הלב”, “איה פלוטו” ועוד ועוד. לקראת פסח נזכרים כותבי מוסף “ספרים” בספר אחד שהוקרא להם בילדותם והם מבקשים להעבירו לדורות הבאים”

Chilgren-books-6- הלב”, “איה פלוטו” ועוד ועוד. לקראת פסח נזכרים כותבי מוסף “ספרים” בספר אחד שהוקרא להם בילדותם והם מבקשים להעבירו לדורות הבאים

  הפרויקט המיוחד פורסם בהארץ ב 3-27-2015. להלן כמה ספרים מהפרויקט”

תולדות הרשע
אני כבר לא זוכר מי קרא לי את הסיפורים הללו: האם היה זה סבי ויקטור, סבתי טרודה, או שמא דודתי אידה? נראה לי שזו היתה אידה, אולי כי היתה אשה קטנה, גרומה וגיבנת, שכמו יצאה היישר מהאיורים של הספר שאותו הקריאו לי בילדותי יותר מכל ספר אחר.

מקס ומוריץ” של וילהלם בוש. אם לדייק: מקס אונט מוריץ, בגרמנית, שפת המקור, שבה קראו לי אותו. שני הילדים המופרעים, הזדוניים והסדיסטים, שמנסרים גשר כדי שהחייט ייפול, ממלאים את מקטרתו של המורה בחומר נפץ כדי שיתפוצץ ולבסוף נטחנים בעצמם והופכים למזון לאווזים. קשה להבין למה קראו לנו את זה, אבל כך זה היה. יותר מאשר את הסיפורים אני רואה לנגד עיני גם עכשיו, עשרות שנים אחר כך, את האיורים. אם היה לי למי להקריא כיום, הייתי ממשיך במסורת המשפחתית: רֶשע לגיל הרך. מתברר שזה מזיק הרבה פחות ממה שנדמה, מרושע פחות ממה שמסופר בעיתון או נראה בטלוויזיה.
גדעון לוי

מקס ומוריץ הם במהותם פורעי סדר, חולירות. הם רק לוקחים והורסים ושוברים, וגם לועגים ובזים לקורבנותיהם. ואם לא די באלה, הם שואבים הנאה מסבלו של הזולת. ויחד איתם נהנה גם הקורא 

Chilgren-books-1

עברייני צמרת
מקס ומוריץ הם שני ילדים מרושעים, מגעילים, ויש להניח שלפחות אחד מהם מצא את עצמו בכלא. הם חסרי מוסר וחסרי מצפון. ובכל זאת, בכל פעם שקראתי את הספר הזה לבני, הוא חילץ ממנו געיות צחוק, אנקות לא רצוניות ולא פעם גם דמעות. מקס ומוריץ הם במהותם פורעי סדר, חולירות. הם רק לוקחים והורסים ושוברים, וגם לועגים ובזים לקורבנותיהם. ואם לא די באלה, הם שואבים הנאה מסבלו של הזולת. ויחד איתם נהנה גם הקורא. סגנון התרגום של אוריאל אופק (זמורה־ביתן, 1984) עלול להיראות ארכאי, אלא שהמִשלב הגבוה רק מדגיש את המעשים הנבזיים. מתברר שעדיין אפשר לחמוד לצון וגם לחרוץ לשון.
מתן חרמוני

במו כשרונה הנהדר
בעברית מלבלבת, נהירה ונימוחה בפה בעת ההקראה, נמסר סיפור המסע של הכלבלב מקיבוץ מגידו שיש לו הכל, מרק ועצם, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך לבדו והוא נושא את רגליו ויוצא לתור את העולם הרוחש והמפתיע שמחוץ לחצר הקולקטיב. הוא תוהה, בין השאר, על קנקנם של פרח, דג, פרפר וצפרדע, מנסה להתחרות בסוס דוהר וחוזר בשלום הביתה לזרועות החבר. ולא רק כי זה ספר רוחני פר־אקסלנס, המעוגן בפרקטיקת החיפוש/חקירה/שוטטות במרחב הבר חלוף. וגם בשל אחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים המתרחש ברפת, שבו פלוטו בא בקטע של מסתלבט על הפרה. וכמובן, משום שגיבורנו הוא אישיות כובשת בחמידותה, שרץ בנפנוף זנב אל הבלתי נודע. אך, בעיקר, משום שאת חרוזיו של ״איה פלוטו״(ספרית פועלים, 1957) כתבה לאה גולדברג במו כשרונה הנהדר.
נילי לנדסמן

Chilgren-books-2-

מתפרפר וחוזר
כמו גבר בן 40, שבעיצומה של חגיגת מחצית־חיי־המשכנתא שלו נשמט הברנדי מידו והוא מבין שלא אלה החיים הראויים לו, כך מבתק גיבורנו את מוסרותיו ובועט בסיר הבשר ונוטש את עירו, ארמגדון, ופוצח באודיסיאה פרועה הכוללת מפגשים עם לווייתן דובר־עברית ועם מפלצת ירוקה ששפתה זרה, ואפילו את עצמו הוא פוגש (ואינו מזהה!) ופתאום הוא חופשי וסעוּר־אנדרנלין וכל הורמוניו אומרים שירה. ועם רדת היום — תחזיקו חזק! — הוא חוזר הביתה.

ארמגדון היא כמובן קיבוץ מגידו, והלווייתן הוא דג והמפלצת — צפרדע, וגיבורנו שב הביתה למלונה, למרק ולעצם כי בחוץ חשוך ומסוכן. וחוץ מזה, לא הוא מחליט עליו; גדי מחליט עליו.

את כל זה כמובן לא הבנתי אז, באלף הקריאות הראשונות, ורק כעבור שלושה עשורים למדתי מאיתמר לוי ומעינת אמיתי על בני הזוג רון, שהקדישו את הספר לבתם אסנת, ועל מקורו של הקרדיט המעורפל שניסחה המפיקה־המשוררת בשנת 1957: צייר: ארי רון, חרזה: לאה גולדברג.

אבל כבר אז אהבתי אותם, את הכלב התמים והפרה המעליבנית והדג המדבר והצפרדע והנרקיס, וכמובן את קולה של אמא שלי, ואת הספר בכללו, ״איה פלוטו״(ספרית פועלים, 1957), שלא נס ליחו עד היום אפילו טיפה.
יצהר ורדי

האימה, האימה
הספר הזה הילך עלי קסם ואימה בילדותי. כשאני מעיין בו היום אני מתקשה להבין את הקסם, אבל את האימה אני עדיין חש בשיפולי הגֵו. הספר הוא “יהושע הפרוע”, אבל לא בגרסה המרוככת, שהותאמה לצברים הקטנים העדינים: לא ולא. אני גדלתי על הגרסה הגרמנית, האכזרית והבלתי־מתנחמדת, באותיות גותיות מעוקלות ומאיימות ובציורי זוועה חינוכיים להלל — והכל בגלל מהדורה משנת 1891 שהיתה שייכת כנראה לסבתי הברלינאית הדוויג, והתגלגלה איכשהו לבית הורי התל־אביבי.

אני זוכר איך בהיתי בדמותו של StruwwelPeter, כשמו במקור, והבנתי, פשוט הבנתי, שעלי להישמר לנפשי. התבוננתי באיורים המספרים על קספר, ילד שאינו רוצה לאכול, וראיתי איך הוא הופך מפעוט שמנמן ואדום־לחיים לילד כחוש וגרום, ולבסוף לצלב ולגל עצמות. בהיתי בציורים של ילדה בלונדית ארוכת־צמות, פאולינכן כמדומני, שמשחקת בגפרורים ומתעלמת מאזהרותיהם של החתולים מינץ ומאונץ, עד שלבסוף היא עולה באש גדולה, ומיופיה הזהוב נותרים רק תלולית אפר וזוג נעליים, השוחים בשלולית הדמעות שבוכים מינץ ומאונץ. ובכיתי על קונרד שכסס ציפורניים, וכעונש בא מלאך וגדם את אצבעו במלקחיים. דם הקמיצה של קונרד טיפטף על העמוד. שנים לא הסכמתי לעבור ברחוב ירמיהו, כי היתה בו חנות כלי כתיבה שבחלון הראווה שלה היתה מוצגת גרסתו העברית של הספר. לבני לא אגיד את ספר הילדים הזה, אבל לחלחלה שהוא עורר בי כילד אני חב כמה מהטובים בשירַי.
דורי מנור

Chilgren-books-3-

אני זוכר איך בהיתי בדמותו של StruwwelPeter, כשמו במקור, והבנתי, פשוט הבנתי, שעלי להישמר לנפשי. התבוננתי באיורים המספרים על קספר, ילד שאינו רוצה לאכול, וראיתי איך הוא הופך מפעוט שמנמן ואדום־לחיים לילד כחוש וגרום, ולבסוף לצלב ולגל עצמות 

על אימהות ואהבה
“מורי שלנו חמוד וחביב/ גדל עיניים וארך אוזניים/ הוא עוד לא היה בתל אביב/ וגם לא בחיפה ובירושלים”.

זה הדף הראשון בספר מסעות מור החמור” (ספרית פועלים, 1951), שאמי קראה אותו באוזני פעמים רבות כל כך, עד שאני יודעת אותו בעל פה, אף על פי שכבר חלפו כמעט 50 שנה מאז. מור החמור יוצא למסע, ובדרך פוגש “בנים חתולים ואמא חתול, משחקים הם ונהנים, מה טוב לאמא, אם הבנים”, ו”הוא בא אל העיר, מאחור מפנים, ניצבו לפניו בשורות בניינים, כמה מרפסות וכמה חלונות, קשה לחשב וקשה למנות”. והנה מגיע החלק שחשבתי שהוא עלי: “ילדה חמודה מתוך בית אחד, קוראת לו, ‘חמור, הסיעני מעט!’ ומורי עונה לה, ‘בבקשה, הורגלתי לתת מקום לאשה'”. בציורים הנהדרים של רות שלוס הופיעה עגלה של חברת “של” למכירת נפט. אויש, כמה שאני זקנה. בסוף היום מורי חוזר הביתה לאורווה, ומתחבק עם אמו החמורה, דבר שהיה רק בגדר מותרות פרועים לילדים בקיבוצי השומר הצעיר. ולאה גולדברג, שידעה הרבה על אימהות ואהבה, חותמת בשורות הללו: “אך הנה סוף סוף, כשהחשיך היום, מורי אל אמא חזר בשלום, ואשר הוא ראה, בעיר ובכפר, הכל בספר הזה מסופר”.
עלית קרפ

הלאה החינוך!
תום סוייר של מרק טוויין (היה הילד שתמיד רציתי להיות. מין פרא אציל כזה שעלילותיו חורצות לשון לספרות הילדים התקנית, המחונכת והמחנכת, שגיבוריה נופת צופים של צדקנות מוסרית. תום, כמו חברו האקלברי פין, הם פרחחים מעולם תמים של פעם, כש”קטע” היה “מעשה קונדס”, וממש לא אכפת לי שאני נשמע כמו טרחן בן מאה. עד היום נחמץ לבי מקנאה כשאני מדמיין את הנשיקה הראשונה שהדביק תום לשפתי הארגמן של בקי תאצ’ר, אחרי שזנח לאנחות את “ארוסתו” אמי לורנס. אלוהים עדי כמה רציתי להיות במקומו, ואיך בער גם עכוזי כשהתנדב לספוג את המלקות במקום אהובתו שסרחה בבית הספר.

טוויין, בעצמו סוג של פרא, ידע לכתוב את החופש, התמימות, האושר ואחוות הילדות, שמנצחים בנוקאאוט את עולמם המכוער של הגדולים. כבר במוטו לספר הוא מזהיר, כי “כל המנסה למצוא בסיפור מניע ייתבע לדין; כל המנסה למצוא בו מוסר השכל ינודה; כל המנסה למצוא בו עלילה יועמד בפני כיתת יורים”. כמו רוצה להבהיר לקוראיו המבוגרים כי המשוואה: ילד מחונך שווה בוגר מצליח ומאושר — אינה רלוונטית לחיים על המיסיסיפי, או לכל מקום אחר.
אירי ריקין

Chilgren-books-4

הלטאות הנפלאות
בסביבות גיל שש ושבע, כשגרתי עם הורי בפאתי בוסטון, הייתי מרותק על ידי דינוזאורים ויצורים קדמונים אחרים, שאת שלדיהם היה ניתן לפגוש במוזיאון הטבע של הרווארד. לא מעט מהעניין בדינוזאורים עבר דרך ספרים. זכור לי במיוחד ספר גדול בעל כריכה קשיחה וירוקה עם איור של דינוזאור טירנוזאורוס רקס, ירוק גם הוא, שאולי נרכשה בחנות המזכרות של המוזיאון, על אודות דינוזאורים ושאר יצורים פרה־היסטוריים. הטקסט היה בלתי אפשרי לבן השש, אפילו כשהקריאו לי אותו, אבל האיורים ריתקו אותי. אני עוד זוכר כמה דימויים משם ובמיוחד איור ויקטוריאני של חבורת ג’נטלמנים עורכים משתה בתוך שחזור של לטאת ענק. ספרי דינוזאורים מוצלחים מראים שהדרך היחידה להכיר אותם היא שילוב של תחכום מדעי ודמיון פעיל, וזאת דרך הכרה חילונית שאני שמח להנחיל לילדי.
דוד הדר

נחמה מקדרות נפש
לעתים, כשסימנים מדאיגים נאספים — ענף עץ תפוח נוקש בחלון, קולן החורק של מכשפות נשמע מרחוק — יש לצודד מבט אל הירח. אם הוא עכור ופראי, והילה של ערפל עמום מקיפה אותו, זו עדות שרוח נושבת על הירח. וזה עניין מסוכן ומטריד: רוח רעה נעה הנה והנה, נכנסת ללבבות של ילדים וגורמת להם להתנהג רע. רע מאוד.

רוח נושבת על הירח”, ספרו של הסופר יליד ויילס אריק לינקלייטר, נכתב ב-1944 (ויצא לאור בעברית בעם עובד, 1977). הוא נדד עמי כל השנים, נחמה מפני קדרות נפש. הרפתקאותיהן של האחיות דינה ודורינדה בכפר קטן, שמאוכלס בטיפוסים אקסצנטריים לחלוטין, משופע בהומור־סלפסטיק בריטי יבש ובדמיון חסר עכבות: אין לדעת מה מצפה לקוראים בעמוד הבא. הוא מזדהר בפראותו מול סיפורי ההרפתקאות ההרואיים של ימינו, הנוסחתיים עד זרא. והכי חשוב: אין לו המשכים והוא אינו חלק מטרילוגיה אינסופית; בשוך המהומות האיומות, כולם שרים יחדיו בקול ניחר, וחיש מהר פונים לאושש את נפשם בתה עם חלב ובעוגת דומדמניות.
עמרי הרצוג

זרעי אגדות
בספרייה שלי שמור “ספר האגדה” בשני עותקים. האחד ישן נושן, שמן וכבד וניכרים בו פגעי הזמן, והעותק השני — בשני כרכים נפרדים. אבל גם היום, כשאני נזקקת לאגדה זו או אחרת מתוך האוצר הזה, אני מעדיפה את העותק הישן, הצהוב והמוכתם בכתמי תפוז וקלמנטינה. ואני מוכנה להישבע: הספר הזה משמר לי את ריח ההדרים.

בכל שבת נהג אבי לקרוא לי ולשתי אחיותי אגדות מן הספר. אבא היה מקלף תפוז, עושה שרשרת ארוכה ודקה ותולה אותה על צווארי, ואני “נסיכת התפוזים” לשעה קלה. בין פלחי התפוז אני מקשיבה לאגדות: משה, קריעת ים סוף, מיתתו של משה (כמה בכיתי! למה הוא לא נכנס לארץ?) ורבי עקיבא הצנוע ואשתו רחל, וירושלים של זהב היא לא רק שיר של נעמי שמר, אלא קודם כל תכשיט. בשבתות האלה, בספר הזה, נטמן הזרע למשהו חסר צורה ואמורפי, שהיתה לו השפעה מרבית על אהבתי לספרות ולעולם האגדה. הייתי רוצה שגם הילדים של היום ישוטטו באגדות האלה, כי ביאליק ורבניצקי חשבו גם עליהם כשערכו את האוצר הזה.
שלומית כהן־אסיף

ילד אלוהי ואנושי באמת
הספר המפעים ביותר שקראתי בילדותי הוא הלב” של אדמונדו דה אמיצ’יס (הוצאת אמנות, 1947). באותם ימים לא הבנתי מדוע הוא העביר בי ריגושים כה עזים, ולא יכולתי להפריד בין החלקים הלאומניים לחלקים האנושיים; בין הדמגוגיה והמליצות למה שנוגע ללב. היתה לי רק הרגשה חזקה שאני נתקל כאן במשהו שלא ראיתי מעולם, בפֶנומן ש”לא מהעולם הזה”, ויחד עם זאת תחושה אינטואיטיבית שכנראה ב”פלנטות” אחרות, אולי מחוץ לישראל, מחוץ לעולם היהודי שסבב אותי — יש אנשים שיש בהם טוב לב פשוט ואנושי כזה, רכות כזאת, התחשבות באחר ונתינה מלב טהור.

במיוחד זכורה לי ההתרגשות עד כדי דמעות (בסתר כמובן) מדמותו של הילד גַרוֹנֶה, שהוא — כך כמובן אני מנסח זאת היום — הייצוג הבולט של האיש הדבֵק באֵל (ובו בזמן, גם האיש האנושי באמת). גַרוֹנֶה הזה היה פעם, בימי חז”ל, הדגם הנעלה של היהדות (כחנינא בן דוסא, למשל), אך היהדות התאבנה, ומה שראיתי סביבי כילד היה רוע לב צרוף, אגואיזם ילדותי וטירוף אובססיבי של חוקי הלכה — כולם במעטה צדקני. הספר הזה גרם לי להבין שהיהדות של היום היא מחלת נפש קולקטיבית, ואין לה שום קשר לדת ולא לחיפוש אחרי האלוהי.
אדמיאל קוסמן

Chilgren-books-5-

ספרים נוספים אפשר למצוא ב

http://www.haaretz.co.il/literature/youngsters/.premium-1.2596836#hero__bottom