היה יוסי מאת ג’קי לוי

על יוסי שריד ז”ל, האיש שגם יריביו מצטערים על חסרונו, ועל חדוות הקירבה לאדם שונה, שיש הפוחדים ממנה פחד מוות

  • levi-anout-sarid

קצת אחרי ששמעתי על מותו של יוסי שריד עלה בי הרהור שאפשר לנסח אותו כך: אשרי האיש שגם יריביו המרים מצטערים על חסרונו.

שריד ז”ל אכן היה יריב מר. במחנה הדתי שגדלתי בו לחשו את שמו בתערובת הנדירה של כבוד וזעם ששמורה למעטים. את המעמד הנכבד קנו לו יושרו הקיצוני, לשונו חסרת הרחמים והתחושה הכללית שאי אפשר לבטל את האיש בנפנוף יד. מי שיצא לו להכיר קצת את גלריית הפוליטיקאים הישראלים יודע כמה זה נדיר וכמה לא מובן מאליו. שריד היה צנוע מאוד ומאוד לא עניו. למעשה מדובר בהזדמנות להסביר למי ששואל, מה ההבדל בין צניעות לענווה. הוא לא חשב שמגיע לו משהו ולכן צנוע. אבל אם נאמר שהוא הכיר בערך עצמו, לא אמרנו כלום. אחרי שיחה קצרה עם שריד יכולת להתפוצץ מכעס. יכולת להסכים או לא להסכים. לעיתים מילמלת “כמה הוא מלא בעצמו…” אבל בחיים לא יכולת לגחך. זה לא. הוא גם היה מסוג האנשים אוהבי השפה וחובבי הדעת, שלא יוותרו על ויכוח טוב ויהיו מוכנים להפסיד הרבה רק בשביל סיפור חזק. את שניהם הוא היטיב לספק.

כחובש כיפה גאה אני רוצה לזקוף עוד נקודה לשבחו, ולזכות היושר האנושי בכלל. בניגוד לנורמה החילונית של בני דורו, יוסי שריד לא התחשב ב”רגשות הציבור הדתי”. הוא לא קנה את הבלוף הילדותי הזה וסירב ליישר קו עם ההנחה שלאדם המאמין יש מנגנון רגשי אחר, נפיץ ולא בוגר, ולכן חייבים להלך סביבו על קצות האצבעות, כמו סביב מיטתו של חולה אנוש. שריד נהנה לעצבן עסקנים דתיים (ומי יכול לבקר אותו על כך?!) והוא גם לא חשב שצריך לקבל אישור מאיזשהו דוס כדי לצטט מהתנ”ך. הוא לא חש צורך להתחנף, לחבוש כיפה באולפני טלוויזיה של תוכניות דת או לספר בהתמוגגות מתנשאת כמה הוא אוהב חזנות. נדמה לי שאת חלק מהדתיים זה פשוט הימם. שום דבר לא הכין אותם ליוסי. איך זה יכול להיות, הם צבטו את עצמם, שהאיש עם המצח והמשקפיים מתייחס אלינו כאילו אנחנו אנשים בוגרים ושווי ערך? אפשר להבין אותם. הם כבר היו מכורים לתערובת המזויפת של חנופה ובוז, ובעיקר “התחשבות ברגשות” שהורעפה עליהם מצד ישראל החילונית. אותה ישראל שראתה בהם דינוזאור מוזר שהצליח איכשהו לחמוק מהכרח האבולוציה ולשרוד – אבל גורלו כבר נגזר; עניין של שניים או שלושה דורות והדתיים נעלמים. דווקא יוסי שריד, שתיעב את נופת הצופים ואת סגנון ה”שמן זית זך”, כמו שאהב לומר בלעג, איפשר ליריביו הדתיים, כמעט הכריח אותם, לגשת לוויכוח ממקום הרבה יותר זקוף קומה, בוגר ואחראי.

הוא כל כך לא התחשב ברגשות הציבור הדתי, עד שהוא דאג להסתלק מן העולם בערב שבת, כדרכם של צדיקים גמורים.

למאמר המלא הקישו