המרד הקדוש: בן האדמו”ר שעושה מהפכה חסידית מאת אלי מנדלבאום

 

הוא גדל באחת החסידויות המחמירות ביותר, בנו של האדמו”ר – אבל הנפש של מענדל ראטה חיפשה אחר החסידות של פעם. בדרך הוא נאלץ להתרחק מסביבתו, הועף מהישיבה, התחתן והתגרש – אבל הוא נחוש לחולל את המהפכה שתחזיר את החסידות לחסידים. כל האמצעים – גם האייפון והפייסבוק – כשרים, עם שיעורים שהוא מעביר ברשת, וקליפ חסידי יפהפה

charedi-artists

” לכתחילה הם כנראה היו רוצים לראות אותי ממשיך כאדמו”ר ולא ככוכב רוקנ’רול, אבל היום הם מכבדים את הדרך שבחרתי”(צילום: ישראל ברגר)

מורד מבפנים: מענדל ראטה, בנו של האדמו”ר מ”שומרי אמונים” – מהחסידויות הקיצוניות ביותר – נזרק מהישיבה, התחתן (והתגרש) – והחליט להחזיר את תנועת החסידות לשורשים. בגיל 25 הוא נחשב ל”כבשה השחורה” של משפחתו – כנינו של מייסד החסידות הקיצונית “תולדות אהרן” (האהרל’כים, בעגה המקומית).

ראטה גדל בבני ברק, ובהמשך – באשדוד, שם מכהן אביו כמנהיג החסידות, צאצא לזרם השולל מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל. ועל אף שנולד למשפחת אדמו”רים, חיפש לו הנער הצעיר אדמו”ר אחר, “משהו לנשמה” בסביבה המחמירה שהקיפה אותו.

בגיל 15 התחולל השינוי הראשון. “נחשפתי לקסמו של רבי שלמה קרליבך, ‘הרבי המרקד’ של ה’הִיפִּים'”, הוא מספר. “עד מהרה הבנתי שאני לא שונה מ’היפי’, ושעולם הערכים שלנו זהה: חזרה לחיק הטבע, אהבת כל אדם באשר הוא – וראיית הטוב שבו, מימוש עצמי וחיפוש רוחני עצמאי. כל אלה דיברו ומדברים מאוד אל נשמתי הפנימית”.  

“חיפשתי לי אדמו”ר שימלא לי את החסר, כי רבי שלמה כבר מזמן לא חי, אך לא מצאתי את עצמי בשום מקום. מה שכן, הבחנתי שבין רעיון החסידות שהגה סב-סבי, ה’בעל שם טוב’, לבין החסידות בת ימינו – קיים מרחק עצום של שמים וארץ”.

אבא לא התלהב, בלשון המעטה

כבר כנער צעיר התבונן מענדל ראטה בצער בהתרחקות של אבותיו מהרעיונות המקוריים של החסידות, ואת הביקורת הוא לא חוסך: “בעוד זו המקורית הייתה דומה לחיפוש הרוחני החופשי של ה’הִיפִּים’ – זו של ימינו הפכה לבדלנית, שמרנית וסגפנית. לא היה לי את האומץ לצאת חוצץ כנגד החצר שממנה הגעתי, אבל התחלתי להתקרב לחב”ד ולברסלב שנחשבות לפתוחות יותר”.

charedi-artists-1-gif

“גם אבא שלי מקרב רחוקים, אבל הוא שובר אייפונים בחדר קבלת הקהל. אני עובד בדיוק הפוך”(צילום: ישראל ברגר)

 

המהלך שלו – נער צעיר מול הממסד המחמיר – לא עבר בקלות, שלא לאמר – חולל שערורייה. “כל העולם עמד נגדי – המשפחה, הישיבה, הקהילה”, הוא מספר, “הלכתי בדרך עצמאית ועם הלב שלי בלבד, אך נשארתי מחובר למשפחה. זה לא סוד שהם לא מתלהבים ממה שהפכתי להיות”, הוא מוסיף, “אבל הם לא ניתקו איתי את הקשר. לכתחילה הם כנראה היו רוצים לראות אותי ממשיך כאדמו״ר ולא ככוכב רוקנ’רול, אבל הם מכבדים את הדרך שבחרתי”.

 

עם אביו האדמו”ר היו העניינים מסובכים מעט יותר: “הוא לא רצה אותי ככה, ולקח שנים רבות שהוא התחיל להבין קצת. היום הוא שומע מאנשים שמתחזקים ברשת דרכי, אז הוא אומר לפעמים: אולי מהשמים הזיזו אותך לשם. באופן כללי, אבא לא זורם עם כל הסגנון, אבל היום אנחנו בקשר טוב. בהתחלה היה קשה מאוד. היום זה יותר קל, אבל עדיין לא מובן”.

 

“גם אבא שלי מקרב רחוקים, אבל הוא שובר אייפונים בחדר קבלת הקהל. אני עובד בדיוק הפוך”, ראטה מחייך. “למדתי עם הזמן איך להישאר מחובר, למרות שאנחנו לא בדעה אחת. הים אבא שלי אומר לאנשים שנכנסים אליו: ‘הקב״ה נתן לרבי מענדל כשרונות מיוחדים לקרב יהודים לאביהם שבשמים, וברוך ה’ שהוא זוכה לדבר עם צעירי הצאן בשפתם”.

“רומיאו ויוליה ביידיש” מציג סיפור אהבה בלתי אפשרי של חסיד סאטמר וחב”דניקית. אך העלילה הבדיונית מתגמדת מול סיפורם של השחקנים – חסידים שחזרו בשאלה ומספרים על עזיבת הקהילה, ההידרדרות לפשע וסמים, והחיים שהוסתרו מהם

ראטה הצעיר נהג לצאת עם חסידי ברסלב להתבודד בלילות בשדה או ביער, “וכך מילאתי מקצת מהכמיהה לחוות את הטבע”, כדבריו. “בשורה התחתונה לא התחברתי אליהם, בעיקר כי לא מצאתי רבי רוחני שמדרבן את חסידיו למימוש עצמי ומתן ביטוי לכישרונות – ערכים שהחסידות בת ימינו מדכאת במכוון“.

 

“לא יכולתי לסבול גם את ההטפה החרדית לניתוק מהעולם, כאשר האמונה שלי היא שהדרך היותר נכונה להיות יהודי, היא דוקא מתוך חיבור מלא לעולם – מתוך התמודדות אמיצה עם האתגרים שהעולם מציב לנו היום. לברוח זו לא חוכמה, וגם כבר לא אפשרות. אם התרבות העולמית איננה מתאימה לגמרי להשקפת עולמנו, אזי יש לתת לה אלטרנטיבה. במקום מועדון ופאב – בית מרזח יהודי חסידי, קולנוע יהודי חסידי, תיאטרון יהודי חסידי…”

 

“אנחנו חייבים לתת במה לאמנות, למוזיקה, למשחק, לריקוד. בעולם שבו גדלתי, לא מצאתי מענה לכך. רעיונות כמו ‘מימוש עצמי’ ובמה לאמנות, מוזיקה ומשחק – נתפסים כביטול תורה, במקום להיתפס כביטויי הנפש והרוח”.

 

בדרכי שלי

באומץ ובניגוד לכל המוסכמות החברתיות, ראטה הצעיר החל ללכת אחר נטיות לבו: “החלטתי לעמוד לבד על הרגליים. ללכת בדרכי ולציית אך ורק לאינטואיציה שלי, לנשמה שלי. אז קניתי גיטרה והתחלתי לנגן ולשיר, ואף לערוך מסיבות עם חבריי. במקביל, התחלתי לערוך עיתון ישיבתי שהתפרסם וחולק במספר ישיבות על ידי כמה מחבריי. הפכתי עד מהרה ל’שנוי במחלוקת’. הרבה בחורים הטיפו נגדי, אך מצד שני מצאתי גם הרבה מעריצים שהתחברו מאוד לסגנון, ואמרו שזה בדיוק מה שחיפשו”.

 

בחסידות, כמצופה, לא ממש אהבו את ה”מורד” הצעיר, שירש את תכונות המנהיגות של אבותיו. “תוך זמן קצר נזרקתי מהישיבה, עד שהתחייבתי לחדול מהפצת העלון ומקיום מסיבות השירה. במילים אחרות, לסגור את הבסטה”.

 

בגיל 23 נישא ראטה בשידוך, “אך הנישואין לא החזיקו זמן רב, והתגרשנו כעבור חצי שנה. יום אחרי הגירושין החלטתי שהגיע הזמן לצאת אל העולם. נסעתי לאמריקה והגעתי אל הישיבות החסידיות שם. התחלתי להופיע עם הגיטרה ולהציג את רעיונותיי ביתר שאת ועוז דרך המוזיקה, הסיפור והתורה החסידית המקורית. ראיתי שצעירים רבים מגיבים בהתלהבות, ואפילו אנשי חינוך מתחברים לרעיונות”.

 

קומזיץ עם אברכים אבודים

ליבידו, ארוס ו”הנפש הבהמית”:

כשפרויד פגש את החסידות

יצחק טסלר

פרויד והבעש”ט על ספת הפסיכולוג: מה המשותף בין המיסטיקה לפסיכולוגיה? הרבה יותר ממה שחשבתם. החל מפתרון חלומות – ועד לתת מודע, מהתשוקה המינית – ועד להדחקות. כל מה שפרויד ידע, הכירו גם המגיד ממזריטש והבעל שם טוב

ליבידו, ארוס ו”הנפש הבהמית”: כשפרויד פגש את החסידות

אם המסלול של ראטה מזכיר רבי מוזיקאלי אחר, זה לא בכדי. קרליבך, כזכור, היה ה”אדמו”ר” הראשון שהוא אהב באמת. “חצי שנה הייתי שם, עם הצעירים, שר ומדבר איתם. חזרתי לארץ והתחלתי לתעד את הפעילות שלי בצורת קליפים מוזיקליים”.

 

בקליפ האחרון שהוציא (“מענדל מיט (עם, ביידיש) חברים”) תיעד ראטה רבע שעה של קומזיץ עם בחורי ישיבה צעירים בחיק הטבע, ביער, ועל שפת הים סביב למדורה. “כוונתי הייתה להטמיע את הרעיון של התועלת הרוחנית שיש בשילוב של מוזיקה – טבע – ושיח פתוח ומשותף”.

 

נאמן לדרכו, מתחזק ראטה עמוד בפייסבוק, מהלך המשול בחסידות הקיצונית להתפקרות. הוא מעביר ברשת שיעורי חסידות על פי ספרו של הרבי מאיז’ביצא, “מי השילוח”, “ספר חסידי בן 140 שנה המדבר על רעיונות כמו מימוש עצמי והליכה עצמאית אחר הלב”, מתבודד בחורשות, ומצלם סרטונים כשהוא מלווה בגיטרה.

 

“לשמחתי החל העניין לצבור תאוצה, והתחלתי לנצל את המדיה כדי לבצע ‘ריסטארט’ לתנועת החסידות; שחזור ואתחול מחדש. ראיתי את הביקוש העצום לתוכן פנימי ואמיתי, וראיתי את המיאוס בעולם השקרי שאיננו נותן את המענה הרוחני הנכון”.

 

“בקיץ האחרון החלטתי שבשביל לחזור באמת אל שורשי החסידות המקורית, אני חייב להתנתק מכל התעשייה שסביבי ופשוט לחזור אחורה בזמן, אל העבר. נסעתי לחיות קצת באוקראינה, ערש החסידות, כדי לשאוב השראה מהחיבור עם הטבע והעיירה הטיפוסית… הסתובבתי בכפרים ובעיירות שנראה שהחיים בהם נעצרו אי-אז לפני 300 שנה”.

 

אנחה שבוקעת את כל הרקיעים

הביקור הזה הוליד את הקליפ היפהפה “מנחה” (“מִנְחֶה”, במלעיל, בעגה האשכנזית, כאן בבכורה), המביא את סיפורה של העיירה היהודית והדמויות הטיפוסיות בה הממהרות לתפילת מִנחה. בקליפ – כולו ביידיש – השתתפו לא פחות מ-50 שחקנים ששחזרו את היהודים הפשוטים הזונחים את עבודתם כשהם ממהרים להספיק את תפילת המנחה, והוא מבוסס על אמרתו של מייסד החסידות, הבעל שם-טוב, שהאנחה בוקעת את כל הרקיעים. “אמרה זו משקפת את הלך רוחו של הבעל שם-טוב, שראה את האור והקדושה בכל יהודי הכי פשוט, וידע להעריך נכונה את הפנימיות של אדם שלפעמים איננה ניכרת כלפי חוץ”.

 

עכשיו הוא מתכוונן לפרויקטים הבאים, שבהם סרט סביב חייהם של בחורי ישיבה שעזבו את הישיבה ומחפשים את דרכם, ברגע שיימצא תקציב, כמובן. “הקב”ה עזר לי עד היום להגשים הרבה מחלומותיי. למדתי שצריך להעז לעשות דברים גדולים. אני מאמין שמיום ליום אגשים את כל חלומותיי ושאיפותיי”.