היהודי המתנודד/אביעד קליינבר

גם אם התשובות בספרו של שלמה זנד “מתי ואיך הפסקתי להיות יהודי?” ירגיזו אתכם, השאלות שהוא שואל חשובות מאוד

 שלמה זנד, מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?: מבט ישראלי (תל אביב, כנרת זב”מ, דביר, 2013)

Slider (53)

שם הספר נ​ועד להרגיז. המסורת היהודית לא אוהבת אנשים שעוזבים מרצונם את הקבוצה. היא רואה בהם בוגדים, במיוחד משום שרבים כל כך היו להוטים להעלים אותנו. היהודים היו לצנינים בעיניהם של שכניהם, קבוצה לא-אהובה שעצם קיומה עורר עוינות עזה. אנחנו היהודים היינו לאורך ההיסטוריה עם שאין בעיני אחרים הצדקה לקיומו. לו היינו אנשים טובים יותר, טענו, היינו נעלמים. היינו נעשים עובדי אלילים טובים, נוצרים טובים, מוסלמים טובים או אוניברסליסטים טובים. אם היה לנו אי פעם תפקיד היסטורי (“להמציא” את המונותיאיזם), הוא חדל מלהתקיים מלפני עידן ועידנים. ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי חשב שאנחנו מאובן היסטורי. הוא לא הבין למה אנחנו מתעקשים לדבוק בהגדרת זהות שהייתה בעיניו אנכרוניסטית, מלאה בסתירות, פרימיטיבית, שבטית, במובן העמוק שערורייתית. אנחנו מיותרים.

כמו רבים מקודמיו שלמה זנד סבור שאין עוד הצדקה לקיומנו כקבוצה. יש לו קבוצה טובה יותר בשבילנו—הישראלים.

אנחנו, היהודים החיים כיום, הננו צאצאיהם של אלה שלאורך הדורות סירבו לעשות את המעשה “הנכון”, סירבו להכיר בהיותם מיותרים. מבחינתם של אלה שדבקו בעקשנות בזהות היהודית הלא-פופולארית, רבת הסתירות, “הפרימיטיבית” ו”השבטית”, עזיבה הייתה בגידה. מי שעוזב הוא משומד, מתבולל, נפולת נמושות. הוא עובר לקבוצה המנצחת. אנחנו לא מחליפים קבוצה. בהיעדר סיבות טובות יותר, אנחנו נשארים כי אתם כל כך רוצים שנעזוב. אנחנו נשארים יהודים, כי אתם כל כך כל כך רוצים שנפסיק להיות יהודים. שלמה זנד מודיע על עזיבה מרצון. כמו רבים מקודמיו הוא סבור שאין עוד הצדקה לקיומנו כקבוצה. יש לו קבוצה טובה יותר בשבילנו—הישראלים. התגובה האינסטינקטיבית שלנו היא כעס. זה חלק מן הדי אן איי הקולקטיבי שלנו. זנד מודע לזה. הוא מעוניין לייצר פרובוקציה. אם לשפוט על פי התגובות הראשונות לספרו, הוא הצליח.

הפרובוקציה אינה צריכה לאטום את אוזנינו למה שהפרובוקטור אומר

פרובוקציות מקדמות מכירות. אבל הרצון למכור, או להרגיז, אינו צריך לאטום את אוזנינו למה שהפרובוקטור אומר. לעתים הפרובוקציה היא מעשה של התגרות לשם התגרות, אבל לעתים תחושת הזעזוע נוצרת כאשר מישהו מעז לחשוב מחוץ לקופסה, ללכת מחוץ לעדר, לערער על האמתות המובנות-לכאורה מאליהן. בספר הזה, השלישי בטרילוגיה שלו (שני הספרים הקודמים היו, מתי ואיך הומצא העם היהודי? מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?), שלמה זנד מנסה להסיק את המסקנות האישיות מן השאלות הפרובוקטיביות שהציג לא רק לאחרים אלא גם לעצמו. אפשר היה לצפות מן הספר השלישי בסדרה להיות מחודד ובהיר מקודמיו. זה לא ממש כך. “מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?” נע בין סיפורים אישיים, פולמוס, רעיונות שחלקם מגובשים יותר ופחות. זנד זורק פנימה שברי מחשבות, קופץ לא פעם מנושא לנושא ומערב כנות גדולה עם הבזקים של צדקנות. יש בספר טעויות מוזרות. זנד טוען למשל שהנצרות “שללה את עצם אפשרות קיומו של מונותיאיזם, אם יהודי ואם מוסלמי, הזכאי לקיום מקביל לשלה” (עמ’ 50). זה לא מדויק. היחס ליהדות, בשונה מן האסלאם, היה דווקא שמדובר במונותיאיזם “מקביל” (אם כי מעוות ופרימיטיבי) שיש לו זכות קיום לצידה (היהודים היו המיעוט הדתי היחיד שנסבל בארצות הנוצרים). גם לא נכון לראות את כל הקיום היהודי בארצות הנוצרים כרדיפה מתמשכת ואחידה (במאה ה12 חל שינוי דרמטי לרעה ביחס ליהודים; במאה ה18 שינוי לטובה). לא ברורה הטענה כי השפה שאנו דוברים כלל אינה עברית (עמ’ 69) , אלא בת כלאיים יידית-סלבית, בשעה שכל דובר עברית מודרנית קורא על נקלה לא רק את המקרא, אלא גם את כתביהם של כותבי עברית לא-אשכנזים כמו יהודה הלוי ורמב”ם. גם הטענה שהכינוי “אשכנזים” אומץ מסיבות של יוקרה על ידי הציונים יוצאי מזרח אירופה היא מוטעית, כמו הטענה שהשינוי ביחס לשואה הוא תופעה ישראלית בלבד (הוא תופעה כלל מערבית). לא נכון ש”שפוך חמתך על הגויים” הוא קריאה לרצח לא-יהודים (זנד משמיט את ההבהרה—כי מדובר באלה אשר “אכל את יעקב ואת נווהו השמו” וכי הפסוק לקוח בכלל מתהלים עט). לא נכון שהגויים הרגישים בימה”ב פרעו ביהודים בגלל הפסוק הזה (עמ’ 105) ולא נכון גם שהיהודים נאנסו לשמש כמלווים בריבית (עמ’ 107). לא נכון שיהדות החזיקה ב”מורשת ג’נוסייד יהוויסטית” שאותה העבירה לאסלאם ולנצרות (עמ’ 113). צו ההשמדה המקראי מתייחס לעמים ספציפיים (שבעת עמי כנען ועמלק), שהמסורת הפרשנית היהודית הבהירה כי אינם קיימים עוד. אין מורשת ג’נוסייד בדתות המוסלמית והנוצרית (לא כל אי סובלנות היא ג’נוסייד) וספק אם יש כזאת ביהדות בת זמננו. אלה רק דוגמאות אחדות.

הספר, שמלא רעיונות מגובשים יותר ופחות, כנות גדולה וקצת צדקנות, ראוי להתייחסות מפני שזנד הפך לקול בעל משמעות בישראל ובעולם ומעלה שאלות חשובות

 אף על פי כן הספר ראוי להתייחסות. במקצת משום שזנד הפך לקול בעל משמעות בישראל, ועוד יותר מזה בעולם—ספריו תורגמו לשפות רבות ועוררו תגובות רבות – ובמקצת משום שהוא מעלה שאלות שראוי להתמודד אתן. בספרו הראשון זנד תוהה באם הקיום היהודי הוא רציף היסטורית (כלומר עד כמה אנחנו דומים לאבותינו) האם הוא נוצר אורגנית במהלך השנים או שהוא המצאה מודרנית לחלוטין. בספרו השני הוא תוהה על יחס היהודים לארץ ישראל לאורך הדורות (על מה חשבו היהודים בעבר כשהשתמשו בביטוי “ארץ ישראל”). שני הספרים מבטאים אובססיות ישראליות מאד ומתפלמסים עם מה שנראה לזנד כדוֹגמות ציוניות שאותן חשוב לקעקע, יותר מסיבות מוסריות-פוליטיות מאשר מסיבות תיאורטיות-מחקריות.

זנד צודק בטענה שהיה אלמנט מוטה אידיאולוגית בהגדרות האומה וההיסטוריה היהודית של האבות המייסדים הציוניים. הם נטו לראות ב”גלות” שבר מוסרי ופוליטי ובציונות תיקון מוסרי (היהודי החדש) והחזרת עטרה פוליטית ליושנה (ריבונות יהודית בארץ ישראל). מכאן נבעה ראייה שהדגישה את השוני של הקיום הציוני מן הקיום הגלותי ואת הדמיון-לכאורה לימים שבטרם הגלות. אלא שהקריאה המוטה הזאת של העבר וההגדרה המחודשת של ההווה אינם חידוש של הציונות. כל דור ודור מגדיר את עצמו מחדש. ההגדרה הציונית אפילו אינה הרדיקלית ביותר (המצאת האורתודוכסיה היהודית, למשל, היא שינוי רדיקלי לא פחות).

זנד צודק בטענה שהיה אלמנט מוטה אידיאולוגית בהגדרות האומה וההיסטוריה היהודית של האבות המייסדים הציוניים, אלא שהגדרה מחדש מוטת-אידיאולוגיה אינה המצאה ציונית

אומות הן מטיבן ישויות דמיוניות, “מומצאות”. השאלה מהם אחוזי הדם הכוזרי הזורמים בעורקינו (המטרידה מאד את זנד משום מה) היא לחלוטין לא רלוונטית, לא משום שההסתברות שהמוני כוזרים יהודים הם שייסדו את קהילות פולין וליטא אינה גדולה (הכוזרים היהודים, שמספרם היה כנראה קטן בהרבה ממה שזנד מניח, נעלמו במאה ה11; הקפיצה הדמוגרפית העצומה של יהודי מזרח אירופה התחוללה במאה ה19), אלא משום שגם אם הם אכן אבותיה הגנטיים של קהילת פולין וליטא, הם לא הותירו לנו דבר מלבד דם—לא טקסטים, לא שפה, לא מנהגים, לא פולקלור, לא סמלים—כלום. הקהילות היהודיות של מזרח אירופה לא נבדלו במאום בתפיסת עולמן הדתית מן הקהילות באשכנז (גרמניה וצפון צרפת של ימה”ב). אין הבדל בין הטענה הכוזרית לטענה אשורית, אדומית וגבעונית. יש בנו כנראה גם דם כזה. יש בחלק מן האיכרים הפלסטינים דם “יהודי”. זה חסר משמעות. רק גזענים (וזנד אינו גזען) מאמינים בטוהר דם.

זנד אינו מאמין שאומות נבחנות על פי הדם. הוא מנסה לנגח את טענת הרצף היהודית בטקטיקה הנוצרית: היהודים של היום אינם צאצאי היהודים של אז ולכן הזכות ההיסטורית שלהם (על הבחירה, על ארץ הקודש) אינה תקפה עוד. השאלה כמובן היא מה זה “צאצאים”. היוונים המשילו משל על ספינתו של תזאוס, שבהדרגה הוחלפו בה כל חלקיה. האם היא עדיין ספינתו של תזאוס? שאלה מעניינת. רק שבתחומי ההיסטוריה הלאומית התשובה היא חד משמעית: לא משנה כמה דם “זר” נמהל בקבוצה המקורית. כל עוד היא מוסיפה לקרוא לעצמה בשם המקורי ולנכס לעצמה את ההיסטוריה המקורית, הקבוצה ראויה להיחשב יורשת של הקבוצה המקורית, במיוחד אם אף קבוצה אחרת אינה טוענת לצאצאות כזאת. הגרמנים אינם צאצאי הטבטונים, הצרפתים אינם צאצאי הגאלים, הפורטוגלים הם צאצאיהם של איברים עתיקים, פולשים גרמנים, פולשים ערבים, פולשים צרפתים, ואנוסים יהודים. זה לא הופך אותם לפחות פורטוגלים.

ישראל של היום היא תוצר של זיכרון היסטורי ואילוצים פוליטיים, כמו כמעט כל מדינה אחרת בעולם

היהודים כיום אינם טהורי דם, אבל לעניין זה אין כל חשיבות. אומות מגדירות את עצמן. היהודים הגדירו את עצמם כדת-אומה, שאליה השתייכו הן אשכנזים והן ספרדים. במאה ה20 החליטו לספח אליה גם את קהילת ביתא ישראל האתיופית, על אף שיש לה מורשת ותפיסות דתיות שונות בתכלית ועל אף שהיא חלק ממאגר גנטי שונה בתכלית מזה של כל שאר היהודים. למה האתיופים כן והשומרונים לא? למה אנחנו זוכרים את אור כשדים של אברהם ולא את איטיל בירת הממלכה הכוזרית? אלה שאלות שמעניינות היסטוריונים. אומות בוחרות בחירות שהן מבחינתנו תמוהות ורוויות סתירות. העם היהודי הוא עם משום שכך הגדיר את עצמו וכך הגדירו אותו אחרים לאורך ההיסטוריה. העם היהודי אינו “מומצא” יותר מן העם הצועני למשל, מן העם הירדני ומן העם הלבנוני.

אותו דבר נכון לגבי ארץ ישראל. “ארץ ישראל” היא מונח שתוכנו השתנה היסטורית. הטריטוריה שאנחנו מכנים בשם זה כיום אינה דומה לדמויים שונים שלה בעבר, כפי שצרפת היום אינה דומה ל”צרפת” של שירת רולאן במאה ה11 או לצרפת של פיליפ אוגוסטוס במאה ה12. צרפת היא פסיפס תרבותי וטריטוריאלי של דוברי לאנג ד’אוי, לאנג ד’אוק, דוברי בסקית, ברטונית וגרמנית. כולם נעשו צרפתים בתהליך שחלקו היה כרוך באלימות ובכפייה. ישראל של היום היא תוצר של זיכרון היסטורי ואילוצים פוליטיים, כמו כמעט כל מדינה אחרת בעולם. אפשר להתווכח על השוליים (האם אלזס צרפתית או גרמנית? האם סבויה/סבואה, צרפתית או איטלקית? האם אלטו אדיג’ה אוסטרית או איטלקית? האם יש הגיון בגבולות ששרטטו אדונים קולוניאלים על מפות העולם?) אבל על הגרעין יש בדרך כלל הסכמה. ברור איפה היו ישראל ויהודה בעבר. מדינת ישראל אכן מנהלת ויכוח על גבולותיה, אבל התוצר הסופי לא ייקבע על ידי היסטוריונים וארכיאולוגים, אלא על ידי דיפלומטים וגנרלים. כך היה תמיד.

ישנה שאלה שזנד מעלה שעליה אין לי תשובה – מה זה אומר להיות יהודי חילוני?

  אפשר להתווכח על התשובות שלי. אני מציע תשובות קצרצרות לשאלות מורכבות. אבל ישנה שאלה שזנד מעלה שעליה אין לי תשובה, שאלת הזהות היהודית חילונית. אותה אני מבקש להציג בפניכם ביתר פירוט.

מה זה אומר להיות יהודי חילוני? החלק  הקל, אומר לנו זנד, הוא “החילוני”. אתם לא מאמינים באלוהים, או מכל מקום לא באחד מן האלים של הדתות הממוסדות, ואתם לא מצייתים לכללים שקבעו הסמכויות הדתיות (לא משתתפים בטקסים, מקיימים רק את המצוות שבא לכם, לא קונים את הסיפורים הדתיים, לא מתפללים)—אתם חילונים. מבחינה מסוימת אין בעיה גם ביהדות של רובכם. היהדות היא הרי עם ולא רק דת. אז אתם שייכים לעם היהודי ולא לדת היהודית. יופי. עכשיו, שואל זנד, בוא נניח שאני אתיאיסט צרפתי. הוריי היו קתולים, אבל אני לא מאמין בשילוש הקדוש, לא מציית לאפיפיור, לא טובל את הילדים שלי, לא הולך לכנסייה. סבבה? נדלקתי על החילוניות היהודית שלכם ובא לי להיות יהודי חילוני, כמוכם. אני מכיר קצת היסטוריה יהודית (לא פחות מכם). אין לי בעיה לאכול קניידלך בסדר (כמוכם) ולהדליק חנכיה בחנוכה (כמוכם). התקבלתי? מתברר שזה לא כל כך פשוט. יכול להיות שאם אבוא ארצה, אשרת בצבא, אחיה בזוגיות עם בן זוג יהודי ואגדל את ילדיי כחלק מקבוצת הרוב היהודית תהיו מוכנים לקבל אותי. אבל כל זה נראה באופן חשוד לא כמו הצטרפות לקבוצה היהודית החילונית, אלא לקבוצה היהודית הישראלית (המשתמשת בצבא כביטוי מובהק לזהות לאומית). בואו נניח שאני רוצה להיות יהודי חילוני צרפתי; מה אני צריך לעשות? אתה צריך להתגייר. ובעצם גם אם אתה חי בארץ ושירתת בצבא, מוטב שתתגייר. למעשה הצבא הוא מנגנון גיור דתי פעיל במדינה החילונית הישראלית (אם כבר אז כבר).

למה בעצם אנשים לא-מאמינים מבקשים מאנשים לא-מאמינים אחרים לעבור טקס דתי, שמיד לאחריו יחזרו לנהוג כחילונים גמורים?

למה בעצם אנשים לא-מאמינים מבקשים מאנשים לא-מאמינים אחרים לעבור טקס דתי, שמיד לאחריו יחזרו לנהוג כחילונים גמורים? הסיבה, כותב זנד בצדק, היא “שאין לזהות יהודית חילונית שום ביטוי תרבותי ספציפי ושום סממן חיצוני” (עמ’ 140). בעצם זאת הבעיה. ליהודים חילוניים אין טריטוריה משותפת ואין אידיאולוגיה מוסכמת (כמו שיש למרקסיסטים וליונגיאנים למשל). יש להם מחויבות מעורפלת למורשת תרבותית, שאינה מוגדרת בשום צורה (כמה מורשת יהודית צריך? לא ברור). רובם אינם מוכנים לקבל את עיקרון ההגדרה העצמית (שעל פיו, יהודי הוא כל מי שמגדיר את עצמו כיהודי). הבעיה חמורה במיוחד ליהודים-חילוניים החוששים מן “הבעיה הדמוגרפית”; אם יחילו את חוק השבות על כל מי שמגדיר את עצמו כיהודי, הם עלולים למצוא את מדינתם כמפלט הגירה בינלאומי. כחילונים, יהודים חילונים אינם שונים מחילונים אחרים בכל מקום בעולם. כל זה מחזיר אותנו לדעת זנד לעקב האכילס של הגדרת הלאומיות היהודית. על אף שיהודים חילונים מגדירים את עצמם כמשתייכים לעם ולא לדת, זהו עם שכרטיס הכניסה אליו הוא דתי. עד שלא ייצרו מבחן כניסה לא-דתי (וספק אם מבחן כזה יווצר), החילונים תלויים באחיהם הדתיים. אלה יכולים לקבוע את גבולותיו של עם ישראל על פי תפיסותיהם המנוגדות אידיאולוגית לתפיסות החילונים התלויים בהם.

זנד לא מוכן להיות שייך לקבוצה נטולת תוכן תרבותי ברור שתלויה בהגדרות דתיות או גנטיות

זנד אינו מוכן להיות שייך לקבוצה נטולת תוכן תרבותי ברור, שתלויה בהגדרות דתיות או גנטיות (חוק השבות מכיר באנשים שאחד מהוריהם, מסביהם או מאבות חותניהם היה יהודי כזכאים לעלות מכוחו). אם היהדות היא דת, הוא אינו יהודי. אם, כפי שעולה מחוק השבות, היא מעין גזע ותלויה במוצא, זנד חש שהוא אינו יכול להזדהות אתה—במיוחד כאשר אזרחי ישראל הלא-יהודים אינם זכאים לזכויות הנובעות מן המוצא הזה. הוא מוכן להיות ישראלי ובלבד שהישראליות הזאת, בכבדה את המורשת היהודית של רוב אזרחיה, לא תפלה בשום דרך אזרחים שאינם חלק ממורשת זאת. זנד, במילים אחרות מדבר על מדינת כל אזרחיה. זה לא פוסל, אם הבנתי נכון, את זכותו של הרוב להשתמש בסמליו ההיסטוריים ולהעניק מקום מרכזי למורשתו, אבל מכל יתר הבחינות צריך לשרור שוויון.

“אני לא מצליח למצוא שום פגם בטענה הזאת של זנד”

אני לא מצליח למצוא שום פגם בטענה הזאת של זנד. כשלעצמי יש לי רקע יהודי עשיר למדיי, על אף שאני חילוני גמור. מאידך גיסא בשום פנים איני מוכן לראות אנשים שאין להם שום רקע במורשת היהודית כפחות יהודים ממני. אם אני צריך להיות כן עם עצמי, אני חייב להודות שהקו המפריד מבחינתי בין יהודי ללא יהודי הוא אכן דתי. אני לחלוטין מודע לגיחוך שבעמדה הזאת. האם תהליך הנורמליזציה של העם היהודי (להיות ככל העמים) יסתיים ב”ישראליזציה” שלנו—הפיכתנו למדינת לאום רגילה שאינה מתיימרת להיות מדינתו של כל מי שעבר טקס גיור או שיש לו קשר דם כלשהו ליהודי, אלא מדינת אזרחיה, תהיה אשר תהיה דתם? זה ללא ספק הפתרון הנאור ביותר. בלעדיו, כפי שטוען זנד, נמצא את עצמנו עם נטייה מתמדת לאפליה אתנית ולהדרה תרבותית.

קשה לחיות עם סתירות מתמידות. הסכנה היא שבתפרים בין תפיסות העולם הסותרות אפשר להכניס הרבה עיזים לא סימפטיות

 האם אנחנו בשלים לפתרון הזה? אני לא בטוח. בעצם אני בטוח שלא. למה? כי הפליטים היהודים שהגיעו הנה התמודדו עם מציאות שלימדה אותם כי השנאה כלפיהם—יגדירו את עצמם כפי שיגדירו—היא כוללת ורצחנית. קל היום לראות בשואה אירוע חד פעמי וללעוג לכל ניסיון להפיק ממנה לקחים פוליטיים כמניפולציה של הימין. אבל ב1948, שלוש שנים אחרי תום מלה”ע השנייה, הכול נראה אחרת. הפליטים הללו ואחרים לא בקשו להקים מדינה מתוקנת במזה”ת. הם בקשו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, מדינה שבה אם יופלו, יופלו לטובה. אפשר להבין את רצונו של זנד למצוא מידה של לכידות בהשקפת עולמו. קשה לחיות עם סתירה מתמדת בין הנחות אוניברסליות (תיאורטיות ומוסריות) לבין הדחף הפרטיקולריסטי מאד לראות בעצמך ובקבוצת ההתייחסות שלך חריג. העניין הוא שלרובנו קל יותר לחיות עם סתירות מאשר לוותר על הזהות היהודית המשונה, המבולבלת והמבלבלת, שלנו. הסכנה היא שבתפרים בין תפיסות העולם הסותרות שאנחנו מאמצים לעצמו (אוניברסליות ופרטיקולריזם, אנטי לאומיות ולאומיות, דתיות וחילוניות) אפשר להכניס הרבה מאד עיזים לא סימפטיות. יהיו שיאמרו, אם אתם ממילא יושבים על אדמות שייח מוניס, עליכם לקבל גם את היישוב היהודי בחברון. אם אתם זקוקים לטקס מעבר—גיור—דתי להגדרת השתייכות לאומה, אתם צריכים לקבל סמכות דתית גם בתחומים אחרים. אם אתם מקבלים את הגדרת ישראל כמדינה יהודית, אתם צריכים לקבל כל אפליה גזענית כנגד ערבים כלגיטימית. אני רוצה לחשוב שזה לא כך, אבל המציאות מעידה שזה לא פעם בדיוק כך. חייו של מי שמנסה לחיות עם סתירות, קשים מחייו של מי שחי בעולם נטול סתירות. אלא שחיינו הם מטיבם רצף של פשרות בלתי אפשריות. אני יהודי ואני נשאר יהודי. זאת לא החלטה רציונלית, אלא רגשית. מה זה אומר? זה אומר שהזהות הזאת חשובה לי, על אף הסתירות. עם רובן אני חי בשלום. זהות היא לא טיעון פילוסופי. אבל הבחירה בזהות שהעירפול שבה עלול לפגוע באחרים, מטילה עלי לפעול לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בהם בגלל הסתירות הרגשיות – תרבותיות – היסטוריות שלי. זה אולי לא התוכן של “יהודי חילוני”, אבל זה התוכן של “יהודי מוסרי”.

Leave a Comment