החרות, הברית והמבול: דבר תורה לפרשת “יתרו”/ לאה שקדיאל

סתכן בווידוי: כבוד גדול הוא לי להימנות עם תלמידיו של פרופסור קרל פרנקנשטיין זל, מחנך הומניסטי דגול בשעתו

. יהודי חילוני זה הקנה לי מונח שמלווה אותי בנוגע להשקפת עולמי הדתית: “הטרונומיה מופנמת”. לאמור: בין שני הקצוות ההופכיים – אוטונומיה והטרונומיה (ביוונית: שלטון עצמי, לעומת שלטון שסמכותו חיצונית) – יש להגדיר עוד מצב, המאפיין בני אדם שהפנימו

Slider את המקור החיצוני של הסמכות המכוונת את חייהם, והם מתייחסים אליה באופן אוטונומי עד כמה שניתן. פרנקנשטיין החילוני הודה, ביושר אינטלקטואלי, שהקריטריון המבחין בין בני אדם המממשים את חירותם לבין אלו שמתכחשים לה אינו דתיות, אלא היחס של היחיד אל דתיותו – האם הוא מתייחס אל אלוהיו, או אל הרבנים, כאל מקור סמכות חיצוני המצריך את צייתנותו העיוורת, או שהוא רואה בהם מקור סמכות חיצוני מבחינה אונטולוגית, שהפנמתו מאפשרת – מבחינת תורת ההכרה – התנהגות של שיקול דעת, בחירה חופשית וחיים אנושיים מלאים מבחינה מוסרית וערכית.

גדלתי בישראל שנראתה לי מחולקת בין “חופשיים” (הם) ו”אדוקים” (אנחנו). למדנו בבתי ספר שונים, הלכנו לתנועות נוער שונות, לא אכלנו אלה אצל אלה – אבל גרנו באותן שכונות, שיחקנו יחד ברחוב, והתווכחנו על השאלה מי יותר צודק ומי יותר חזק. לא עלה בדעתי שאני פחות “חופשית” מה”חופשיים” רק משום שהם לא מאמינים באלוהים. לימים למדתי שהחוויה שלי הייתה תמיד מסוג “ההטרונומיה המופנמת”.

כל אחד מאתנו חייב להיות מוגבל מעצם ההכרה בקיומו של הזולת בעולם, ומעצם התובנה שכל מימוש עצמי מחייב הגבלה עצמית וויתור על החירות בנקודה אחרת. כל בחירה פירושה ויתור על “הדרך שבה לא הלכתי”, בלשונו של המשורר האמריקאי רוברט פְרוֹסְט. שבחו של האדם בשיר מתמצה בבחירה בדרך הפחות פופולרית, ושורת הסיום – And that has made all the difference – מצביעה על הערך המוסף הנזקף לזכות הגיבור עקב הבחירה האמיצה שלו. ואין שום מתאם בין גיבורים שכאלה לבין חילוניות דווקא.

וכך לגבי הקוטב ההפוך: אין אדם המאבד לחלוטין את חירותו. גם בתנאים של כלא, שיעבוד וחוסר ישע, מתבטאת החירות של האדם בבחירה בין מחשבה אחת לאחרת. פרימו לוי, בספרו על החיים באושוויץ, שאל: “הזהו האדם?”. כן, זהו האדם, בשיאי שפלותו ואכזריותו – עדיין אדם, לעולם חופשי בפינה כלשהי ברוחו. “משורה משחרר רק המוות”, כתב אברהם שטרן (“יאיר”) בהמנון הלח”י, ואילו ז’אן-פול סארטר כתב שלהיות אדם פירושו לשרת ב”שורות” האנושות, באשר אנו נדונים לחירות שממנה נשתחרר רק במותנו.

החירות אם כן היא חובה ולא זכות. כך על פי הדתות הגדולות, ועל פי ההומניזם החילוני במיטבו. “זכויות אדם ואזרח” הן מסכת של חירויות אוניברסליות שמחייבת קבלת עול במסגרת חוזה חברתי רב מגבלות. אלא שנוח לאדם לבעוט בכובד הראש, ולאמץ קלילות מסוכנת.

כל זה מגולם במונח בתורה “ברית”. המונח “ברית” מופיע רק אחרי המבול, כאשר תפיסת העולם משתנה באופן מהותי. לאחר המבול מבטיח אלוהים לקיים מציאות המאורגנת סביב מושג הברית. במציאות של ברית יש הכרה בעובדה ש”יצר לב האדם רע מנעוריו”. בניגוד לאשליה המודרניסטית המסוכנת של ז’אן ז’ק רוסו כאילו האדם טוב מטבעו, מבוססת התורה (וגם ההומניזם החילוני, לטענתי!) על השארת האדם במצב של חירות לבחור בין טוב לרע. בלשונם הפרדוקסלית של חז”ל, “הכל צפוי – והרשות נתונה”, “הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים”.

כדי לממש את חירותו, זקוק האדם לאוטונומיה. לאחר המבול מתחדשת הבריאה של העולם כולו, אלא שבני האדם היוצאים מהתיבה למדו מהצונאמי הנורא, והם מסוגלים לחיות את אנושיותם באופן מלא יותר. האל מגלה לבני האדם את עקרונות המוסר, וחונן להם דעת להתנהל על פיהם. או לא – שהרי הם חופשיים לבחור. ולשלם את המחיר. ולתקן – אם יבחרו לתקן, לעשות תשובה. חיים במציאות של ברית הם חיים עם הטרונומיה מופנמת. אין חירות אחרת בעולם האנושי.

לאה שקדיאל, מורה בירוחם, בגרעין להתיישבות דתיים בתחומי הקו הירוק

Leave a Comment