העזרה החשובה מכולן: פרשת בהר מאת הרב דוד סתיו


parshat-bharהשבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת “בהר”. בפרשה זו נדונות מרבית השאלות הכלכליות והחברתיות הקיימות בשיח המקראי ובעולם היהודי. בחלקה הראשון של הפרשה אנו לומדים על דיני שנת השמיטה המופעלים אחת לשבע שנים. בשנה זו אין החקלאים מעבדים את אדמותיהם, ופירות המטעים השונים עומדים לרשותם של כלל התושבים.

מטרות רבות ניתנו לשנה מיוחדת זו, בין היתר הרצון להעמיק את הידיעה כי האלוקים הוא הבעלים על האדמה כמו גם את הרצון להאט במשהו את המירוץ הכלכלי של העשירים ולייצר מעין פתיחת שערים גם לעניים, שיוכלו לאכול מפירות השדות של העשירים.

משנת השבע עוברת התורה לתאר את המהפכה החברתית־כלכלית של שנת היובל, שבה משתחררים העבדים וחוזרים לבתיהם, וגם השדות שנמכרו במהלך השנים חוזרים לבעליהם המקוריים.

חלקה השני של הפרשה עוסק בדיני המסחר ואיסור ההונאה בהם, איסור ריבית, מכירת בתים וקרקעות ועוד. כך מתאר המקרא מצב שבו אחד מחברינו נתקל בקשיים כלכליים: “וכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ”. התרגום הארמי למילה זו הוא מתמסכן.

ובכן, כאשר החבר נתון במשבר כלכלי, אז “וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ” – כלומר הוא יפנה אליך בבקשה לסיוע. מה מוטל עלינו לעשות בעת שכזו? התורה מצווה: “והחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ”.

משפט זה נראה מאתגר מבחינה תחבירית ועניינית. בתחילת הפסוק דובר על אחיך ובסופו על גר ותושב. גם צמד המילים “והחזקת בו” לא לגמרי ברור. האם לא היה נכון להגיד “תעזור לו” במקום לומר את המילים “להחזיק בו”?

חכמינו למדו עיקרון נפלא בסיוע לחוליות החלשות בחברה, וכך פירש רש”י, גדול פרשני המקרא: “אל תניחהו שיירד וייפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשא שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמישה אין מעמידין אותו”. כאשר תראה את האדם מתחיל ליפול, החזק בו, אל תיתן לו ליפול, ואז תיתן לו צדקה, עשה כל מאמץ כדי שלא יצטרך להגיע אל הצדקה. עליך לתת לו את הסיוע כדי שיוכל להתפרנס בכבוד וממילא לא יזדקק לבריות אחר כך.

אם היינו מתרגמים את דברי רש”י, הרי עיקרי תורתו מרוכזים ביצירת מקורות תעסוקה למען לא יהיה אדם אחד שאינו מסוגל להתפרנס מעבודתו. מובן שכל זה אמור ביחס לאלו שיכולים להתפרנס ולא לאלו שגורלם התאכזר אליהם ואינם מסוגלים לעשות כן.

אלא שזו כבר מעלה נחותה של צדקה. וכך כתב הרמב”ם בהלכות צדקה: “שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך”.

הצדקה במעלתה העליונה היא זו המעניקה לאדם את כבודו ואת יכולתו להשתכר באופן המכבדו. המתבונן בדברים יבחין כי רש”י הדגיש הן את כבודו של האדם אבל גם את ההצדקה הכלכלית למהלך זה. כשהאדם נופל יתקשו חמישה לסייעו, מה שאין כן בעודו עובד ומתפרנס, כי אז די באדם אחד לסייעו.

פתח הפסוק ב”אח” וסיים ב”גר” כדי לומר לנו לו יהי כי מדובר רק בגר ותושב, גם אז נכון שכך תעשה. זה נכון מוסרית כי גם לגר מגיע כבוד כאדם, וזה גם נכון כלכלית, כיוון שהכנה נכונה בתחילת הדרך תחסוך ממך משאבים רבים בסופה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באח.

אולם לא מדובר כאן רק בסיוע כלכלי המקדים רפואה למכה. כל הכנה של תשתית חברתית לאדם ולקבוצה בטרם ייפלו, עדיפה על מתן סיוע חירום אחרי שכבר נקלע האדם למצוקה.

מה שראינו השבוע בכיכר רבין התרחש לאחר שנעשו נזקים שקשה לתקנם. האתגר הופך למורכב וקשה עוד יותר. כי ימוך אחיך, והחזקת בו.