ההישג הבולט של הנרי השמיני מאת נועם מנהיים

המלך הנרי השמיני הביא לשיא את הטרנד הלוהט של המאה ה–16 — המבלט — אותו חלק במכנסי הגברים שכיסה את המפשעה וגודלו ועיצובו הפכו לפרועים יותר ויותר. תרגומו לעברית שלהביאו את הגופות“, ספרה השני של הילרי מנטל בטרילוגיה המתרחשת בחצרו, הוא הזדמנות להיזכר באיש רב־הפעלים, השריונים והנשים

מי שהתמזל מזלו לעמוד בעמק רחב הידיים שהשתרע לא רחוק מטירת גיון ביוני 1520, יכול היה להציע מענה לאחת השאלות העתיקות ביותר שהעסיקו את המין האנושי, ובעיקר את הפלג הזכרי שלו, מקדמת דנא: למי יש יותר גדול? האירוע, שנוAדע כ”שדה אריג הזהב”, היה שילוב של שבוע האופנה, פגישה של G8 והתגוששות סומו בעזרת מכוניות מתנגשות. הוא נערך בחלק האנגלי של צרפת, כדי לאפשר לקרדינל וולזי, מושך החוטים שידו בכל, לנצח על סדרה של פגישות מדיניות בין שתי האומות היריבות.

henry-the-viii-2

הנרי השמיני עם אשתו השלישית, ג’יין סימור, בנו, הנסיך אדוארד והמבלט. 524 סנטימטר רבועים ומרווחים לכל הדעות

בעוד וולזי נועד עם שגרירים, מנסח חוזי נישואים בין יורשי העצר ומיישב סכסוכים בדרכי שלום, התכוננו שני המלכים הצעירים, פרנסואה הראשון והנרי השמיני, למלחמה. זו היתה, כמובן, מלחמה מדומה, שנערכה בזירת הרמחים ובאווירה ידידותית לכאורה. מאחורי מגרשי התחרות המחופים בבדים שזורי זהב, שהעניקו למפגש את שמו, המתה ותססה לה עיר זמנית עצומה, שבה כאלף אוהלי פאר ו–12 אלף תושבים — בני אצולה ובנות לוויה, סייסים וטבחים, נפחים ובזיירים (מאלפי ציפורי טרף). כל מישהו שהוא משהו היה שם. ברחובות פריז חולקו עיתונים יומיים, שתיארו את תוצאות התחרויות של אותו יום. יומנאי התקופה דיווחו בהתרגשות עצומה על לבושן המופקר של הנשים הצרפתיות ועל תצרוכת האלכוהול הגבוהה של הגבירות האנגליות. לצורך סיפוקה נשלחו מעבר לתעלה 150 אלף ליטרים של בירה וכמות דומה של יין, ששפע ללא הפסקה ממזרקות מוזהבות, מוכיחות שאכן, משוויץ יוצא מיץ. האנגלים הביאו איתם, בין השאר, גם 533 שוורים, 9,100 שיבוטות, 2,000 צלופחים ודולפין.

זו היתה הפגנת העושר הבוטה ביותר של המאה, דיפלומטיה מתוכשטת, שנועדה להבהיר, שלמרות עשרות שנים של מלחמות פנימיות, שעיכבו את התפתחותה התרבותית והמעודנת של אנגליה, עכשיו יש לה מלך חדש, נסיך רנסנסי להתפאר, חובב אמנות וחיים טובים, משורר ומלחין בכתר זהב ושרוולים ירוקים, כשם שירו הידוע, מסנוור ומרהיב עין בשריון מעוטר עד דק. “שריונו של המלך הנרי והשריון של סוסו היו מקושטים באלפיים אונקיות (כ–57 קילוגרם) זהב ובאלף ומאה פנינים עצומות לגודל, שמחירן בל ישוער”, כתב כותב מאותו זמן.

השריון עצמו שקל 42.7 ק”ג, ונעשה במומחיות כזו, עד שמדעני נאס”א למדו את עיצובו כשתיכננו את חליפות החלל הראשונות. שריון אינו פריט לבוש סלחני. הוא צריך להתאים בדיוק. ממדידות שנעשו בשני שריונים של הנרי, האחד שהוכן ל”שדה אריג הזהב” והאחר, שנעשה כחצי שנה לאחר מכן, ניתן להבחין בהבדל משמעותי, שהתחולל כנראה לאחר שהמלך האנגלי הפסיד ליריבו הצרפתי בהתגוששות ספורטיבית — היקף החזה גדל בחמישה סנטימטרים והיקף המותניים בשלושה. ייתכן שהמלך הטביע, כנהוג, את יגונו בגלידה, שהוכנה עבורו במטבחים העצומים שבמרתפי המפטון קורט בעזרת קרח שהובא במיוחד מסנודוניה.

20 שנה וחמש נשים מאוחר יותר, היקף החזה גדל בכ–60 סנטימטר והיקף המותניים ב–43. אבל יחד איתם גדל גם דבר נוסף. ה–Codpiece, או ה”מבלט”, אותו פאוץ’ שסגר את הפער בין שני הצינורות שהיוו את מכנסי הגברים של הרנסנס. ה–”cod”, אגב, אינו מתייחס לדג השכיח בדוכני פיש אנד צ’יפס, אלא למילה אנגלית עתיקה, שמשמעותה בפשטות “כיס האשכים”.

הראשון שהפך את פיסת הבד שהגנה על אותה נקודת תורפה לפריט לבוש בולט היה כנראה אדוארד השלישי, שהאמין בחשיבותם של כלי זין פסיכולוגיים בשדה הקרב והורה לחרשי המתכת שלו להכין שריון שיעשה כבוד לכלי המלכותי. ניצחונותיו המפליגים במלחמת מאה השנים הוכיחו את צדקת דרכו והטרנד תפס. חזק. המבלטים הפכו לאקססורי לוהט, שכל גבר אמיתי היה חייב לעצמו ולהזדמנות להשתוללות פרועה של עיצוב, שכולו אבנים יקרות ובדים רבי ערך.

“קן הביצים” של גרגנטואה הגדול, יציר מוחו הנשגב וספוג היין של פרנסואה רבלה, היה משובץ “יהלומים דקים, אבני אודם דקות, אבני נופך דקות, אבני אזמרגד דקות ופנינים גדולות… קרן שפע נאה… עתירת נוזלים, עתירת פרחים, עתירת פירות, מלאה מחמדים מזן אל זן. השבח לאל, אשרי העיניים ראוהו… יפה יפה היה מצויד ומזוין בתוכו, כלל לא דומה לאותם שקי זוטות מאולתרים שתוכם אינו כברם, גדושים הבל ורוח להוותן ולמפח נפשן של בנות המין הנשי”. כל הקונסטרוקט המפואר הזה, שאורכו 1.80 מטר, כיאה לענק שעבורו נוצר, חובר אל המכנסיים בקרסים משובצים באבני אזמרגד בממדים של תפוז, שכן “לאבן זו סגולה להזקיף כפופים ולסמוך נופלים”.

בין קפלי מליצותיו השופעות של רבלה חבויה אמת פרוזאית וכעורה למדי, שכן באותה תקופה היו הביצים בקן הזה סרוחות לא אחת, ורבים מהמבלטים הכילו תחבושות ומשחות שמטרתן להקל על ייסורי העגבת השכיחה. שלא במפתיע, דווקא בימיו של הנרי השמיני, אצל גבר שהתקשה להוכיח את אונו בדרך המסורתית, היינו, הבטחת המשך השושלת הפטריארכלית שלו, הזדקרו המבלטים אל־על והגיעו לשיא שלא היה כמוהו.

טריילר הסדרה “וולף הול” – דלג

הנרי, שלפי השערתם של ההיסטוריונים סבל אף הוא מעגבת, ושחרדת הסירוס שלו באה לידי ביטוי בעריפת ראשיהן של שתיים מנשותיו וגירושה של אשתו הראשונה, היה נחוש להותיר על כיסאו יורש ממין זכר. למטרה זו (אף שלא רק בשלה) קרע את מלכותו מחיבוקה החונק של רומא והראה אצבע משולשת לאפיפיור. נועזות אשר כזו היתה ראויה לשליט שאורך המבלט שביצבץ משריונו היה 10 סנטימטרים ממפשעה עד קצה, בסך הכל 524 סנטימטר רבועים ומרווחים לכל הדעות, שבהם יכול היה האיבר המלכותי להיטלטל באין מפריע.

גם בדיוקנאות שצייר אמן הפוטושופ של חצרות אירופה, האנס הולביין, לא נפקד מקומו של האביזר החיוני הזה, ועם השנים והתעבות מותניו של המלך ניכר שחייטיו התעלו על עצמם בניסיון להציע פיצוי מסוים על גזרתו המתרחבת.

את ההוכחות השופעות לקיבעון הפאלי של אנגליה תחת שלטונו של הנרי קשה, כנראה, לקהל האמריקאי לבלוע. בראיון ל”גרדיאן”, שנערך לרגל עלייתה בפברואר בשנה שעברה של המיני־סדרה “וולף הול“, המבוססת על יצירתה של הילרי מנטל, רמזו השחקנים הראשיים שתלבושותיהם התקופתיות והמוקפדות מכל בחינה אחרת, כללו ציוד צנוע במתכוון. מרק ריילנס, שחקן שייקספירי ותיק, המגלם להפליא את דמותו רבת הסתירות של תומס קרומוול, פשוט־עם שעלה לגדולה והפך לאחד האנשים החזקים ביותר בחצר, הבהיר: “זה לא איכזב אותי, אישית. אני פשוט מניח שקהלים מודרניים היו עשויים לתהות מה בדיוק קורה שם למטה”. כוכב “הומלנד”, דמיאן לואיס, המגלם בכריזמטיות את הנרי השמיני כשעוד היה “השליט היפה ביותר בכל אירופה”, ביקורתי יותר כלפי הקיצוץ האופנתי הזה: “מבלטים בתקופת טיודור היו סמל לגבריות ועודדו את הגברים בחצר המלכות להפגין אותם לראווה”, הוא מדגיש.

למרות ההשמטה הלא־קטנה הזאת, מנטל עצמה היתה מרוצה מהעיבוד לספריה, שזיכו אותה בהישג חסר התקדים של שני פרסי בוקר. ב”הביאו את הגופות”, החלק השני בטרילוגיית “תומס קרומוול” שלה, שרואה כעת אור בעברית בהוצאת בבל, היא ממשיכה ללוות את נער האשפתות בעבר ומזכירו האישי של המלך בהווה הסוער של נישואיו המחמיצים לאן בולין העקשנית, כשהוא מנווט את דרכו בתבונה, בקסם ובברוטליות בסבך האינטרסים והאינטריגות שאופפים את הנרי כעשן סמיך. את העשן הזה ביקשה הסופרת האמריקאית מרגרט ג’ורג’ לפזר באוטוביוגרפיה הבדיונית שלה, “אני, הנרי השמיני” (אחוזת בית) שאותה כותב, לכאורה, המלך עצמו.

היומן הפיקטיבי הזה, שראה אור לראשונה ב–1986 ונכתב לאחר תחקיר שארך 14 שנה, היה אחד הראשונים שהציגו את הנרי באור חיובי ואנושי, בלי לזנוח את העובדות ההיסטוריות. העובדות הללו עניינו הרבה פחות את יוצרי הסדרה “שושלת טיודור” מבית שואוטיים, שרקחו אופרת סבון שמתרחשת בימים שבהם לא נעשה בסבון שימוש תכוף. הקאסט, בראשות ג’ונתן ריס מאיירס החושני כהנרי ונטלי דורמר החושנית עוד יותר כאן בולין, עסוק יותר באהבהבים של המלך ובמחשופים עטורי פנינים ופרוות מאשר במניפולציות פוליטיות. אצלם אין להנרי הרבה צורך במבלט, מאחר שהוא מבלה את רוב זמנו בעירום, משתובב עם הקורבן הבא לתאוותיו.

מי שממשיכה בעקשנות ראויה להערכה להתמקד דווקא בנשים בחייו של הנרי היא פיליפה גרגורי, מחברת הרומנים ההיסטוריים, שהפכה את שושלת טיודור לפרויקט חייה וכתבה עד כה על חייהן של קתרין מארגון, רעייתו הראשונה של הנרי (“קתרין מארגון”) מרי ואן בולין (“בת בולין האחרת”), קתרין הווארד, רעייתו החמישית (“ירושת בולין”) מרי מלכת אנגליה, בתו של הנרי (“השוטה מחצר המלכה”) ועוד היד נטויה (כולם ראו אור בעברית בהוצאת אופוס).

שלוש שנים אחרי הדו־קרב בצהרי היום, בזירה המלכותית של “שדה אריג הזהב”, נפגשו הנרי ופרנסואה שוב, הפעם בשדה קרב אמיתי ומדמם. הבריתות שעליהן חתם קרדינל וולזי נשכחו, ושבע שנים לאחר מכן היה הוא עצמו במתים, כשהאשמות כבדות בבגידה תלויות ועומדות מולו. “לו הייתי משרת את האל באופן שבו שירתי את מלכי, הוא לא היה משליכני לעת זקנה” — אלה היו מילותיו האחרונות.

הנרי החליף נאמנים כמו גרביים ושמר על בגדיו, שהיו מפריטי הרכוש היקרים ביותר שלו, בקפדנות רבה יותר מאשר על החצרנים שטיפלו במחלצותיו. הוא היה חור שחור ולוהב, מושך ומסוכן, בולעני ואינו יודע שובע, אך לבסוף, למרות מבלטיו, שריוניו וגבריותו המתפרצת, מקומו בנצח הובטח על־ידי הנשים בחייו, ובעיקר על־ידי מותן. את הצעד הדרמטי ביותר של שלטונו, המרתה של אומה שלמה מקתוליות לפרוטסטנטיות והשקעתה במלחמות הדת הבוערות של אירופה, עשה כדי להתגרש מאשה אחת, קתרין מארגון, ולהינשא לאחרת, אן בולין, שסיימה את חייה כשהאשמות בכישוף וניאוף מרחפות מעל ראשה הכרות.

הוא זכה לבן אחד, חולני וחלוש, שאמו, ג’יין סימור, מתה בלידתו, התחתן עם אן מקליבס הגרמנייה, אך דחה אותה מעל פניו בשל כיעורה, בחר בקתרין הווארד, שבגדה בו עם בן דודה, תומס קולפפר, ועלתה על הגרדום בהצהירה, “אני מתה כמלכה, אך הייתי מעדיפה למות כאשתו של קולפפר”, ולבסוף לקח לו לאשה את קתרין פאר, שתחמם את עצמותיו הזקנות בשנותיו האחרונות. היא האריכה ימים אחריו ואפילו הספיקה להינשא לאהובה משכבר הימים, שמזרועותיו קרע אותה הנרי.

דמותו הנפילית של הגרגנטואה המלכותי הזה, כולו ביטחון עצמי רברבני, מרופד בצובל ומשובץ פנינים, אך כושל שוב ושוב במשימת חדר המיטות העיקרית של המונרך, ממשיכה לרתק את האנגלים, שארבעה מיליון מהם שברו את שיא הצפייה בעשור האחרון לכבוד פרק הבכורה של “וולף הול”. הנרי היה גבר שכל היבט בו, משוקיו השריריות ועד מוטת כתפיו, דרך המבלט החיוני והמזדקר, היה גדול מהחיים. לאחר מותו הלכו המבלטים והתמעטו, מתקפלים להם, מבוישים, מתחת לגלימות. ליורשת של הנרי, בתה של אן בולין המושמצת, אייקון אופנה בזכות עצמה והאשה החזקה ביותר באירופה, לא היה בהם הרבה צורך. היא היתה אליזבת, המלכה הבתולה.