פרופ’ ורון אומר כי אינו שומר את נטיותיו המוסיקליות בסוד, ואם מגיעים אליו מטופלים שעוסקים בתחום, הוא משוחח איתם על כך. “מדי שנתיים אני מארגן, יחד עם שותף שלי מאוניברסיטת הרווארד, כנסים בינלאומיים בתחום העיסוק המדעי שלי, שבהם נפגשים כמאתיים איש מהמובילים בתחום בעולם.

“כבר מהכנס הראשון יזמתי נוהג, שבסיום הכנס מתקיים אירוע מוסיקלי כלשהו. באחת הפעמים האירוע היה הופעה של המקהלה, ובמהלכו אחת הרופאות התעלפה כששרתי סולו שיר ערש בספרדית בשם ‘דורמה דורמה’. התברר שהיא התעלפה מהתרגשות, כי זה שיר שאמה נהגה לשיר לה בילדותה.

“בסיום הכנס אמרו לי הרופאים שבעוד עשר שנים אף אחד לא יזכור מה נאמר בכנס, אבל גם בעוד עשרים שנה יזכרו שאחת המשתתפות התעלפה מהתרגשות כששרתי”.

וכן, כולם פוגשים במהלך ההופעות מטופלים בהווה או בעבר, שמופתעים לגלות שהרופאים שלהם הם גם זמרים מקצועיים במקהלה קאמרית. “קורה לי כל הזמן שפציינטים באים אלי בסוף הופעה”, אומר ד”ר טנאי. “יש שמגיעים באופן קבוע לכל הקונצרטים, ממש חבורת גרופיז. ויש גם לא מעט רופאים שעובדים איתי ובאים לשמוע”.

[email protected]