הספרים שאי אפשר להחליף מאת נטע הלפרין

מאמר נרגש ב”הפינגטון פוסט” יוצא להגנת הספריות הציבוריות ומפציר: אל תזנחו אותן לטובת מאגרי הספרים הדיגיטליים

library

יתרונות שאין להם תחליף

השיח על הספריות בישראל דליל באופן מביש; החל בתקציב העלוב, עבור בכמות הבלתי מספקת של ספרים הנרכשים עבורן וכלה בחוסר התעניינות מצד האחראים להתפוררותן. לעומת זאת, בארה”ב הדיון על אודות הספריות הציבוריות קיים בשיח התרבותי, גם אם במידה טעונת שיפור, אולי משום שבצד ההידרדרות יש גם חידושים בדמות מאגרי ספרים דיגיטליים שהוקמו באוניברסיטאות, המשווים לדיון על מצב הספריות נופך של עתיד ולא רק של הווה הולך ודוהה.

אולם, גם החידושים הללו לא באמת מקדמים את הדיון על מצב מרבית הספריות; נהפוך הוא: יש הטוענים כי אותן ספריות־ללא־ספרים בעצמן מזיקות לספריות הרגילות, בכך שאף הן מציגות את האחרונות כמיותרות. מאמר, או שמא כתב הגנה נרגש שפירסמה הסופרת לינדזי דראגר ב”הפינגטון פוסט” השבוע, מפציר בקוראיו לשנות את יחסם ולהתגייס למען הספריות הציבוריות

אמנם, לספריות־ללא־ספרים ערך אקולוגי, מודה דראגר, אך לספרייה הציבורית המסורתית יתרונות שאין להם תחליף. “ספריות ציבוריות מספקות גישה לספרים, שיש אנשים שלא יכולים להגיע אליהם בדרך אחרת, אם בשל דתם, מעמדם הסוציו־אקונומי או מסיבות אישיות”, טוענת דראגר. “מה גם ששאילת ספרים היא זולה עד חינמית. בצד היתרונות של נגישות ומחיר, ספרייה אף מייצרת קהילה באמצעות אירועי תרבות, סדנאות ומפגשים למשפחות חד־הוריות, לילדים בעלי צרכים מיוחדים ולקשישים”.

הספרים עוברים בין אינספור קוראים, “מה שלא רק הופך את הספרייה למוסד המקפיד על שמירה על הסביבה אלא גם מעודד את היתרונות הטמונים בהשאלה ובשיתוף”, טוענת דראגר, “וכמו כן מבליט את היתרונות שבקריאה יחד. אנחנו לומדים כיצד העלעול יכול להפוך לחוויה של הנאה וגילוי ואולי, חשוב מכל, אנחנו לומדים לכבד את נוכחותו של האחר; זה אולי המקום היחיד שלא מאפשר ואף מעניש על רעש”.

יש לקוות שמאמר זה ואחרים ימשיכו במאבק למען חשיבות הספריות ומקומן כמוסד המנחיל ערכים ואולי אף מעודד את מי שנחשף לדיון לעשות את הדבר הפשוט והמשתלם ביותר: מנוי לספרייה.

פורסם בישראל היום  ב5-7-2015.