היהודי המתנודד וההיסטוריון המתלבט/שלמה זנד

שלמה זנד מגיב על מאמר הביקורת של אביעד קליינברג על ספרו האחרון

 Slider (54)

האלוהים נמצא בפרטים אומרת הקלישאה הידועה, ומלבד עצם קיומו של אלוהים היא די נכונה. רשימתו החשובה והחכמה של אביעד קליינברג על ספרי “מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?” נפתחת בשורה של “תיקונים” לטעויות שהוא מצא בכתיבתי. אם הן היו טעויות שוליות, שאינן נעוצות בלב הרגישויות התיאורטיות ביננו, הייתי מדלג עליהן בגין הדיון הרציני שקליינברג מפתח מיד אחריהן, אך איני בטוח שכך הדבר. כל כותב מסתכן בטעויות, ואין מחבר שלא נמצא אצלו אי דיוקים, אולם המתקן את עמיתו אינו רשאי לטעות ולשגות בביקורתו.

כתבתי שהנצרות בניגוד לאסלאם (ובדומה ליהדות) לא סבלה עקרונית מונותאיזם מקביל לשלה. קליינברג טוען שהיהודים המשיכו תמיד להתקיים תחת צילה של הנצרות והם היו “המיעוט הדתי היחיד שנסבל בארצות הנוצרים”. נכון, הכול יודעים שבניגוד לפאגנים, למוסלמים ולעוד מינים וכופרים, התירו הנוצרים ליהודים להתקיים בשולי חייהם ותרבותם–אחרת לא היו כלל יהודים באירופה על סף העת החדשה. אולם, כפי שקליינברג יודע היטב, הנצרות ראתה את עצמה כ”ישראל האמיתית” ואת היהודים כצאצאים ישירים של רוצח בן-האל. מדוע הותירו את היהודים לחיות מושפלים על סף ביתם? בספרי “מתי ואיך הומצא העם היהודי?” הבאתי את ההסבר המקובל שחולשתם ועליבותם של היהודים היוו הוכחה ניצחת לנכונותה של הדת המנצחת. כמובן, לא תמיד נגשו ביהודים, ואני הראשון שישוב וידגיש זאת. הם נרדפו באירופה הנוצרית לאחר המאה ה-12 יותר מאשר לפניה (וגם זאת לא בכל אזוריה). אולם מול המיתוס החדש והמופרך על “הציוויליזציה היהודית-נוצרית”, המוצבת היום בתקשורת המערבית כחומה בצורה ואיתנה מול הפלישה המוסלמית, מצאתי לנכון להשוות את גורלם העצוב של היהודים באירופה הנוצרית, הטבועה עמוקות באנטי-יהודיות, לגורלם, הטוב יותר יחסית, ב”ציוויליזציה היהודית-מוסלמית”.

קליינברג כותב: “לא ברורה הטענה כי השפה שאנו דוברים כלל אינה עברית (עמ’ 69) , אלא בת כלאיים יידית-סלבית, בשעה שכל דובר עברית מודרנית קורא על נקלה לא רק את המקרא, אלא גם את כתביהם של כותבי עברית לא-אשכנזים כמו יהודה הלוי ורמב”ם”. ההוכחה שהוא מציע להפרכת עמדתי היא מוזרה למדי. ברור שלאחר שהוא, כמו כל התלמידים בישראל, למד את התנ”ך מכיתה ב’ ועד לבגרות הוא מסוגל לקרוא בו ולהבין אותו, אבל אם קליינברג היה קשוב יותר לתלמידים שהגיעו מרוסיה או באוקראינה ושלא למדו עד בגרותם בבתי ספר ישראליים אלא רכשו עברית מודרנית, או יותר נכון ישראלית, באולפנים וברחוב הוא היה יודע שלמרות שהם שולטים בשפת הדיבור היטב ומסוגלים לקרוא בעיתון ובאינטרנט, הם כמעט ולא מבינים דבר בקריאה בספר הספרים. גם אבי שסיים את חייו בקריאת עיתונים ישראליים לא היה מסוגל לפענח את המשמעות של הטקסטים הפשוטים ביותר בחיבורי התיאולוגיה הקדומים. על חשיבותו של התחביר בכל שפה הייתי ממליץ לקוראים לקרוא את ספריהם הבולטים של פול וקסלר וגלעד צוקרמן. התחביר בשפה הישראלית קרוב יותר לתחביר בשפות הסלביות והאידיש מאשר לספר הלאומי שקליינברג למד בו 11 שנים. מידת המרחק בין העברית לישראלית דומה יותר למידת המרחק בין הלטינית לאיטלקית מאשר בין הצרפתית של פרנסואה רבלה לצרפתית המודרנית.

ומכאן לפגם הבא שקליינברג מצא באחת מהערותיי הטוענת שהכינוי “אשכנזים” במובנו העכשווי הומצא רק בפלסטינה, והפך בה למותג של יוקרה. נכון, יהודה הלוי ורמב”ם לא היו אשכנזים אך גם הוריו של קליינברג וגם לא הורי “הפולניים” לא היו כאלה. כמובן שהתקיימו בעבר הרחוק תפילות בנוסח אשכנזי ובנוסח ספרדי. אולם בדיוק כפי ש”הספרדים” של היום בישראל לא באו מספרד כך גם “האשכנזים” של היום לא באו מאשכנז. עד לפני מאה שנים הם לא נקראו כלל אשכנזים. “אשכנז” היה שמה של מערב גרמניה ורק בה ישבו “אשכנזים”. הללו ראו באבות אבותיי המזרח אירופים יהודים מזרחיים ולא הסתירו כלל את התנשאותם עליהם. יחס זה דמה להפליא להתנשאות של אמי, וכל דודותיי האידישיסטיות, על הערבים-היהודים שחיו בשכנותם בשנות ה-50 וה-60. אגב כך הן הפכו ל”אשכנזיות”, כלומר הצטרפו למעמד הסוציו-תרבותי היותר מכובד בישראל, ומצאו להן “מזרחים”, שהגיעו דווקא מהמערב, כלומר מהמגרב.

התיקון הבא של קלינברג מלמד שהוא נרדם באמצע הקריאה למרות שהספר הוא נגיש וקצר למדי. לא רק שאיני חושב שהשינוי כלפי טבח הנאצים ביהודים וצאצאיהם אינו רק ישראלי אלא שאני מדגיש זאת שוב ושוב: “בסוף שנות ה-50 וה-60 ניצב זיכרון השמדת היהודים מבויש בשוליים התרבותיים והאינטלקטואליים של המערב” (עמ’ 95). “סיבה שנייה לשתיקה הארוכה מקורה דווקא בפוליטיקה הבינלאומית: בשנות המלחמה הקרה גייס המערב את כל כוחו כדי להחזיר את גרמניה המערבית למשפחת העמים ה”דמוקרטית”… בסוף שנות השישים החל להשתנות, באיטיות, היחס לזוועה הגדולה”. (96-7). “שוליותו של היהודוסייד בזיכרונה של הציוויליזציה ה”יהודו-נוצרית” עד כה היתה בלתי נסבלת, וחשוב מוסרית שהוא נעשה לרכיב מרכזי ביחס האירופי למלחמת העולם השנייה” (98).

“לא נכון”, טוען קליינברג, “ש’שפוך חמתך על הגויים’ הוא קריאה לרצח לא-יהודים “. נכון, השמטתי חלק מהתחינה לאל והשלמתי אותה בסייפא המזעזעת “ותשמידם מתחת שמי ה'”. אולם מיד לאחר מכן אני כותב “אין אנו יודעים במדויק מתי התווספה לה הבקשה המפורשת להכחיד את כל “העמים” הלא מאמינים באל היהודי שהעזו לפגועבישראל”. לדעתי, לחנך ציבור ישראלי שאלה הפוגעים ומכים ביהודים חייבים במיתה והשמדה אינו חינוך נאור במיוחד, גם אם הוא נעשה בחג שמח מאוד. אני מאוד מקווה שכאשר קליינברג קורא עם ילדיו את ההגדה בסדר פסח, לא זה הלקח שהוא מלמד את ילדיו (הרי ההגדה היא ראשית כול חיבור פדגוגי). אני גם מקווה שכאשר הוא מגיע למכת בכורות הוא לא עולז ומברך, אלא כמו בתי הקטנה הוא חושב גם על הרג תינוקות, בכורים אמנם, אך חפים מפשע. וכן, קליינברג שוב לא מדייק, כמרים יהודופובים השתמשו ב”הגדה” כדי להלהיט את הרוחות כלפי יהודים (כדאי לקרוא על כך בספרו המרתק של ישראל יעקב יובל).

יהודים כן נותבו על ידי הנצרות לעסוק בהלוואה בריבית ובעיסוקים ממין דומה. בניגוד למה שתמיד טענו יהודופובים מודרניים לא היה זה התלמוד שהפך אותם לחלפנים, תכשיטנים, רוכלים ועוד. איסור הבעלות על האדמה ועוד סיבות, שאיני יכול לעמוד עליהם במסגרת זו, הביאו אותם לעיסוקים לא מעורכים במיוחד בעולם אירופה הפיאודלי.

קליינברג טועה לדעתי גם בתיקונו הבא. לא טענתי בשום פנים שהמורשת היהודית תלמודית שימרה את הג’נוסייד התנכ”י, היא כמובן גם לא ערערה עליו (ראו על כך בספר “מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?”). לעומת זאת היא כן עברה יחד עם עשרת הדיברות לנצרות ולאסלאם. עובדי אלילים  מותר להרוג. על המאמינים באל אחד אפשר בעיקרון, לחוס. אולם אם היהדות התלמודית אכן לא טיפחה את המורשת הרצחנית של המקרא, קליינברג עצמו ותלמידי ישראל למדו אותה ללא מסננים יהודיים בבית הספר היסודי. אני מציע לקוראות ולקוראים לעיין בממצאיו המזעזעים של דר’ ג’ורג’ טמרין על קריאת ספר יהושע בכיתות ד’ או ה’. חוקר זה פוטר בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת מאוניברסיטת תל אביב, ככול הנראה בגין סקריו.

ואעבור כעט להערה סימפטומטית נוספת שמלמדת יותר מכול על מהות הפולמוס ביננו, הערה שדי הציקה לי, עלי להודות. קליינברג כותב ששאלת אחוזי הדם הכוזרי הזורם בעורקינו מטרידה אותי. לא היה ולא נברא. המבקר יודע היטב שאיני גזען. מעולם לא ראיתי עצמי כוזרי או צאצא של כוזרים. (כזריה הייתה אימפריה רב לאומית; לא עם או אומה). ככלל, מוצאי ה”אתני” מעולם לא עניין אותי במיוחד. אני גם לא שייך לאלה המחפשים שורשים, רחוקים או קרובים, תמיד תרתי, ללא הצלחה יתירה, אחר כנפיים.

עד שנות השישים ידעו כל ההיסטוריונים, גם הציונים שביניהם, שהתזה הכוזרית על מוצאם של יהודי מזרח אירופה היא העמדה הסבירה ביותר בפיענוח נוכחותם הדמוגרפית העצומה. באמצע המאה ה-18 רק באיחוד הליטאי-פולני היו מעל ל-750 אלף יהודים, אם נוסיף את היהודים באוקראינה, רוסיה, הונגריה ורומניה באותה עת, נגיע למספר אדיר. באותו זמן היו במערב ודרום אירופה על פי ההערכות (אין בידנו נתונים של ממש) כ-150 אלף יהודים. כל זאת לפני הפיצוץ הדמוגרפי הכללי שצבר תאוצה בסוף המאה ה-18 ונמשך לאורכה של המאה ה-19. מאין באו יהודי מזרח אירופה? מצרפת? מגרמניה? מאוד לא סביר מכיוון שבאזורים אלה הייתה אוכלוסייה יהודית דלילה למדי בימי הביניים, ולמרות שהייתה ברובה עירונית קצב התעצמותה לא היה גדול יותר מכלל האוכלוסייה.

מדוע כל זאת חשוב? מדוע כתבתי על הכוזרים, החימיירים, הברברים המיוהדים בצפון אפריקה ועוד?  מאותן סיבות שהדגשתי כי הגליית היהודים על ידי הרומאים לא הייתה ולא נבראה. הנחתי שכהיסטוריון עלי להתייחס למה שאני מעריך כממצאים היסטוריים חשובים גם אם הן נוגדים את הנרטיב ההיסטוריוגרפי המרכזי וגם אם ידעתי שהם לא יהפכו אותי לפופולרי ואהוד. אני חי, בדיוק כמו קליינברג, בתוך תרבות זיכרון לאומית שיסודותיה המיתיים הם אתנוצנטריים בצורה מסוכנת. הרוב המוחלט מבין היהודו-ישראלים, היום יותר מתמיד, בטוח שהיהודים היום הם צאצאים ישירים של אנשי יהודה שהוגלו ממולדתם. הרי זאת הייתה הלגיטימציה הבסיסית להתנחלות הציונית מאז תחילתה וזוהי עדיין ההצדקה לכיבושה של “ארץ ישראל השלמה” עד היום. כובשי עיר דוד אמורים להיות צאצאיו הישירים של המלך המקראי. הגדרה עצמית לאומית זו גם מובילה אותנו להזדקק למיתוס האתנו-דתי. היא גורמת לרפיסות פוליטית כלפיו, כמו גם לחיפוש מפחיד אחר ד.נ.א יהודי (הנערך גם באוניברסיטה ששנינו מלמדים בה). זהות קולקטיבית לאומית מעין זו תורמת לעובדה שאנו חיים היום באחת החברות הגזעניות ביותר במערב.

קליינברג יודע כל זאת, הוא חכם מכדי לא לדעת. הוא גם מודע לכך שהעם הישראלי, ככל העמים בעולם, הוא תוצר של זרמים תרבותיים מגוונים ועשירים ולא של דם, מעורבב או טהור. כהיסטוריון רציני, אני בטוח שהוא מכיר בעובדה שלא הייתה כל הגליה של “עם יהודי” במאה הראשונה או השנייה לספירה. אולם, חוששני שהוא פחות ער לעובדה שבגיבושם המודרני של הלאומים התקיימה כמעט תמיד התרוצצות בין זהויות אתנו-דתיות או אתנו-ביולוגיות לבין זהויות אזרחיות ותרבותיות. במרכז ומזרח אירופה, שבהן התגבשה הציונות, ניצחו הראשונות; במערב ניצחו האחרונות. בשני המקרים היסטוריונים מלומדים (טרייטשקה ומומזן לדוגמא) תרמו לא מעט לגיבוש המגמות המתמודדות.

מדוע בכלל נלמדה ונלמדת ההיסטוריה במאה וחצי השנים האחרונות? למה היא בעיקר שימשה עד לעת האחרונה ברחבי העולם? מדוע קיימים באוניברסיטאות ישראל חוגים נפרדים חוגים להיסטוריה כללית ולתולדות עם ישראל? אולי ראוי שננהל פעם דיון על תפקידה של ההיסטוריה האקדמית בעיצוב זהות לאומית. אני מקווה שננהל אותו בקרוב.

Leave a Comment