הן לחמו על זכותן להצביע, להיות אזרחיות שוות זכויות. והן לא בחלו באמצעים מאת טאו הולמס .

right-to-vote-1

מתחת לקפלי שמלותיהן הוויקטוריאניות, ה- Jujutsuffragettes (סופרג’יסטיות המיומנות בג’וג’וטסו) הסתירו אַלות עץ – כהכנה לקרבות פנים אל פנים עם משטרת לונדון.

האַלות ההודיות, שהיו מעוצבות כמו פינים במשחק כדורת, שימשו כעזרי אימון גופני באותה תקופה, ולחליפין גם נשלפו מול שוטרים. כשהשוטרים שמעו שהסופרג’יסטיות הקיצוניות מתחמשות, הם חששו שמדובר באקדחים ורובים. הם לא ציפו לפגוש ואריאציה אקלקטית של אומנות הלחימה היפנית ג’וג’וטסו (שיש הוגים את שמה גם כ”ג’יוגי’טסו” או “ג’וג’יטסו”). הנשים שלפו את האלות, המשטרה שלפה את הנבוּטים, והקרב החל.

זהו סיפורה של ההתנגדות הנשית החמושה, שרק מעט דובר בה עד כה, ועתה, בזכות סרט קולנוע חדש וטרילוגיית רומנים גרפיים נעשה ניסיון לחשוף את הפן הקשוח יותר של הפמיניזם הבריטי.

קבוצת הנשים הבריטיות הלוחמות – באורח פיזי מאוד – למען זכות ההצבעה, נקראה רשמית “שומרת הראש”, אבל העיתונות המקומית, והשמועות שעברו מפה לאוזן, העניקו להם במהרה כינויים אחרים כמו “האמזונות” וה”ג’וג’וט-סופרג’יסטיות”. זו הייתה יחידת מחתרת של “ארגון הנשים החברתי והפוליטי“, שהתאמנו והתארגנו בתגובה לחוק “החתול והעכבר” שהונהג באנגליה כניסיון להתמודד בצורה אתית עם שביתות הרעב של סופרג’יסטיות בכלא. החוק, בשמו הרשמי “החוק [לשחרור מטעמי בריאות] של אסירים – 1913” התקבל בשיאה של מלחמת תעמולה בין פמיניסטיות, שראו בהזנה-בכפייה סוג של עינוי, והממשלה, שהגיבה באמצעות שחרור מפגינות מהכלא למשך זמן שיאפשר להן להתאושש, ואז איתרה אותן ושלחה אותן מחדש לכלא, בכפוף לאישום המקורי.

וכאן נכנסה לתמונה “שומרת הראש” – בין אחיותיהן לנשק לבין אנשי כוחות אכיפת החוק – ומשימתן הייתה להאריך ככל הניתן את תקופות השחרור האלה. נשות “שומרת הראש” היו בכושר שיא, ונכונות לסכן את בריאותן, ביטחונן וחירותן, וכמעט תמיד רווקות, מאחר שהן חשו שזה לא הוגן שאימהות יושלכו לכלא. הן היו מן הסופורג’יסטיות הרדיקליות ביותר, הן התאמנו באומנויות לחימה בשורה של מקומות סודיים, והן השתמשו בשמות קוד ובאמצעים אחרים שנדרשו על מנת להסתיר את פעילויותיהן.

ג’וג’וטסו, שמה של אומנות לחימה עם כלי נשק, בת מאות שנים, פירושו בערך “אומנות ההתחמקות”. הוא הגיע לבריטניה לראשונה ב-1898, ונחשב מתאים לנשים, ואפילו אלגנטי ונשי. בניגוד להאבקות האנגלית, הג’וג’וטסו אינו מתמקד בהכנעת היריב באמצעות כוח, אלא בהתחמקות מיומנת מתנועות היריב וניצול של משקלו וכוחו להשגת יתרון, אומר טוני וולף, אחד המומחים הנחשבים בעולם לאומנויות לחימה ארכאיות. מאחר שבתנועה הרדיקלית היו רק חברות מעטות, הג’וג’וטסו-סופרג’יסטיות נאלצו להסתמך על מיומנות וערמומיות על מנת לגבור על הממשלה.

כיצד קרה שצבא סודי של סופרג’יסטיות שלחמו למען מטרתן נגד “הגבר” באמצעות תערובת של אומנויות לחימה נותר עד היום כה עלום? וולף חושב שה”סופרג’יטסו”, כמו רבות מן התנועות האחרות באותם ימים, נשכחה במהומה התרבותית שנגרמה על ידי מלחמת העולם הראשונה. בסרט “סופרג’יסטיות” משנת 2015 התנועה הוצגה לראשונה לקהל הרחב, ובשנים האחרונות וולף וקומץ של שותפים, ערכו מחקר מעמיק על מנת להחזיר את חבורת שומרות הראש האלה למודעות הציבור.

עלילת “סופרג’יטסו”, טרילוגיית רומנים גרפיים שראתה אור בבריטניה השנה, מתרחשת ב-1913, והיא יצירה משותפת של טוני וולף ושל המאייר ז’ואאַו ויירה (João Vieira). זהו סיפור מאמציהן של האמזונות להגן על מנהיגותיהן מפני מעצר ואלימות, סיפורן של נשים שחיות בחברה פטריארכלית להחריד בעיצומו של מה שכמעט היה מלחמת אזרחים באנגליה. הפרק הראשון בטרילוגיה מבוסס על אירועים אמתיים, וההמשכים מתווים סיפור הרפתקאות סוער המתרחש בהיסטוריה אלטרנטיבית. לדברי וולף, אחד האתגרים המשמעותיים היו לבחור דמויות מתאימות מהחיים האמתיים, שעשויות היו להיות חברות בתנועה לזכויות הנשים בשנת 1913 ולהצטרף לצוות האמזונות. כל הדמויות, מלבד שתיים, הן ייצוגים בדיוניים של דמויות נשיות אמתיות, שוולף קרא בעיון את יומניהן ודיווחיהן האישיים. וולף רואה ב”סופרג’יטסו” צורה מושכת של חינוך-באמצעות-בידור (“Edutainment”) ומקווה למשוך בעיקר נערות ולגרום להן להתעניין בהיסטוריה, באומנויות לחימה ובאימוני הגנה עצמית.

right-to-vote

גיבורת העל מתאמנות, מתוך “Suffrajitsu”, הרומן הגרפי. איור באדיבות João Vieira/Jet City Comics

וולף, יליד ניו זילנד, התאמן בנעוריו באומנויות לחימה, התעמלות וסיוף, וכעמד בפני בחירת מקצוע, הוא אומר שהיה “כשיר לגמרי להפוך למתנקש מקצועי”. אבל הוא בחר להיטמע בתעשיית הבידור, והפך לכוריאוגרף של סצנות קרב בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. הוא לא הפסיק להתעניין בהיסטוריה המיוחדת של אומנויות הלחימה, ובעיקר בזו המכונה “ברטיטסו”, המשלבת ג’וג’וטסו, אגרוף וקרבות במקלות, אומנות לחימה שהפכה פופולארית במיוחד בזכות ספרי שרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל (שם כונתה בטעות בשם “בריטסו”).

קהילה קטנה של בעלי עניין כמותו החלה לחפש מאמרים נשכחים על הנושא מעיתונים וכתבי עת, וולף התנדב לערוך את הראשון משני כרכים של  Bartitsu Compendium, שהוביל לגילוי הסופרג’יטסו. וולף הספיק מאז לקחת חלק בבימוי והפקה של סרט תיעודי על ברטיטסו וכתב את הביוגרפיה של אדית’ גאראד “הסופרג’יסטית שידעה ג’וג’וטסו”. כשכתב המדע ניל סטיבנסון ביקש ממנו לכתוב רומן גרפי על “שומרת הראש”, וולף קפץ על ההזדמנות לבטא את הידע שרכש לאורך כל כך הרבה זמן בצורה יצירתית.

וולף מתאר את עצמו כ”סוג של פמיניסט אדוק”, ובכתיבת “סופרג’יטסו” הוא הציג את הנשים כקבוצה של פעילות פוליטיות מקצועיות רדיקליות, המחויבות לגמרי למטרתן האידיאולוגית. “העובדה שהן נשים היא רק שלישית או רביעית ברשימת התכונות שבאמצעותן רציתי לתאר אותן”, הוא מסביר. עם זאת, הוא לא רצה לאמץ גישה שלפיה “נשים=טוב, גברים=רע”. היו גברים רבים שתמכו נחרצות בתנועה הסופרג’יסטית הקיצונית, עד שזכו אפילו לכינוי משלהם: “סופרג’נטס” (Suffragents). הסופרג’נטס (“סופרַ-גברי-סטים”) תמכו בנשים האלה,  ובעצמם עסקו בפעילויות מחאה ומרי אזרחי נחרצות אבל לא אלימות. “הנשים האלה נזהרו מאוד וגם היו בנות מזל, כי איש לא נפגע גופנית במהלך ההפגנות שלהן  – אפילו כשהשתמשו בחומרי נפץ”, אומר וולף.

הצורך בהגנה עצמית, אז והיום, הוא תזכורת לכך שיחסי הכוחות עדיין אינם מאוזנים, אומר וולף. בשנות השמונים הוא לימד הגנה עצמית לנשים. “למדתי מהתלמידות שלי כמה פגיעות רבות מהן מרגישות”, הוא אומר. “הבנתי שנשים רבות מרגישות מאוימות כשהן עושות דברים פשוטים, שגברים לעולם אינם צריכים לדאוג בגללם, כמו ללכת לחנות לקנות חלב. ידעתי את זה גם קודם, בראש, אני משער, אבל אחרי שנים של עבודה עם נשים רבות, הבנתי את זה הבנה עמוקה”. אם יוצא לו כעת ללכת לחנות בשעת לילה ומולו מתקרבת אישה, הוא יחצה את הכביש כדי לגרום לה לחוש נינוחה ולא מאוימת.

בתשובה לשאלה האם יש ל”סופרג’יטסו” מקבילה בימינו, וולף ממהר לנקוב בשמו של ארגון האקטיביסטיות המזרח אירופאי FEMEN. “למעשה, חיכיתי שמישהו יקשר בין הדברים”, אומר וולף. “הדמיון בין הקבוצה הזו לסופרג’יסטיות האמזונות די מדהים”. האקטיביסטיות של פֶמֶן מתאמנות כמו שהתאמנו האמזונות ב-1913, הן לומדות טכניקות של הגנה עצמית שמקשות על אנשי אבטחה לגרש אותן. הן מתאמנות בהתנגדות פעילה ונוטות לפעול בחשאיות. הן ידועות בעיקר בגלל שהן חושפות את החזה כחלק ממחאתן, בטענה כי רק כשנשים חושפות שדיים הנושאים שהן מנסות להעלות זוכים לתשומת לב. האקטיביסטיות מתזמנות את פעילויות המחאה הקיצוניות שלהן כך שיופיעו באירועים טלוויזיוניים מרובי צופים, הן מזנקות מעל מחסומים, פושטות את החולצות וקוראות סיסמאות בקול – תזכורת לכך שהעולם עדיין זקוק לג’וג’וט-סופרג’יסטיות.

טאו טאו הולמס הוא מעורכי Atlas Obscura. בשנה שעברה הוא לימד באוניברסיטה במחוז שינג’יאנג בסין. האובססיות שלו כוללות: אוכל, ספורט, כלבים והרים