החיים בקופסת פח מאת קרן דותן

 

ב”העשב”, כתיבתו הניסיונית של קלוד סימון מתארת את חייה הריקניים של משפחה בורגנית־צרפתית * דרכה הוא אף מבטא את התפוררותה של התרבות – ושל הנרטיב הסיפוריAAA

בית קפה בפאריס, 1910

ל”העשב”, יצירת המופת שכתב בשנת 1958 קלוד סימון, חתן פרס נובל לספרות, יש יופי מסחרר, מפלח לב, אבל לפני שמגיעים אליו, ואולי כחלק בלתי נפרד ממנו, מלווה את הקריאה של הספר הזה קושי עצום. זה לא קושי משני, אגבי, כזה שאפשר להבליג עליו, הנלווה לכל פרוזה דחוסה ועתירת תובנות התובעת קריאה איטית ומרוכזת. כאן הקושי הוא עיקרון מנחה, מודע לעצמו, אלא שגם הוא בסופו של דבר רק מעצים את תעתועי הטקסט הזה, המהתל בקוראיו ומייגע אותם לפני שהוא מנחית עליהם את מכת המחץ של יופיו.

סימון הוא מסופרי זרם “הרומן החדש” בצרפת, שעם חבריו נמנים גם הסופרים אלן רוב־גרייה (“הקנאה”) ונטלי סארוט (“השימוש במילים”). סופרים אלו יצאו נגד הנחות היסוד של הרומן המסורתי – נגד תפקיד העלילה, עיצוב הדמויות, הנרטיב – וניסו לאתגר את צורת הרומן ומבנהו. אמנם החידוש שברעיונותיהם כבר התפוגג, והמאבקים הספרותיים מזמן נדדו לזירות אחרות: כיום סימון נקרא כחלק מהקלאסיקה הצרפתית וכך הוא גם מוצג לקוראים על גבי העטיפה האחורית. אלא שגם כאשר הוא עוסק בדמויות בורגניות ובעולמן הנפשי המנוון המוכרים מהרבה רומנים צרפתיים קלאסיים אחרים, לא זה עבורו מוקד העניין.

עבור סימון, גם הדברים הפשוטים והמוכרים ביותר הנקלטים בעין אינם נשארים בגדר אובייקטים סגורים ומתוחמים אלא משנים את צורתם, כאילו גבולותיהם מתמוססים והם מתמזגים עם מבט או רעיון כלליים יותר, בדרך כלל עם מושג כלשהו של זמן. הנה, למשל, כך מתואר, כמה עמודים לתוך הרומן, חתול העומד על גדר: “רק כתם, צורה מפוספסת, מנומרת, בין שלל הגוונים המסנוורים של צללי הגן, היכן שהתחולל רגע לפני כן אותו זינוק אדמוני, אותו הבזק של התממשות לא של גוף דווקא, של חיה, אלא של רעיון התנועה עצמו, בתוך קרע השמש, ואחר כך לא כלום”.

סימון משתמש לאורך כל הספר ברצפי תיאורים הניתכים כצרור, בבת אחת, ובדרך כלל לא לגמרי מתיישבים זה עם זה, המאפשרים לו ליצור תיאורים דינמיים, מתפתחים, שכאילו הולכים ונעשים מדויקים יותר תוך כדי תנועה. אותו חתול מתואר כמה משפטים הלאה משם כ”פראי, קר, זהיר” ו”מאובן”, הנועץ מבט דרך אישונים “חתוליים קמורים, חדים, משוננים” שמבטם “זהיר, אכזר, ערני ומוג לב”. 

קלוד סימון, 1967 (ויקיפדיה)

הצירופים התמוהים של פראי־מאובן, קמור־משונן, זהיר־אכזר וכו’ הם חלק מהאקספרימנטליות של הטקסט, כאילו סימון מתקן את ניסוחיו תוך כדי תנועה, מנסה את התיאורים בלי להתחייב לאף אחד מהם או דווקא כדי להגיע למה שנוצר מתוך התמהיל, כאילו הוא טועם שם תואר אחד וממשיך מייד אל הבא אחריו בתהליך תיבול מתמשך שבו הטעמים מצטברים ומתעבים עד שמושג השילוב הכאילו־שרירותי אך חד־פעמי ומדויק מאוד. 

ואולם, האמצעי הבולט ביותר, המקשה ביותר את הקריאה, וסימון עושה בו שימוש כמעט שערורייתי, הוא הסוגריים. בתוך משפטים המתמשכים על פני עמודים, שותל סימון עוד ועוד סוגריים, גם הם ארוכים עד אין קץ, ובתוכם פורחים סוגריים קטנים יותר, בני־בניו של המשפט המקורי, העיקרי, שנשכח מאחור אי שם בקצה הסוגריים החיצוניים ומנושל בזאת ממעמדו. 

גם אם קוראיו, הטובעים בתוך הכאוס הגרפי של סוגריים נפתחים ונסגרים, ינסו, לפחות בהתחלה, לשמר את ההיררכיות של הנרטיב ולעקוב אחר כיווני הסוגריים – יחזרו לאחור, יקראו את הטקסט במעגלים כדי לשים לב היכן נפתחו הסוגריים שעכשיו נסגרים – גם אז עלולה פתאום לצוץ מול עיניהם כנף יתומה של סגוֹר־סוגריים, שכמו תמרור בלתי צפוי, תהפוך מייד את כיוון המשפט ותעשה את מה שקראה זה עתה לשולי, להערת אגב בתוך איזה משפט ראשי גדול יותר, שעקבותיו אבדו בינתיים. 

כמובן, אפשר גם להפסיק לחפש לאחור את קצות המשפטים שנקטעו ולקבל את תנאי הכתיבה של סימון, שבהם סוגריים ובני־סוגריים קורעים חתיכות מהמשפט העיקרי ומשאירים ממנו לא יותר מכמה בדלי מילים מבותרים בין סוגריים שנסגרים ונפתחים בלי סוף, ומערערים ללא תקנה את ההיררכיה בין עיקרי וטפל, בין חשוב ולא חשוב, בין ציר ההתקדמות של הטקסט והסטיות ממנו. 

כריכת הספר (עם עובד)

צורת הכתיבה הזו, שסוטה מדרך המלך אל שבילים צדדיים, למעשה ממשיכה רעיון מרכזי בטקסט: הזמן וההיסטוריה, השינויים שעברו על צרפת במחצית הראשונה למאה העשרים, לא מגולמים בכרונולוגיה של המאורעות הגדולים אלא דווקא בחיים הקטנים, הכמו־סטטיים, של משפחה בורגנית בפרובינציה. זהו גם המוטו לספר, הלקוח מבוריס פסטרנק: “איש אינו עושה את ההיסטוריה, אי אפשר לראות אותה, כשם שאי אפשר לראות את העשב צומח”.

הספר מתחקה אחר תודעתה של לואיז הצעירה והיפה, החיה בבית גדול עם בעלה, החקלאי הכושל, ועם הוריו המזדקנים, ודודתו הגוססת, שחייהם הבורגניים נחשפים מבעד לעיניה בכל ריקנותם. הם נפרטים כאן לא רק בסצנות משפחתיות דרמטיות של שתיקות עכורות בזמן ארוחת הערב וריבים מכוערים בחדר השינה, אלא גם בפכים הקטנים והאפורים של החיים, כמו הריטואלים של הנשים הבורגניות מול הראי לפני השינה. 

הכתיבה של סימון נמשכת לחפצים: קופסת פח, ממחטה בתולית מקופלת למשעי, כותונות לילה ותכשיטים – כל אותם אביזרים של הבורגנות נעשים אצל סימון עמוסים במשמעויות, אבני דרך בסיפור המשפחתי והקולקטיבי. במיוחד הוא נמשך לפנקסיה של הדודה הזקנה, הגוססת, המלאים ברשימות קטנוניות של הוצאות והכנסות, שמבעדן נפרשים חיים שלמים, סמויים מן העין.

כך הופך סימון דווקא את הדמות הסגפנית, הנחבאת אל הכלים, של הקשישה הגוססת, למרכז הכוח של הסיפור, מי שגסיסתה חולשת על הכל – על התפוררותה של המשפחה, התפוררותה של התרבות והתפוררותו של הנרטיב. כפי שהוא כותב: “אם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים איתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא־הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה”. 

העשב / קלוד סימון 

מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר; עם עובד, 207 עמ’

 

Leave a Comment