הסופר יפרח חביב: “אני ילד, מה רע להיות ילד” מאת אתי דור-נחום

 

יפרח חביב כותב כל חייו סיפורים. גם על סף יום הולדתו ה־83 הוא מתלהב בכל פעם מחדש, כמו ילד, ומתעקש לא לכתוב במחשב אלא רק בעט נובע. מי שהיה המחנך המיתולוגי של כדורי ונהלל ממש לא מודאג מדיווחים שליליים על אלימות בקרב הנוער או על הידרדרות השפה הדרך הבדוקה להרגיז איש ספר ותיק היא לדבר איתו על ידיעת העברית של ‘דור הפייסבוק’ – האם העברית שבפיו הולכת ומידלדלת? אבל יפרח חביב, תושב קיבוץ בית קשת, דווקא רגוע. “תמיד שיבשו את השפה”, הוא אומר. “את לא מתארת לך איך דיברו ב־48′ ולפני כן. שיבושים תמיד היו, אבל תמיד יש קומץ נאמני שפה שמדברים יפה וטוב, והנוער, גם הקשוח, יקשיב להם. השפה העברית חיה וקיימת”.

הוא איש אופטימי, עם נשמה של ילד שאף פעם לא משתעמם, וזה כנראה סוד קסמו של הסופר והמחנך יפרח חביב שבקרוב יחגוג 83 אביבים. מי שהיה המורה

 
המיתולוגי של נהלל וכדורי, שעם תלמידיו נמנים אושיות כמו יהונתן גפן, אומר: “אני רואה את העולם כמו שילד רואה, והילדים מרגישים בזה, כולל התינוקות”.

רגע לפני שמתחיל הקיץ, העונה שבה הוא לא זז בלי כובע קש עטור נוצות שהפך לסימן ההיכר שלו, פגשנו את הסופר שמתעקש להמשיך לכתוב בעט נובע ודיו, שדוגל בהפחתת חשיבות בחינות הבגרות, ואפילו לא מתרגש מהדיווחים על אלימות בני הנוער.

(הסופר יפרח חביב. ילד בנשמה (צילום: אתי דור-נחום

הוא החל לכתוב בגיל תשע, ועד היום השלים כבר 34 ספרים. באמתחתו גם עשרות סיפורים שפרסם בעיתונים, ספרים שערך ופרסים ספרותיים שבהם זכה. והכול החל לפני כמעט 83 שנה.

וא נשוי לשושנה, אב לארבעה וסב לשבעה נכדים. “כששואלים אותי בן כמה אני אני משיב שאני בן עשר – כי שמונה ועוד שתיים זה עשר”, הוא מגלה, “ככה תמיד אתה מרגיש צעיר. זו השיטה”.

“בקיץ אני הולך עם כובע שעליו נוצות בין הילדים והם צוחקים. אין תינוק שלא מחייך. אומרים לי: ‘מה, אתה ילד?’. כן, אני ילד, מה רע להיות ילד? פשוט מאוד, לא התבגרתי. אני ילד בנשמה. מבחינתי יש מילה אחת שלילד אין בלקסיקון – ‘שיעמום’. העיניים שלי פקוחות לרווחה לכל צליל וצבע, אין אצלי שיעמום”.

עברית שמצריכה תרגום

חביב גדל במושב גבתון הסמוך לרחובות. בשנת 1936 פרצו מאורעות תרצ”ט, ותוך תקופה קצרה נקלעה המשפחה להתקפות. עבור חביב האירועים ההם היו השראה לסיפורים שהחל לכתוב כבר בגיל תשע.

במרוצת השנים פורסמו עשרות מסיפוריו של חביב, ובשנות ה־70 פורסמו בו־זמנית חמישה סיפורים שקשורים למלחמת השחרור. “אמנם לא חלמתי על זה, אבל תלמידי יסודי לומדים את הסיפורים שלי במקראות”.

כילד, איך נמשכת לכתיבה?

“נולדים עם זה. אני בלעתי כל פתק וספר שהיה בנמצא, גם בלי להבין מה שקראתי. אבא היה משאיר תקציב מיוחד מהמשכורת לרכישת ספרים ואני בלעתי אותם. בשעתו, העיתונים כתבו בעברית משובחת והמורים שלנו למדו עברית תקנית והנחילו לנו אותה, והתרגומים גם הם היו משובחים”.

חביב מודע לעובדה שאם הוא מדבר בעברית תקנית, אותה הוא מתבל בחרוזים, המאזין הסביר צריך מתורגמן. “אם אני מדבר עם מישהו עברית הוא מבקש תרגום, אז אני אומר בעברית ואחר כך מתרגם לו לעברית שלו, כלומר לג’יבריש”.

הוא מודע לשימוש המוגבר במילה ‘כאילו’, אבל מזכיר שלפני כן היה השימוש במילה ‘אהה…’. “הייתי מורה 34 שנים, ומניסיוני, ברגע שאתה יודע עברית כמו שצריך ואתה ניצב מול מי שמולך בשפה היפה שלך – מקשיבים לך. זה מחייב את אלה שבכיתה. יצחקו וילעגו, זה לא משנה. גם הנוער הקשוח ביותר יקשיב לך”.

את ספריו וכתביו חביב מקפיד לכתוב בעזרים שנחשבים כמעט לפרהיסטוריים: עט נובע, קסת דיו ונייר. הוא לא מחזיק בביתו מחשב – אותו הוא מכנה ‘מכשף’ – ומסביר את התנגדותו: “אני רוצה שהמחשב יהיה בראש. המחשב הוא קר, עקר, מנוכר וזר. זה מישהו שעומד מולך, הוא לא מוליד מה שאין. כשקוראים ספר בדמיון רואים את כל הדמויות. אני לא אוהב את המחשב. עט נובע זה חי”.

הנוער כיום קורא פחות. כאיש חינוך וסופר, אתה מודאג?

“זה לא מדויק, כי פה ושם קוראים. גם בתקופתי לא בלעו ספרים. אני זוכר שהשתתפתי בכנס סופרים וס’ יזהר, שהיה המורה שלי בגימנסיה ברחובות, הודיע לנו שלא יותר מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה קוראים את מה שאנחנו כותבים, כי השאר לא קוראים או לא יודעים עברית או לא מבינים מה שאנחנו כותבים – וזה היה ב־1959”.

חביב מודה שכשהוא היה מורה הוא ייחס פחות משקל לתעשיית המבחנים והציונים. “אני מצאתי פטנט. אצלי הציונים היו הדבר השני או השלישי בחשיבותו, והם היו מורכבים מ־40 אחוז מבחן בעל פה, עשרה אחוזים מבחן עיוני והשאר השתתפות בשיעור. כך שאפילו אם תלמיד קיבל 100 במבחן הוא יכול היה לקבל 60 בציון הסופי.

“את ההערות שלי כתבתי במקאמה, כך שהילד קיבל שיר, והמורים התרגזו כי הם לא ידעו לכתוב כמוני. לא צריך שהלימוד יהיה בית חרושת לציונים. אמנם אי אפשר לבטל בגרויות, אבל אפשר למתן את משקלן בציון כך שזה יהיה לא יותר מארבעה אחוזים, וללכת לכיוון של עבודה מרכזית. אצלי, פיתוח החשיבה היה העיקר”.

שניים מתלמידיו בנהלל בשנות ה־60 היו שולה חן ויהונתן גפן. “לימדתי אותם תנ”ך ותורה שבעל פה. ליהונתן היה קו חשיבה יוצא דופן ואהבתי תלמידים כאלה. כדי לעודד את זה נתתי לתלמידים לכתוב עבודה על מה שהם רוצים, בתנאי שזה יהיה הגיוני ומפוסק. אם לא היו פסקאות, הייתי מכשיל אותם”.

הרבה השתנה במערכת החינוך. האלימות של הנוער גואה, למשל. למרבה הפלא, חביב צוחק. “תמיד היו מקרי אלימות, ופי כמה. פשוט לא שמעו אז על דברים, כי התקשורת לא עבדה כמו שצריך. אני לא מתרגש מזה. גם מול הבריונים הגדולים ביותר שהיו לי בכיתה, כשהקרנתי אמת פנימית שנוגדת את עולמם, זה השפיע”.

האוזן של חביב רגישה עד היום לכל סיפור שהוא שומע או קולט. “כיום אני רושם ואוסף סיפורי עם, ויש לי כבר 3,469 סיפורים. ייצאו מהם תשעה ספרים. זה מפעל בהתנדבות”.