המתה מאת גי דה מופסן | מקור: צרפתית  

 

לאחר שאהובתו נופלת למשכב ומתה, יוצא גיבורו מוכה-האבל בסיפורו של גי דה מופסן למסע ושב לפאריס. בלילה, בבית הקברות, הוא יוצא לחפש את אהובתו ומגלה אמת מטרידה.

אהבתי אותה אהבה נואשת! על מה ולמה אנו אוהבים? האומנם מוזר הוא שלא יהיה בעולמך אלא אדם אחד, שלא תשכון במוחך אלא מחשבה אחת, בלבך רק תשוקה אחת, ובפיך שם אחד בלבד: שם השב ועולה בלי הרף, עולה ממעמקי הנשמה אל השפתיים כמים מן המעיין ואתה חוזר והוגה אותו, ממלמל אותו שוב ושוב תמיד, בכל מקום, כמו תפילה.

איני מתכוון כל עיקר לגולל את סיפורנו. האהבה יש לה רק סיפור אחד, תמיד אותו הסיפור עצמו. ראיתי אותה ואהבתי אותה. זה כל הסיפור. ובמשך שנה תמימה חייתי באהבתה, בין זרועותיה, בלטיפתה, במבטה, בשמלותיה, בדיבורה, שהיתי שם עטוף, כבול, כלוא בכל מה שהיה היא, שהות מלאה כל-כך שלא ידעתי עוד אם יום הוא או אם לילה, אם חי אני או מת, על האדמה כבדת הימים הזאת או במקום אחר.

והנה מתה. איך? איני יודע, איני מבין.

ערב אחד ירד גשם, היא שבה הביתה רטובה ולמחרת החלה להשתעל. היא השתעלה במשך שבוע לערך ואז נפלה למשכב.

מה קרה? לא אדע עוד.

רופאים באו, כתבו, הלכו להם. תרופות הובאו; ואיזו אשה הגישה לה אותן. ידיה היו חמות, מצחה לוהט ולח, מבטה נוצץ ועגום. דיברתי אליה והיא השיבה לי. מה אמרנו זה לזה? לא אדע עוד. הכל שכחתי, הכל, הכל! היא מתה, אני זוכר היטב את אנחתה הקצרה הרפה, את אנחתה החלושה כל-כך, אנחתה האחרונה. האשה השומרת עליה אמרה “אה!” ואני הבנתי, כן הבנתי! ושוב לא ידעתי מאומה. מאומה. ראיתי כומר שאמר: “הפילגש שלך.” ונדמה לי שהוא מזלזל בכבודה: כיוון שמתה, לא היתה לו זכות לדבר כך. גירשתי אותו. כומר אחר בא והוא היה טוב-לב ורב חסד. בכיתי כשדיבר עמי עליה.

שאלו אותי אלף ואחת שאלות בדבר פרטי ההלוויה. איני זוכר. זכורים לי רק הארון וקול הלמות הפטיש שנעץ בו את המסמרים וסגר אותה בתוכו. אלוהים! אלי שבשמיים!

היא הורדה לבור! נקברה! היא! בבור ההוא! אנשים אחדים באו להלוויה, ידידותיה. נמלטתי משם. רצתי. זמן רב התהלכתי ברחובות. אחר-כך שבתי הביתה. ולמחרת יצאתי למסע.

אתמול שבתי לפאריס.

כשראיתי שוב את חדרי, את החדר שלנו, את המיטה שלנו, את הרהיטים שלנו, את כל הבית הזה שהיה בו כל מה שנותר מחייו של אדם לאחר מותו, ירדה עלי שוב עצבות כה עזה שכמעט פתחתי את החלון להשליך את עצמי לרחוב. שוב לא יכולתי לשהות בין החפצים הללו, בין הקירות שהקיפו אותה, שהעניקו לה מחסה, הקירות שוודאי שימרו בסדקיהם הבלתי נראים אלפי אטומים שלה, של גופה ושל נשימתה. נטלתי את כובעי ואמרתי לברוח משם. אבל אז, סמוך לדלת, חלפתי על פני הראי הגדול שבכניסה, ראי שהיא התקינה שם כדי להביט בעצמה, מכף רגל עד ראש, יום יום, בצאתה לרחוב, לבדוק אם היא לבושה כשורה, מתוקנת ויפה למן הנעליים ועד לתסרוקת.

 

קפאתי על עומדי מול הראי הזה שכה הירבה לשקף את דמותה, לעתים כה תכופות, כה תכופות עד שגם הטביע בו את בבואתה.

עמדתי שם, רועד כולי, עיני נעוצות במראה, מראה שטוחה, ריקה, אבל מראה שהחזיקה אותה, את כל כולה, מראה שידעה אותה כמוני, שאפפה אותה כמו שאפף אותה מבטי השוקק. נדמה לי שאני אוהב אותה, את המראה הזאת – נגעתי בה – והיא היתה קרה! אלי! הזיכרון! הזיכרון! מראה של מכאוב, מראה יוקדת, מראה חיה, מראת זוועה המשלחת בי את כל ייסורי הגיהינום! אשרי מי שלִבם, כראי שהבבואות מחליקות עליו ונמחות, שוכח כל מה שהיה בו, כל מי שעבר על פניו, כל מי שהשתקף בו, על חיבתו ועל אהבתו! מה רבו ייסורי!

יצאתי לרחוב ובעל כורחי, בבלי דעת, בבלי רצון, הלכתי אל בית העלמין. מצאתי את קברה הפשוט כל-כך, צלב שיִש ועליו מלים ספורות: “היא אהבה, נאהבה, ומתה.”

היא שכבה שם, מתחת לאבן, נרקבת! זוועה! בכיתי, מצחי צמוד לאדמה.

כך נשארתי זמן רב, זמן רב מאוד. ואז ראיתי שהערב יורד. נתקפתי תשוקה מוזרה, תשוקה מטורפת, תשוקת אוהבים נואשים. רציתי לעשות את הלילה לצִדה, רק עוד לילה אחד, ולבכות על קברה. אבל חששתי פן יראני אי מי ויגרשני. מה לעשות? התחכמתי. קמתי ממקומי ויצאתי לשוטט בעיר המתים.

הלכתי עוד ועוד. כה קטנה היא העיר הזאת השוכנת בצד העיר האחרת, העיר שחיים בה! ועם זאת מה רבים הם המתים, רבים מן החיים. אנחנו, בתים גבוהים דרושים לנו, רחובות, מקום כה רב, להכיל את ארבעת הדורות החיים זה בצד זה, שותים את מי המעיינות, את יין הכרמים ואוכלים את תבואת השדה.

 

ולכל דורותיהם של המתים, לכל שרשרת הדורות שקדמו לנו, מדור ראשון, כמעט לא כלום, שדה, כמעט לא כלום! האדמה משיבה אותם אליה, השִכחה מוחקת אותם. היו שלום!

בקצה בית העלמין המיושב ראיתי לפתע את בית העלמין הנטוש, שם נבללו באדמה המתים משכבר, שם אפילו הצלבים נמקים, שם ייטמנו מחר המתים החדשים, ראיתי אותו והוא מלא ורדי בר, ברושים רבי חיות וכהים, גן נוגה ומרהיב, הניזון מבשר האדם.

שהיתי שם לבדי, בודד לגמרי. הצטנפתי כנגד עץ ירוק, נחבאתי כליל בין ענפיו הדשנים הכהים.

וחיכיתי, נאחז בגזע העץ כטובע הנאחז בשבר אונייה.

וכשהשתררה עלטת הלילה הכבדה עזבתי את מקלטי והחילותי פוסע בלאט, אט אט, בצעדים חרישיים, על האדמה הזאת הזרועה מתים.

הלכתי הנה ושוב, עוד ועוד, ולא מצאתיה. בזרועות שלוחות, בעיניים פקוחות, נוגע במצבות בידי, ברגלי, בברכי, בחזי, אפילו בראשי, הלכתי ולא מצאתיה. נגעתי, מיששתי, כעיוור המגשש את דרכו, מיששתי מצבות, צלבים, סבכות ברזל, עטרות של זכוכית, עטרות של פרחים נבולים! באצבעותי הנעות על פני האותיות, קראתי את השמות. איזה לילה! איזה לילה! לא מצאתיה!

לילה בלי ירח! פחדתי פחד אימים בלכתי במשעולים הצרים ההם, בין שני טורי מצבות! קברים! קברים! רק קברים! מימיני, משמאלי, מלפני, מסביבי, מכל עברי קברים! התיישבתי על אחד מהם, כי לא יכולתי ללכת עוד, ברכי כשלו. שמעתי את הולם לבי! ושמעתי עוד משהו! מה זה היה? קול רעש עמום, לא מוכר! האם בראשי הנטרף עלה הרעש, או שמא בלב הלילה העבות, ואולי מתחת לאדמה אפופת המסתורין, אולי מתחת לאדמה שגוויות אדם זרועות בה עלה הרעש הזה? הבטתי סביב.

כמה זמן הייתי שם? לא אדע. האימה שיתקה את גופי, נסחפתי בבהלה, נכון לצרוח, נכון למות.

ולפתע נדמה לי שלוח השיש שאני יושב עליו זע. והוא אכן זע כמו ניסה אי מי להרימו. זינקתי באחת אל הקבר השכן וראיתי, כן, במו עיני ראיתי, שהאבן שישבתי עליה קודם מזדקפת לכל אורכה; והמת הופיע, שלד עירום שבגבו השח השליך את לוח האבן ממנו והלאה. היטב ראיתי, אף כי הלילה היה אפל עד מאוד. על הצלב יכולתי לקרוא: “כאן נח ז’אק אוליבן, שמת בגיל חמישים ואחת. הוא אהב את בני משפחתו, היה איש ישר וטוב לב, והלך לעולמו שלם עם אלוהיו.”

 

עתה קרא גם המת את המלים החרותות על מצבתו. אחר-כך אסף אבן מן המשעול, אבן זעירה וחדה, והחל למחוק בשקידה את הכתוב. הוא מחק הכל, לאט, נועץ את עיניו החלולות במקום שם היו המלים חרותות לפני רגע; ובחוד העצם, שפעם היתה אצבעו, כתב באותיות זוהרות כאותן שורות שאתה רושם בקירות בחוד של גפרור:

“כאן נח ז’אק אוליבן, שהלך לעולמו בגיל חמישים ואחת. ברוע לבו החיש את מות אביו שאותו ביקש לרשת, התעמר באשתו, מירר את חיי ילדיו, רימה את שכניו, גנב מכל הבא ליד ומת מוות בזוי ונקלה.”

משסיים לכתוב, סקר המת הדומם את מעשה ידיו. ואני סבתי לאחור וראיתי שכל הקברים נפתחו ומתיהם יצאו, וכולם מחקו את השקרים שכתבו בני משפחותיהם על המצבות והחליפו אותם בדברי אמת.

וראיתי שכולם ירדו לחיי קרוביהם, היו חדורי שִטנה, מושחתים, דו-פרצופיים, שקרנים, מוציאי דיבה, חמדנים, שגנבו, רימו ועברו כל עבירה משוקצת, כל האבות הטובים הללו, הרעיות הנאמנות, הבנים המסורים, הבנות הצנועות, הסוחרים נקיי הכפיים, כל הנשים והגברים הללו שנאמר עליהם כי לא היה בהם דופי. כולם גם יחד כתבו על מפתן משכן הנצח שלהם את האמת האכזרית, הנוראה והקדושה, את האמת שלא הכל יודעים אותה, או משימים עצמם כלא יודעים.

חשבתי שגם היא מן הסתם חרתה את האמת על מצבתה שלה. שוב לא פחדתי, רצתי בין הקברים הפתוחים, בין גוויות המתים, בין השלדים, הלכתי אליה, בטוח שהפעם אמצא אותה קל מהרה.

מרחוק הכרתיה, אף כי לא ראיתי את פניה הלוטים בתכריך.

ועל צלב השיש שלפני שעה קלה קראתי עליו את המלים: “היא אהבה, נאהבה ומתה.” היה כתוב:

“היא יצאה יום אחד לבגוד באהובה, הצטננה בגשם ומתה.”

סיפרו לי שאספו אותי עם בוקר מוטל בלי הכרה ליד אחד הקברים.