הסיפור שלא נגמר מאת ג’קי לוי

 

השם אולי מסובך, אבל “היום לציון היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן” הוא יוזמה חשובה

  • בשבוע הבא תציין מדינת ישראל באופן רשמי את היום לציון היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן. זאת בסך הכל הפעם השנייה שהאירוע הזה מתקיים, ואני מקפיד לכתוב כאן את שמו הרשמי והמלא, בעיקר כי חשוב להתרשם מהסרבול הנורא. מהמאמץ. “היום לציון היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן”. לכאורה אפשר היה לכתוב “יהודי המזרח” וזהו, אבל מרוקו למשל ממוקמת ממש בכיוון השני. ההגדרה “ארצות ערב” מדירה את יהודי איראן, כי היא אינה ארץ ערבית, אז צריך לציין אותה בנפרד. אבל מה עם אפגניסטן? בוכרה? גאורגיה?   

גם הפועל המלאכותי הזה, “לציין”, מזיע מרוב השתדלות. חשוב לשים לב לכל אלו, כי שום דבר לא מקרי. רוב הישראלים לא יודעים דבר על הסיפור היהודי בארצות האיסלאם. כשלא יודעים אז מניחים הנחות. רובן נגועות בתערובת הנפיצה של בערות ואג’נדה. למרות הזמן שחלף מאז שהקהילות הללו נעלמו, לא למדנו כמעט כלום, והבורות בנושא היא כמעט מוחלטת. יותר מזה: היא שאננה ושמחה בחלקה. 

למצב כזה חייבות להיות כמה סיבות טובות. אני מקווה שהיום הזה יעסוק בין היתר גם בבירור הסיבות ההן. נדמה לי שהתוצאות יהיו מעניינות.

לפני יותר מעשר שנים הייתי חלק מניסוי טלוויזיוני מרתק שנקרא “ערוץ בריזה”. זה היה ערוץ מזרחי, נישתי, שחלק מלוח השידורים שלו נתן בידור נטו, אבל בכל ערב היו גם תוכניות שטיפלו בחברה הישראלית כמו שאף אחד אחר לא העז לעשות על המסך. 

יום אחד כשהנחיתי תוכנית שעסקה ברכוש האבוד של יהודי עיראק ומצרים, אמרתי בשיא התמימות משהו על “פליטי ארצות ערב”. כבר למחרת התפרסמו כמה תגובות בעיתונות שנכנסו בי ללא רחם. הם ירדו נמוך, והעליבו בכל הכוח, אבל את המתקפה האישית די שכחתי. מה שאני זוכר היטב הוא העובדה שהמתקיפים היו כולם פעילי ציבור מזרחים. כולם בעלי זהות פוליטית ברורה, ליברלית, ודי קיצונית. הם האשימו אותי בשימוש מוטה וזדוני במילה “פליטים”. 

מבחינתם המילה “פליטים” היתה לגמרי תפוסה. פליטים זה פלשתינים ופלשתינים זה פליטים. אז נכון שיש כאן סיפור על יהודים שנאלצו לעזוב מהר את בתיהם ואת רכושם. נכון שהאילוץ הזה היה לוחמני ומאיים והוא לבש לעיתים אופי ברור של רדיפה גזענית. נכון שהם לא מכרו את הנדל”ן והרכוש שהיו בבעלותם והגיעו חסרי כל לארץ חדשה. אבל את כל האחריות לכך – לעוול ולנישול – יש לגלגל אך ורק לפתחו של הממסד הציוני. אז אל תגיד פליטים!

ובקיצור, כשנשב לברר ולפשפש במעשינו ולהבין איך קרה שרובנו לא יודעים כלום על חייהם וזהותם של מחצית מדור האבות והאימהות של הציבור היהודי בישראל, כדאי שנסכים כבר בהתחלה שזה ממש לא רק באשמת ה”אשכנזים”. 

הסיפור הזה הוא לא רק עניין של זהות וגאווה. יש בינינו כמה שמאמינים שטיפול נכון באמת ההיסטורית יוכל ליצור מפתח לשלום אזורי. הצד הפלשתיני של הסכס
וך לא יוותר לעולם על מה שהוא מגדיר כזכות השיבה ובעיית הפליטים. למעשה, לא פעם היו אלו מדינות ערביות גדולות שלחצו על הפלשתינים להתעקש על שתי אלו. 

כאן נכנסים יהודי ערב לתמונה. ההצעה שפה ושם מישהו מעז להשמיע היא שבכל הנוגע לעצם ההכרה בעוול, שני הצדדים יסכימו לקזז פליטות כנגד פליטות. בכל הנוגע לצד הכספי, השאיפה תהיה שהפיצויים (העצומים) המגיעים, למשל, ליהודי מצרים, יועברו על ידי הממשלה המצרית וישמשו לא רק לפיצוי היהודים שברחו משם, אלא גם להסדר הכללי עם הפלשתינים. 

אך כדי שניתן יהיה בכלל לדון ברעיונות כאלה, קודם כל חייבים להכיר בכך שהיה עוול. היתה רדיפה. וגירוש. ופליטים יהודים. ולהתעקש על הנרטיב הזה גם מול גופים שמבקשים לצייר את הסכסוך כאילו יש בו צד אחד שכולו רשע וצד אחד שכולו קורבן.

jacky-levi-11-30-2016

זה לא פשוט לתחוב לידיעת הציבור נושא שהעלה אבק או סתם הושתק. חוץ מזה, כבר כמעט לא נשארו סתם ימים פנויים של חול בלוח. כל יום, נכון לעכשיו, אם הוא לא יום הציפורן החודרנית הבינלאומי, אז הוא יום השנה להתפרקות להקת פופ זניחה כלשהי, או לכל הפחות, יום ללא (שיעול, תדלוק או פטריות שיטאקי). 

הימים הללו חולפים על פנינו האדישים, סוגרים פינה לעורכי תוכניות ברדיו עם אייטם שלא יעניין אף אחד, אבל בגדול לא משאירים שריטה בתודעה הכללית. אם מתעקשים לציין עוד יום רשמי, כדאי אולי להתחיל בכך שננקה את השולחן וניפטר מכמה בלופים רווחים. 

הבלוף הראשון שכדאי להיפטר ממנו הוא טענת ההבל שיהודי ארצות ערב בסך הכל ליקקו דבש ונהנו שם מיחסים מעולים, חירויות, שוויון וזכויות אזרח, שיכולים להוות מופת לכל מדינה דמוקרטית. 

מי שמדברר את השטויות האלה הם או תועמלנים ערבים בעלי אינטרס ברור או יהודים שהנוסטלגיה העבירה אותם על דעתם. נכון שאף אחת ממדינות ערב לא חוללה שואה בקנה מידה גרמני, אבל זה עדיין לא הופך את ארצות ערב לגן עדן לקהילות היהודיות. מומחים וזכרנים מספרים על תקופות יפות יותר ויפות פחות ועל שכנים נחמדים יותר או פחות. 

אבל העובדה הניצחת היא שברוב המקומות המדוברים, ברגע שבו התקפל הכיבוש האירופי וחזר הביתה, לצרפת, לאיטליה או לבריטניה, הרגישו היהודים שהאדמה רועדת תחת רגליהם וצריך לחשב מסלול מחדש. ממש כמו בספרד הנוצרית, היו קהילות יהודיות שנאנסו להתאסלם כמו במשהד שבאיראן וכמו בבוכרה. 

גזירות והגבלות כלכליות התרחשו לרוב, ובימים שבהם נציגי ציבור ערבים מגיבים בזעם על הצעת “חוק המואזין”, צריך לזכור שברחבי העולם המוסלמי קבע החוק הבסיסי שבית הכנסת הגבוה ביותר לא יכול לבלוט מעל המסגד הנמוך ביותר בסביבה. הבוז של האיסלאם הקיצוני כלפי יהודים לא נולד כתגובה לציונות. גם זה בלוף חגיגי.

מה שבעיקר צריך לזכור הוא העובדה שהיו שם חיים יהודיים תוססים ויצירתיים. כמו בכל מקום אחר בעולם, גם במרחב המוסלמי יהודים היו רופאים וסוחרים, חכמי תורה ומשוררים. הקהילות החזקות הצטיינו במערכות צדק, חינוך ועזרה לחלשים, וכמו בכל מקום אחר, רק אחרי שהיהודים עזבו החלו המקומיים להבין מה הפסידו. 

טוב שיש יום שמוקדש לסיפור. טוב עוד יותר שזה לא יסתכם באירוע חגיגי עם מיטב האמנים והנאומים. צריך לשבח את השרה גילה גמליאל על ההבנה שהזמן לא פועל לטובתנו, וזאת השעה לאסוף ולתעד את אוצר הסיפורים האישיים של אנשים שעדיין חיים בינינו ויכולים לשפוך אור על עולם יהודי מופלא, שכל מה שהיה חסר בו הוא היסטוריונים.

(איור: עציון גואל)