המלך והצייר מאת שלומית כהן-אסיף

“איך אני נראה?” היה מלך אחד שואל את עצמו, מהלך הנה והנה בחדר
מדי פעם טייל עם עבדיו לאורך הנחל.
“אין בבואה אחת דומה לחברתה,” אמר לעבדיו, “ואני איך אני נראה באמת?”
הפליגו עבדיו בשבחו, ולא נחה דעתו עד שאמר לו אחד מהם: “יפה אתה מלכי, כצאת השמש בגבורתו.”
בפקודתו החלו עבדיו לשאת לפניו מראות גדולות. כל מקום שפנה אליו המלך – פנו עימו נושאי המראות. שעות ארוכות היה מתבונן בדמותו:
“אבל עדיין איני יודע איך אני נראה,” אמר “בכל מראה אני נראה אחרת.”
פעם התעורר המלך משנתו, העיר את שומר הלילה ואמר:
“מהר, הבא את ראש היועצים. יש לי רעיון! הוא מוכרח לשמוע!”
נבהל ראש היועצים לחדרו של המלך: “קרא לכל הציירים בממלכה. הם יציירו אותי ואולי אז אדע איך אני נראה.”
באמצע הלילה בא הצייר קוֹטִיטוֹ וצייר את המלך. הוד מעלתו ישב שעה ארוכה ולא זז ממקומו.

לבסוף אמר הצייר: “אדוני המלך, הנה הציור שציירתי.”
התפלאו השרים העבדים וקראו: “אכן הוד מעלתו, כך אתה נראה בדיוק.”
רק יצא קוטיטו מחדרו של המלך, נכנס הצייר דָסוֹ. במשיכת מכחול צייר את המלך, וכהרף עין דיוקנו של הוד מעלתו היה נכון על הבד.
אמרו השרים והעבדים: “אכן הוד מעלתו, כך אתה נראה בדיוק.”
צייר אחד נכנס לחדרו של המלך וצייר אחר בא. שלושה עשר ציירים, בזה אחר זה, העלו על הבד את דמות דיוקנו של המלך.

התבונן המלך בציורים ואמר: “דמויות רבות לפני. לא ידעתי שפרצופים רבים לי.”
הסתובב בחדרו, התבונן מדי פעם במראה ודיבר לעצמו:
“קוטיטו צייר לי אף יפה. דסו צייר יפה את עיני השמאלית. שַזְלִי היטיב לצייר את עיני הימנית. כל אחד היטיב לצייר לי תו אחד יפה. ואני, כל חלקי פני יפים. אצווה לחבר לי תמונה אחת מכול הציורים האלה.”
שלח המלך לקרוא לקוטיטו ואמר לו: “קח את האף שציירת, קח את העין השמאלית מציורו של דסו, ואת העין הימנית מציורו של שזלי. קח את המצח מתמונה זו, קח את הלחיים מתמונה זו…קח…קח… ועשה לי מכולם תמונה אחת.”
פתח קוטיטו את פיו לומר דבר-מה, אך המלך האיץ בו: “אין טעם בדיבורים, התחל במשימה!”

בידיים רועדות החל קוטיטו בעבודתו, ומדי פעם נכנס המלך להציץ ולהשגיח.
שבוע תמים עבד הצייר: גזר והדביק, גזר והכין למלך דיוקן אחד העשוי משלושה עשר חלקי הציורים.
ראה המלך את הדיוקן, אחז בראשו וזעק: “קוטיטו, מה עשית לי? זו התמונה המכוערת ביותר שראיתי מימי.”
“אדוני המלך, אני רק גזרתי והדבקתי לפי פקודתך,” אמר קוטיטו והוסיף: “לא צייר אחד עשה תמונה זו, אלא שלושה עשר ציירים. כל כך הרבה ידיים נגעו בה, כל כך הרבה צבעים ומכחולים! ראה, העין השמאלית שהיטיב דסו לצייר –מעוותת. העין הימנית שהיטיב שזלי לצייר –מעוותת. הכול מעוות פה, כי הוצאתי את החלקים היפים ממקומם והעמדתי אותם במקום אחר.”
“גם עכשיו איני יודע איך אני נראה,” אמר המלך.
“לא חשוב איך אתה נראה,” אמר הצייר “חשוב איך רואים אותך, וכל אחד רואה אותך אחרת.”
“ואיך אדע מה דמותי האמיתית?” שאל המלך.
“מלכי, את דמותך האמיתית לא תראה: לא במראה, לא במי הנחל ולא בציורים. את דמותך האמיתית עליך לצייר בעצמך.”
כך אמר קוטיטו, נטל את צבעיו ואת מכחוליו וקד קידה.

“אל תצא!” קרא המלך, “צייר לי תמונה עם אף יפה, כמו האף שציירת לי בפעם הראשונה.”
לקח קוטיטו את המכחול וצייר על בד את דיוקנו של המלך. את האף לא היטיב לצייר הפעם. נחיר אחד גדול ונחיר אחד קטן צייר.
והמלך לא כעס.

 

Leave a Comment