הימים הנוראים מאת ג’קי לוי

 

פתאום מגיעים ימי החופש האלה, שבהם נאלצים הורים וילדים להתחכך אלו באלו. התמונות מהשטח לא פשוטות

המחצית השנייה של חופשת הקיץ היא תקופה חשוכת קייטנות, עמוסת אתגרים וידועה לשמצה באופן כללי. היא זוכה לכינויי גנאי כמו “הימים הנוראים” או “ימי בין המסגרות”. אנשים המקורבים אלי, אזרחים בוגרים ונורמטיביים בעלי מקצוע ותואר, מדווחים על התנסויות לא פשוטות מול הילדים. הם מתכוונים לרגעים שבהם שני הצדדים נאלצים אשכרה להכיר זה את זה. 

בימי השגרה מערכת היחסים בין הורים וילדיהם מתקיימת על בסיס הכרה דיפלומטית ומינימלית בזכותו של הצד השני להתקיים בגבולות בני הגנה. אבל אז מגיעים ימי החופש האלה, שמביאים למצבים שבהם הורים וילדים שוהים אלה לצד אלה בחיכוך גבוה. התמונות מהשטח, בל ניתמם, לגמרי לא פשוטות. 

אף אחד לא מכין את ההורים, או את ילדיהם, לרגע הזה שבו הם נחשפים לפתע לצדדים שונים ומשונים באישיות של יקיריהם. לפעמים זה נחמד (תמיד משמח לגלות שהילד מפתח טעם מוזיקלי, מתבגר או לומד להיות אסרטיבי), ברוב המקרים זה קשה מנשוא (למה הוא טוחן בפעם האלף את אותו להיט־בריכות מטופש? מתי אתה הולך לדבר איתו על דאודורנט? ולמה הקטן נושך? הוא ממש רוטוויילר, אני אומרת לך. הוא השאיר “שעון” על היד של שחר! מחר הוא אמור להיות אצלו כל הבוקר!). 

  •   •

תופעה מוכרת מתחום הקמפינג היא המנהג של הילדים לריב ביניהם על הזכות לישון באוהל ליד אבא. זה כל כך מתוק, אבל זה קורה כמובן רק בערב הראשון להקמת המאהל; כלומר, לפני שהילדים נחשפים לצד הנוחרני של אביהם מולידם. 

כבר למחרת, כשהאהבל שעדיין סחרחר מהפופולריות של אתמול שואל: “נו, מי יישן הערב ליד אבוש?” הוא צפוי להיתקל בשתיקות, במבטים מתחמקים ואפילו בחיקויים חסרי רחמים של הפסקול המזעזע מאמש. 

אני באופן אישי הופתעתי להיחשף דרך הילדים לעולם הקללות החדש שפקד את עולמנו. בילדותי אף אחד כמעט לא קילל בעברית, ורוב הקללות היו גסות ועסקו באופן אובססיבי ומחפצן בקרובי משפחה – בעיקר אימהות ואחיות. אבל דור חדש צומח כאן והוא טוב מאיתנו, ומחונך הרבה יותר. 

נכון, גם אצלם כל משחק שקט בחדר יכול להתפוצץ תוך דקות למלחמת עולם. אבל הם, בניגוד אלינו, לא מטיחים זה בזה מילים כמו “אידיוט”, “דביל”, “מטומטם”, ובטח שלא “מפגרת!”. המילים האלה יצאו משימוש ללא שוב, ולא היה גבול לשמחתי כששמעתי את הילדים מעבר לדלת מנהלים מריבות מפותחות למדי באמצעות מילים מכובסות ונאותות כמו “יא שונה!”

אבל הקללה שממש חיממה לי את הלב היתה “הלוואי תדרוך על לגו”. הנוסח המלבב הזה לא היה קיים בכלל בילדותנו, וחבל. הניסוח הישיר והפלסטי כל כך יוצר את התחושה הפיזית המדויקת של הרגל היחפה, ברגע שבו היא סופגת בהפתעה את מלוא התענוג הזוויתי. 

מעל לכל יש משהו באיחול הלבבי הזה שמזכיר לי את הקללות העתיקות במרוקאית של פעם. הן היו ילדותיות, תמימות וא־מיניות מאין כמותן, והכילו בתוכן יצירות מופת כמו “הלוואי שייפול עליך ארון בגדים” (או שעון קיר, או עציץ שיבא), “שייסגר עליך החלון” או “שימות האבא של הסבא של הסבא של האבא שלך” – שכמובן לא היה זקוק בכלל לקללה הזאת כדי למות בשלווה בעיתו ובזמנו. 

אני, באופן אישי, כבר שנים לא מקלל. פשוט הבנתי שזה לא עובד. אבל אילו הייתי חוזר לקלל, מן הסתם הייתי מאמץ בשמחה את “הלוואי תדרוך על לגו”. סוג הדברים שאתה לומד כשיוצא לך להעביר זמן איכות עם הילדים..

ההורים היותר מוכשרים מבינים כבר שנים שתקופת החיכוך הקיצי היא לא רק תקלה, אלא גם הזדמנות. כמיטב התרבות השיווקית שהשתלטה עלינו, נהוג לנצל את ההזדמנות ולתקוע לילדים גרסה מחמיאה – אם כי כוזבת לחלוטין – על ילדותם של ההורים. 

בואו נאמר את האמת: האופן שבו הורים מגיבים כשהם תופסים את הילדים שלהם מתבטלים מול המסכים מזכיר תגובות של פוליטיקאים שמגלים לפתע שגם במפלגה היריבה יש שחיתות. קודם כל תדהמה מזויפת, אובדן זיכרון מוחלט, התעטפות בארשת חסודה. ואז סיפור חסר בושה או קשר למציאות. 

ההורים הצעירים של היום הם בדיוק הדור שגדל על “חבורת הזבל” ועל מוזיקה בינונית שהושמעה בווקמנים איומים, שגם נטו להיתקע בכל פעם שמשהו נגע בהם. דור ההורים הצעירים – ילידי שנות השבעים והשמונים – היה נוער שהושמץ ובצדק. אבל ברגע שהם רואים את הילדים שלהם עושים אותו דבר – כלומר, כלום – הם שוכחים את אינספור השידורים החוזרים של “הדבורה מאיה”, “בלי סודות” ו”הדרדסים”. 

לא! הם לא שיחקו בטטריס, באוזניות שלהם התנגנו רק יצירות לאבוב ולתזמורת מאת רחמנינוב, וגם זה רק כשהם היו פנויים מפעילות התנדבותית בבתי אבות. 

ההורים של היום כל כך חסרי בושה עד שאפילו את סיפורי הילדות שלהם הם גונבים מהוריהם – אנשי דור הנפילים, תש”ח ופלמ”ח. במו אוזניי שמעתי אבא בן 35 שמספר לילד איך בתקופתו הילדים בנו את הצעצועים שלהם במו ידיהם. לא כמוכם, פדלאות! על פי האגדות האלה, כולנו בנינו בית עץ, יצרנו קורקינטים מעגלות תינוק מקולקלות, ועלינו את התבור עם תרמיל על השכם. כלומר, כשלא העברנו פתקים ליצחק שדה.

ולמה אני כועס? כי בסופו של דבר הילדים מתחילים להאמין לכל זה. כך למשל קרה שבשבוע שעבר עדת אחיינים שהגיעה אלינו לאחר צהריים שאלה למה שלא נצא לשדה, ואני (אני!) אקטוף סברסים לכולם. הרי זה מה שעשינו יום יום כשהיינו ילדים. 

לך תספר להם שגם את המקולפים שקנו לנו התבקשנו לאכול עם כפפות. 

אבל נאמן למיתוס של הדור שלי חיברתי סכין למקל ארוך. מילאתי דלי במים. שמתי את נפשי בכפי, ואת כפי בכפפתי, ויצאתי – לראשונה בחיי, אלא מה – לקטוף סברסים. מה שלא הפריע לי לקשקש על זה שאין כמו הילדות של פעם, ושחופש גדול בלי לילה אחד עם קוצים בכל מקום זה לא באמת חופש.

(איור: עציון גואל)

 

Leave a Comment