הילדים החצופים שלי מלמדים אותי איך להגיד ״סלמון״ מאת סייד קשוע

אנחנו נותנים את הכסף ואת הנשמה כדי שהילדים ייצאו מוצלחים יותר מאיתנו. ואז זה קורה להם, למנוולים הקטנים

“בשביל מי אני עושה את כל זה?” אני מוצא את עצמי שואל את השאלה הזאת יותר ויותר כשאני מדבר עם הילדים שלי, בעיקר עם הילדה הגדולה, “בשביל מי, תגידי לי?” אני אומר בנימה שמצפה לכאורה לתשובה, אף על פי שאני בעצמי לא יודע בדיוק מה זה הדבר הזה שאני עושה, ואם כבר אני עושה משהו אני לא בטוח בכלל שזה קשור לילדים שלי. “אז בשביל מי?”

“אז בשביל מי אנחנו עושים את כל זה?” שמעתי את אשתי צועקת על הילדה שלי השבוע והבנתי שגם לה נגמרה התחמושת מול ילדה מתבגרת בארץ נוכרייה. אני לא אומר שמתבגרים הם יותר נוחים למשתמש בארץ, אבל כאן המלאכה נעשית הרבה יותר קשה. כאן אני ואשתי אבודים, עדיין לא יודעים מי נגד מי וכיצד כל העסק הזה שנקרא ארצות הברית של אמריקה בדיוק עובד. אנחנו שני מהגרים בגיל העמידה שלא יודעים את השפה ויש לנו מבטא של מדינת עולם שלישי שגורם לילדים, בעיקר לילדה הגדולה, כמובן, להתבייש בנו. שנינו נמנעים מלהשתמש באנגלית בנוכחותה, ולעתים אני מבקש מהילדה שלי לעשות עבורי טלפונים לכל מיני מוסדות אמריקאיים כמו הביטוח הרפואי, בתי מרקחת ואפילו להזמין פיצה בטלפון.

sayad

איור: עמוס בידרמן

אתם מבינים, לפעמים פעמון הדלת מצלצל בהפתעה, אני מביט מהעינית, וכשאני מגלה שזה אמריקאי שלא ציפיתי לו אני קורא לילדה הגדולה שלי שתפתח את הדלת ותבין מה הוא רוצה. “הם מתרימים למלחמה בסרטן השד”, לפעמים היא אומרת אחרי שהיא מסיימת את השיחה בנימוס עם הזר, או, “זה משהו שקשור לבחירות המקומיות, אמרתי להם שאין לכם זכות הצבעה”.

“מה זה לכם?” הטון שלי עולה פתאום, “דברי בנימוס, למה בשביל מי אני עושה את כל זה?”

כשאנחנו יושבים במסעדה, הילדה שלנו עושה עבורנו את ההזמנה. אנחנו מביטים על התפריט, מבינים את מה שאנחנו מבינים ומצביעים לילדה על המנות שאני ואמא שלה רוצים, “אתם בטוחים?” היא שואלת לפעמים.

“למה, זה עם חזיר?” אנחנו שואלים לפעמים.

“לא”, עונה הילדה, “אבל זה בסגנון קייג’ון ואני לא בטוחה שזה מתאים לכם”.

התחלתי לתת לילדה לדבר עם המלצרים במסעדות לאחר שפעם אחת הזמנתי דג סלמון. והילדה שלי אמרה שהמלצר חייך כי האמריקאים לא מבטאים את ה־ל’ בסלמון, “אומרים סמון”, הילדה שלי אמרה כולה מסמיקה מבושה. אמרתי לה שהיא טועה בגדול, סלמון זה סלמון בכל העולם ועם כל הכבוד לה ולאנגלית שלה, שאגב אני קורע את התחת כדי שהיא תלמד אותה וכל מה שאנחנו עושים זה בשביל לתת לה ולאחים שלה סיכוי קצת יותר טוב משהיה לנו, לא היה מזיק אם במקום לשבת כל היום מול המחשב היא תקרא קצת ספרים ותלמד אנגלית אקדמית ולא של ניקי מינאז’, ואז אולי היא היתה מבינה שסלמון אומרים עם ל’, חוץ אולי מהחברים המטומטמים שלה מבית הספר, שכמו שהם נראים, אף אחד מהם לא פתח ספר מימיו, רק הם אומרים סמון ולא סלמון, ושאולי באמת הגיע הזמן שתמצא חברים קצת יותר מוצלחים מחבורת הבררה שהיא התחברה אליהם, ילדים שרוצים להגיע להרווארד ולא רק לאיזו מסיבה בסוף שבוע.

“כן אדוני”, אמר המלצר כשקראתי לו בחזרה לשולחן על מנת להעמיד את ילדתי על טעותה באקט חינוכי ממדרגה ראשונה, “לא”, ענה המלצר בתשובה לשאלתי, “לא אומרים סלמון, אומרים סמון, לא מבטאים את ה־ל'”. מאז אני לא מדבר עם מלצרים.

“זהו”, אמרה אשתי ביום שני השבוע כשחזרתי הביתה מיום עבודה, “זהו, אני לא יכולה יותר, חוזרים הביתה ומיד”, והושיטה לי רשימת ציונים ונקודות של הילדה שנשלחה בדואר.

חושך מוחלט. הסתכלתי על הציונים ופשוט לא האמנתי, הממוצע שלה זה משהו כמו 3.7, הציון הכי גבוה שהיא קיבלה היה 4. התיישבתי שבור לחלוטין ובלבי חשבתי, “בשביל מי אנחנו עושים את כל זה, בשביל מי?”

לקח לי זמן להתאושש ולהחזיר את יכולת הדיבור. תבינו, הילדה שלי באמת ילדה טובה, ואני לא מההורים האלה שרוצים רק מאיות, ממש לא, זאת אומרת גם 90 זה בסדר, אבל לא במתמטיקה, מדעים ושפות. “אבל איך?” מצאתי את עצמי ממלמל כשהבנתי שלגמרי נרדמנו בשמירה, שהרסתי את העתיד של הילדים שלי במו ידי, שהעברתי אותם לארץ זרה וחירבתי את נשמתם. ואני עוד כמו אידיוט חשבתי שטוב להם כאן, שהילדה שלי עושה חיל ופורחת מאז עזבנו את ירושלים. “איפה היא?” שאלתי בקול חנוק.

“בחדר שלה”, אמרה אשתי, “אני לא רוצה לראות אותה. היית צריך לשמוע איך היא דיברה אלי”.

“מה היא אומרת על זה?” שאלתי, “איך היא מסבירה את זה?”

“כלום, משקרת, אלא מה? חצופה אמרה שאנחנו מטומטמים שלא מבינים שום דבר באמריקה”.

“אמריקה?” שיחררתי נהמה, “זהו, עוזבים, אין יותר אמריקה”.

“וואו”, אמר הבן האמצעי שלי כשעיין בתעודה של אחותו, “זה ממש קול”.

“גם אתה?” צעקתי עליו, “חסר לך שתתחיל לפשל, 12,500 דולר אני משלם על הבית־ספר המחורבן שלך”.

“מה קרה לך אבא?” הבן שלי אמר, “כמעט הכל 4 אצלה בתעודה, זה ממש A”.

“איך A?” שאלתי, “4 זה A?”

“לא”, ענה הבן שלי, “4 זה A+”.

“מה?” שאלתי כשפתאום נשמע צלצול בדלת. הבטתי מהעינית וראיתי אמריקאי במדים של משהו. “רוץ מהר תקרא לאחותך מהחדר שלה”, ביקשתי מהבן שלי.

“לא פותחת”, היא צעקה מהחדר שלה, “תסתדרו לבד”.

“רדי מהר לכאן”, ניסיתי לצעוק בסמכותיות, “בשביל מי אנחנו עושים את כל זה אה?”

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

הבתבה פורסמה באתר הארץ