העלה האחרון מאת או. הנרי

 מקור: אנגלית תרגום : אהרן אמיר

ברובע קטן ממערב לכיכר וושינגטון יצאו הרחובות מדעתם ונשברו לרצועות קטנות שנקראו “דרכים”. ב”דרכים” האלה יש

כך הגיעו עד מהרה אנשי האמנות לשחר להם טרף, ובזרויות הנושנות של גריניץ’-וילג’ תרו אחר חלונות שפונים לצפון וגמלונים מן המאה השמונה-עשרה ועליות-גג הולנדיות ודמי-שכירות נמוכים. אחר-כך ייבאו כמה ספלי נחושת וקדרה אחת או שתיים מן השדרה השישית, ונעשו “מושבה”.

במרומי שלוש קומותיו של בית לבנים גוץ קבעו סו וג’ונסי את הסטודיו שלהן. “ג’ונסי” היה שם חיבה לג’והנה. האחת היתה ממֵיין: האחרת מקליפורניה. הן נפגשו באחת המסעדות העממיות שברחוב השמיני וגילו שטעמיהן באמנות, בסלט עולש ובשרוולים רחבים קרובים כל-כך, שיוכלו להחזיק במשותף סטודיו.

זה קרה במאי. בנובמבר התהלך במושבה בהילוך בוטח זר אחד, סמוי וקר, שהרופאים קראו לו דלקת-ריאות, ובאצבעותיו המקפיאות נגע באדם אחד כאן ובאחר שם. בעבר המזרחי של הנהר צעד בעזות ועשה שמות, מפיל קורבנות לעשרות, אבל במבוך ה”דרכים” הצרות והמאזיבות פסעו רגליו לאטן.

קשה היה לקרוא למר דלקת-ריאות ג’נטלמן קשיש ואבירי. אשה זערורית שרוחות-המערב של קליפורניה הקלישו את דמה, ספק אם היתה טרף הוגן לאשמאי הזקן קצר-הנשימה ואדום-האגרופים. אבל בג’ונסי הלם; ועל מיטת הברזל הצבועה שלה שכבה וכמעט לא זעה כשהביטה מבעד לשמשות ההולנדיות הקטנות אל הצד האטום של בית הלבנים הסמוך.

בוקר אחד הזמין הרופא הטרוד את סו אל המסדרון בניע גבה אפורה עבותה.

“יש לה סיכוי של אחת – נניח, לעשר,” אמר בזמן שניער את הכספית במדחום. “וזה בתנאי שהיא תרצה לחיות. הצורה הזאת שבה בני-אדם מתייצבים לצד הקברן עושה לצחוק את כל ספר-התרופות. הגברת הקטנה שלך הכניסה לה לראש שהיא לא תחלים. יש משהו שמעסיק אותה?”

“היא – היא רצתה לצייר יום אחד את מפרץ נפולי,” אמרה סו.

“לצייר? – שטויות! לא מעסיק אותה שום דבר שכדאי לחשוב עליו פעמיים – גבר, למשל?”

“גבר?” אמרה סו, וצליל מתכתי מזדמזם בקולה. “האם גבר שווה – אבל לא, דוקטור. אין שום דבר מהסוג הזה.”

“אם ככה, זאת נקודת התורפה,” אמר הרופא. “אני אעשה כל מה שהמדע יכול, במידה שהוא יצליח להסתנן דרך המאמצים שלי. אבל כל פעם שהחולה שלי מתחילה לספור את המרכבות בתהלוכת-ההלוויה שלה, אני מוריד חמישים אחוז מכוח הריפוי של התרופות. אם רק תגרמי לה לשאול שאלה אחת על אופנת החורף בשרוולי מעילים, אני מבטיח לך בשבילה סיכוי של אחת לחמש, במקום אחת לעשר.”

אחרי שהלך הרופא נכנסה סו לחדר העבודה, ובדמעותיה הפכה מטפחת יפנית לעיסת נייר. אחר-כך נכנסה בצעדים בוטחים ובשרקוק עולץ לחדרה של ג’ונסי ובידה לוח הרישום שלה.

ג’ונסי שכבה ופניה לחלון, ואדוות שמיכתה שככה כמעט לגמרי. סו הפסיקה לשרוק, כי חשבה שישנה.

היא התקינה את הלוח שלה והחלה ברישום של עט ודיו שיאייר סיפור בכתב-עת. אמנים צעירים חייבים לסלול את דרכם אל האמנות בציורים שיציירו לסיפורי שבועונים שכותבים סופרים צעירים כדי לסלול את דרכם אל הספרות.

 

סו שרבטה זוג מכנסי רכיבה הדורים ומונוקל על דמותו של הגיבור, בוקר מאיידהו, כששמעה קול חרישי חוזר ונשנה פעמים אחדות. מהר ניגשה אל המיטה.

עיניה של ג’ונסי היו פקוחות לרווחה. היא הסתכלה אל החלון וספרה – ספרה לאחור.

“שנים-עשר,” אמרה, וכעבור זמן-מה, “אחד-עשר”; ואחר-כך “עשרה”, ו”תשעה”; ואחר-כך “שמונה” ו”שבעה”, כמעט בנשימה אחת.

בתחינה הסתכלה אל החלון. מה היה שם לספור? לא נראו שם אלא חצר ריקה ומשמימה וצדו האטום של בניין לבנים במרחק שישה מטרים. קיסוס ישן-נושן, מסוקס ומנוון בשורשיו, העפיל עד מחצית גובהו של קיר הלבנים. נשימתו הקרה של הסתיו תלשה את העלים מן המטפס, וענפיו השלדיים נצמדו עירומים כמעט אל הלבנים המתפוררות.

“מה קרה, חומד?” שאלה סו.

“שישה,” אמרה ג’ונסי, כמעט בלחש. “עכשיו הם נושרים מהר יותר. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. קיבלתי כאב ראש כשספרתי אותם. אבל עכשיו זה קל. הנה נושר עוד אחד. עכשיו נשארו רק חמישה.”

“חמישה מה, חומד? תגידי לסודי שלך.”

“עלים. על הקיסוס. כשינשור האחרון, גם אני אצטרך ללכת. כבר שלושה ימים אני יודעת את זה. הרופא לא אמר לך?”

“אוי, אף פעם לא שמעתי שטויות כאלה,” התלוננה סו, בבוז נהדר. “מה לעלים זקנים של מטפס ולהחלמה שלך? ואת אהבת פעם כל-כך את המטפס ההוא, את סתם ילדה רעה. אל תהיי טיפשונת. הרי הבוקר הרופא אמר לי שהסיכויים שלך להבריא באמת מהר הם – בואי נראה מה הוא אמר בדיוק – הוא אמר שהסיכויים הם עשר לאחת! זה הרי סיכוי טוב כמעט כמו זה שיש לנו בניו-יורק כשאנחנו נוסעות בחשמלית או עוברות על-יד בניין חדש. נסי לאכול עכשיו קצת מרק, ותני לסודי לחזור לרישום שלה. ככה היא תוכל למכור אותו לעורך, ולקנות יין-פורט לילדה החולה שלה וגם נתחי חזיר לגרגרנות של עצמה.”

“את לא צריכה להביא עוד יין,” אמרה ג’ונסי, ועיניה נעוצות מעבר לחלון. “הנה נושר עוד אחד. לא, אני לא רוצה שום מרק. ככה נשארים רק ארבעה. אני רוצה לראות את האחרון נושר לפני שיחשיך. אז גם אני אלך.”

“ג’ונסי, חומד,” אמרה סו והתכופפה אליה. “את מוכנה להבטיח לי שלא תפתחי את העיניים ולא תביטי החוצה עד שאני אגמור לעבוד? אני מוכרחה למסור את הרישומים האלה מחר, ואני צריכה את האור. אחרת אני אוריד את התריס.”

“את לא יכולה לרשום בחדר השני?” שאלה ג’ונסי בקרירות.

“אני מעדיפה להיות כאן על-ידך,” אמרה סו. “חוץ מזה, אני לא רוצה שתסתכלי כל הזמן על העלים הטיפשיים האלה של הקיסוס.”

“תגידי לי ברגע שתגמרי,” אמרה ג’ונסי ועצמה את עיניה, לבנה ודמומה בשכיבתה כמו פסל שנפל, “כי אני רוצה לראות איך האחרון נושר. אני כבר עייפה מלחכות. אני עייפה מלחשוב. אני רוצה להשתחרר מהכול, ולרחף לי למטה-למטה, ממש כמו איזה עלה עייף ומסכן.”

“תנסי לישון,” אמרה סו. “אני מוכרחה להזמין עכשיו את ברמן שידגמן לי לתמונה של הכורה המתבודד הזקן. אני יוצאת רק לדקה, שלא תנסי לזוז עד שאני חוזרת.”

 

ברמן הזקן היה צייר שגר בקומת הקרקע של הבניין. הוא היה בן למעלה משישים, עבדקן כמו משה של מיכלאנג’לו, וזקנו מסתלסל מראש של סאטיר על גוף של שדון. ברמן היה כישלון אמנותי. ארבעים שנה אחז במכחול בלי להתקרב די הצורך אל שובל שמלתה של גברתו. תמיד עמד לצייר יצירת-מופת, אך מעולם לא התחילה בה. שנים אחדות לא צייר כלום חוץ מכמה שרבוטים מזדמנים בתחום המסחר או הפרסום. מעט פרנסה מצא כששימש דוגמן לאותם אמנים צעירים במושבה שלא יכלו לשלם לאיש מקצוע. הוא שתה ג’ין עד בלי די, ועדיין דיבר על יצירת-המופת שלו, הממשמשת ובאה. מלבד זאת, היה זקן קטן ומהיר-חימה, ששפך לעג נורא על מידת הרוך בכל אדם וראה עצמו ככלב-שמירה שכל תפקידו להגן על שתי הציירות הצעירות בסטודיו שלמעלה.

היא מצאה את ברמן מדיף ריח עז של אלכוהול במאורתו האפלולית למטה. באחת הפינות חיכה בד חלק על כן כבר עשרים וחמש שנה לקלוט את הקו הראשון של יצירת-המופת. היא סיפרה לו על ג’ונסי ומחשבת-השווא שלה, ג’ונסי הקלה והשברירית כעלה, שעוד עלולה להיתלש ולהתעופף באמת ברגע שתיחלש אחיזתה הרפה בעולם.

ברמן הזקן, בעיניים אדומות זולגות בלי מעצור, הביע בצעקות את בוזו ולעגו לדמיונות השטותיים האלה.

“מה סֶה!” קרא. “איך יכול ליות אנשים בעולם עם הטיפשות למות בשביל שעלים לנשור מאֵיסֶה מטפס טפוק! אני לא שמעתי על דבר כסה. לא, אני לא מוכן לְתַגְמֵן לך אֵיסֶה כורה בוטט מטומטם. מטוע את מרשה לטיפשות הזאת להיכנס לראש? אך, מיס יונסי, כל-כך קטנה ומסכנה.”

“היא מאוד חולה וחלשה,” אמרה סו, “והחום מדכא אותה וממלא לה את הראש ברעיונות מוזרים. בסדר, מר ברמן, אם אתה לא מוכן לשבת לפני, אתה לא חייב. אבל אני חושבת שאתה סתם קשקשן זקן – קשקשן איום ונורא.”

“את בְּתיוּק כמו אשה!” צרח ברמן. “מי אמר שאני לא רוצה לְתגמֵן לך. לכי. אני לבוא איתך. חצי שעה שלמה אני לנסות להגית שאני מוכן לתגמן. אלוהים! זה לא מקום בשביל בחורה טובה כמו מיס יונסי לשכב חולה. יום אחת אני לצייר יצירת-מופת, ואס כולנו לצאת מכאן. אלוהים! כן כן.”

ג’ונסי ישנה כשעלו לדירה. סו הורידה את התריס עד אדן החלון וסימנה לברמן שייכנס לחדר השני. שם השקיפו בחרדה מהחלון על השיח המטפס. אחר-כך הביטו רגע זה בזה בלי לדבר. ירד גשם קר ועקשני, בלול בשלג. ברמן, בחולצתו הכחולה הישנה, התיישב ככורה המתבודד על גבי דוד הפוך ששימש סלע.

כשהקיצה סו משעה אחת של שינה למחרת בבוקר, מצאה את ג’ונסי לוטשת עיניים בוהות, קרועות לרווחה, אל התריס הירוק המורד.

“תרימי אותו! אני רוצה לראות,” פקדה בלחש.

סו נשמעה לה ביגיעה.

אך הנה! לאחר הגשם הסוחף ומשבי הרוח הפראיים שנמשכו כל הלילה הארוך, עדיין הסתמן על רקע קיר הלבנים עלה קיסוס אחד. זה היה עלהו האחרון של השיח. עדיין ירוק כהה ליד גבעולו, אך קצותיו המשוננים כבר הצהיבו בצהוב ריקבון וכליה, ובאומץ נאחז בענף אחד כשישה מטרים מעל לאדמה.

 

“זה האחרון,” אמרה ג’ונסי. “חשבתי שהוא בטח ייפול במשך הלילה. שמעתי את הרוח. היום הוא ייפול, ואז אני אמות.”

“די, חמודה, די!” אמרה סו, ופניה היגעים נרכנים אל הכר. “תחשבי עלי, אם את לא מוכנה לחשוב על עצמך. מה אני אעשה אז?”

אך ג’ונסי לא ענתה. אין דבר גלמוד יותר בעולם כולו מנשמה שמכינה את עצמה לצאת לדרכה הרחוקה, המסתורית. מחשבת-השווא השתלטה עליה כנראה עוד ועוד ככל שהתרפו אחד לאחד הקשרים שקישרו אותה אל הידידות ואל הארץ.

היום פנה, ואפילו באור הדמדומים יכלו לראות איך עלה השיח הבודד נאחז בגבעולו מול הקיר. ואחר-כך, עם בוא הלילה, שולחה רוח הצפון שוב, והגשם הוסיף להצליף בחלונות ולזרזף מן המרזבים הנמוכים.

כשהאיר הבוקר די הצורך פקדה ג’ונסי חסרת הרחמים להרים את התריס.

עלֶה השיח עדיין היה שם.

שעה ארוכה שכבה ג’ונסי והביטה בו. ואחר-כך קראה לסו, שבחשה את מרק העוף שלה על כירת הגז.

“הייתי ילדה רעה, סודי,” אמרה ג’ונסי. “העלה האחרון הזה הצליח איכשהו להישאר שם כדי להראות לי כמה שהייתי רעה. זה חטא לרצות למות. את יכולה להביא לי עכשיו קצת מרק, וקצת חלב עם טיפה יין פורט, וגם – לא; תביאי לי קודם ראי, ואחר-כך תסדרי לי כמה כרים מסביב, ואני אשב ואסתכל איך את מבשלת.”

כעבור שעה אמרה:

“סודי, יום אחד אני עוד אצייר את מפרץ נפולי.”

הרופא בא אחרי-הצהריים, וסו מצאה אמתלה להיכנס למסדרון כשיצא.

“סיכויים שקולים,” אמר הרופא, כשהוא אוחז בידו את ידה הדקה והרועדת של סו. “בטיפול טוב תנצחי. ועכשיו אני חייב לראות איזה מקרה אחר שיש לי פה למטה. ברמן, קוראים לו – מין צייר, נדמה לי. גם כן דלקת-ריאות. הוא איש חלש וזקן, וההתקפה חריפה. אין לו שום תקווה; אבל היום ייקחו אותו לבית-החולים כדי להקל עליו קצת.”

למחרת היום אמר הרופא לסו: “היא יצאה מכלל סכנה. את ניצחת. עכשיו רק תזונה וטיפול – זה הכול.”

וביום ההוא אחרי-הצהריים ניגשה סו אל מיטתה של ג’ונסי, ששכבה וסרגה בנחת רדיד צמר כחול מאוד וחסר תועלת מאוד, ובזרוע אחת חיבקה אותה עם הכרים יחד.

“יש לי משהו לספר לך, עכברית לבנה,” אמרה. “מר ברמן מת היום מדלקת-ריאות בבית-החולים. הוא היה חולה רק יומיים. החצרן מצא אותו בבוקר של היום הראשון בחדר שלו למטה, חסר-אונים מרוב כאבים. הנעליים והבגדים שלו היו רטובים לגמרי וקרים כמו קרח. אף אחד לא הבין איפה הוא היה בלילה נורא כל-כך. ואחר-כך מצאו פנס, שעוד היה דלוק, וסולם שנגרר מהמקום שלו, וכמה מכחולים מפוזרים, ופָּלֶטָה עם ירוק וצהוב מעורבבים עליה, וגם – תסתכלי מהחלון, חמודה, בעלה האחרון של הקיסוס, על הקיר. לא שאלת את עצמך למה הוא לא זז ומרפרף בכלל כשנושבת רוח? הה, חומד, זאת יצירת-המופת של ברמן – הוא צייר אותה שם בלילה שבו נשר העלה האחרון.”

*מתוך הקובץ “כופר נפשו של הצ’יף האדום”, הוצאת עם עובד, 1997.