ההופעה של מאת בן שלו Tears for fears התקדמה מגישושים מהוססים לניצחון גורף

 

בהימנונים של רולנד אורזבל וקורט סמית יש יסוד איצטדיוני, אבל גם כל כך הרבה נשמה, שהממד הבומבסטי המסוים איננו מרתיע, וההופעה הצליחה להיחלץ מהגיגית הנוסטלגית

המלה האהובה על רולנד אורזבל וקורט סמית, חברי הצמד “טירז פור פירז”, היא ללא ספק “World”. היא מופיעה במספר לא פרופורציונלי של שירים שלהם, בדרך כלל בשמו של השיר. “Mad world”, “Secret world”, “Everybody wants to rule the world”, וגם המלים “It’s a world gone crazy, keeps woman in chains” מתוך השיר “Woman in chains”.

בדרך כלל יש לחשוד בלהקות שחושבות בקנה מידה כל כך גלובלי. הן נוטות להיות בומבסטיות ומנופחות. אבל “טירז פור פירז” נמצאת מעל כל חשד. יש יסוד איצטדיוני בהימנונים שלה, אבל יש בהם גם כל כך הרבה נשמה, רגש ואסתטיקה, שהממד הבומבסטי המסוים איננו מרתיע אלא להיפך, מזמין. אתה רוצה להיות באיצטדיון או בהיכל שבו הם מופיעים, בטח אם היית בן 13 או 16 באמצע שנות השמונים, תקופת השיא של הצמד. ולראיה – ההיכל המלא, הגועש, שקיבל אתמול בהתמסרות מלאה את “טירז פור פירז” ואוכלס כמדומה בעיקר באנשים בשנות הארבעים לחייהם.

כל ארבעת העולמות שהוזכרו בפתיחה נכחו בהופעה אתמול, ואפשר לספר את העלילה של ההופעה הזאת, שהתקדמה מגישושים מהוססים לניצחון גורף, באמצעות הביצועים של ארבעת השירים האלה. “טירז פור פירז” פתחו עם “Everybody wants to rule the world” וביצעו אותו בנאמנות נפסדת למקור.

מדוע נפסדת? מפני שאי אפשר לשחזר את המקור הכל כך מלוטש, והניסיון לעשות את זה גרם ל”טירז” להיראות כמו להקה שיש לה אך ורק היסטוריה, או במלים אחרות: כמו להקת נוסטלגיה. הופעות של להקות נוסטלגיה יכולות להיות מהנות, אבל יש בהן ממד מוגבל ואפילו עצוב. האם להקה מעולה כמו “טירז” עומדת לשכשך באמבט הנוסטלגי החמים והמשמים?

טירז פור פירז – דלג

למרבה השמחה, כשאורזבל, סמית וארבעת המוזיקאים שאיתם התחילו לנגן את “Pale Shelter” הנפלא, מתוך אלבום הבכורה שלהם, ההופעה נחלצה מהגיגית הנוסטלגית ונהפכה לאירוע יותר חי. החלק האמצעי של ההופעה כלל ביצועים למספר גדול יחסית של שירים מתוך האלבום הראשון, והחזרה לשורשים של “טירז”, לשילוב בין הניו וייב של תחילת האייטיז לבין הפופ המסונתז של המשך העשור, טען את הנגינה של חברי הלהקה בחדווה ובמידה של רעננות. “Mad world”, שהיה חלק מהרצף הזה, לא התקרב אמנם ליופיו של המקור, אבל הוא לפחות לא ניסה לשחזר אותו.

“Woman in chains”, עם השורה על העולם שהשתגע, היה השיר שפתח את ההדרן, ולא רק שהוא היה מוצלח כלשעצמו, הוא היה ממוקם בין שני ההימנונים האולטימטיביים של “טירז”, שנשאגו על ידי אלפי אנשים בהיכל. “Head over heels”, ההימנון הלירי יותר מבין השניים, נשאג בעדינות יחסית, אבל ב”Shout”, כפי שהטקסט של השיר מצווה, אלפי אנשים שיחררו את כל האוויר שהיה להם בריאות.

טירז פור פירז – דלג

החבר שבא איתי, שקנה בזמן אמת את גרסת המקסי-סינגל של “Shout” עם הקדמת התופים הארוכה, התאכזב מכך שלא היתה בניית מתח הדרגתית בגרסת ההופעה, אבל אלה זוטות. ההיכל רעד והיה תענוג להישטף בשאגה הקולקטיבית. אז כך זה נראה ונשמע כשזרעי אהבה משנות השמונים נקצרים כעבור שלושים שנה.

אפרופו “כך זה נשמע”: הסאונד ביציע הצדדי של ההיכל, שבו ישבתי, היה גרוע ביותר. “סאונד טרנזיסטור”, הגדיר אותו חברי. מאחר שבחודשים הקרובים עומדות להתקיים ביד אליהו עוד כמה הופעות (ניק קייב!), יש להכריז על האזור הזה כלא ראוי לשימוש. חזרו אחרי, לפי המנגינה של “Shout”: “אל תק נו-אף-פעם / כרטיס ליציע צדדי בהיכל / הו לא / לא יציע צדדי בהיכל!”

“Tears for fears”. היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 5.7