הקונצ’רטו מאת אורי ברנר: כשהמלחין רוצה עוד מאת חגי חיטרון

הקונצ’רטו הנהדר לכינור מאת אורי ברנר סובל ממגרעת קטנה אחת: היוצר לא היה מסוגל, כביכול, להיפרד מיצירתו. על קונצרט גדוש של הקאמרית הישראלית במוזיאון תל אביב

מאחר שאני מחזיק באמונה שלא רצוי לשפוט את רוב היצירות “בנות זמננו” (אמצע המאה ה–20 עד היום) בפגישה אחת, האזנתי פעמיים (ערב אחרי ערב) לביצועי הבכורה של הקונצ’רטו לכינור מאתאורי ברנר, עם הסולן סרגיי אוסטרובסקי והתזמורת הקאמרית הישראלית. איזו מין יצירה זו? קודם כל — וזה תיאור סובייקטיבי — היא יוקדת אנרגטית, מביאה בחשבון משאבים כנריים בלתי נדלים של הסולן (וכאלה מצויים ברשותו של סרגיי אוסטרובסקי), מפארת את אמנות הכינור, מעטרת את נגינת הכינור בצבעי תזמורת מקסימים. שנית: היא כמו מכריזה על הצטרפות, בלי חשש, אל שורת הקונצ’רטי הרומנטיים הגדולים: אל ברהמס, צ’ייקובסקי, סיבליוס. מבחינה זו, לפחות, היא בהחלט לא “מודרנית” במובן של התנכרות לקהל הרחב.

אורי ברנר נולד במוסקווה ב–1974, למד ברוסיה ובמרכז אירופה, קינח בתואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן וב–2006 עוטר בפרס ראש הממשלה ליוצרים. על הקונצ’רטו שמדובר בו הוא כותב בין השאר כי זו יצירה שמציגה קשת סגנונות, לרבות מוטיבים ברוח רוסית עממית, תפילה יהודית, וגם ג’סטות פוסט־רומנטיות והצללות מעולם הבלוז והג’ז.

uri-brener

המנצח אריאל צוקרמן (מימין) והכנר הסולן סרגיי אוסטרובסקי בביצוע הקונצ’רטו לכינור מאת אורי ברנר (מנגן על הפסנתר, בעומק התמונה)תומר אפלבאום

בשבילי, הפרק הראשון — שנפתח בסולו כובש לב של הכינור — נשמע כמו טיול אטי עתיר התרשמויות בתוך יער רב מראות. אין בפרק הזה (גם בהאזנה שנייה, כאמור) מנגינות שמזדמרות מיד, אבל להערכתי הוא לוכד בקלות כמעט כל אוזן. הפרק השני (ליצירה שני פרקים) נפתח בנימה שונה, “מוטורית”, מלאת תנופה, עם מוטיב (לא מנגינה) קליט מאוד שמצליף בעקשנות. בהמשך עובר הפרק אל אפיזודה לירית יפהפייה שלדעתי היא פסגת הקונצ’רטו. בהמשך הוא חוזר אל הנימה היוקדת האינטנסיבית.

עד כאן התהילה, ולצדה ההסתייגות: בשתי ההאזנות לקונצ’רטו התרשמותי ממנו לא השתנתה. ההתפעלות החזקה ובצדה — תחושה שהיצירה תצא נשכרת מדילול, אולי עריכה ביד חיצונית נוקשה שתכפה על היוצר להיפרד מן היצירה “בזמן”, למסור אותה לעולם באורך מופחת (אגב, בתוכנייה מצויין שאורכה כ–20 דקות, בפועל היא נמשכת קצת יותר מחצי שעה). בעיקר, ככל שהצלחתי להבחין, אפשר לקצר בחלק האחרון של הפרק השני, בקטע הסיום של הקונצ’רטו.

תחושת הגודש המסוים שמעורר הקונצ’רטו התחברה לתחושת גודש של התוכנית כולה, אבל על כך בעצם אין להתאונן: הקהל פשוט קיבל המון תמורת כספו. גם היכרות עם יצירה חדשה, גם מוצרט ( הפתיחה ל”דון ג’ובני” בהובלה מצוינת ובצליל משכנע למדי, למרות סקציית הכנרים המצומצמת), גם היידן (סימפוניית “האש” המרתקת) וגם תוספת נעימה־מתוחכמת — הסוויטה מתוך הבאלט “פולצ’ינלה” של סטרווינסקי.

התזמורת הקאמרית הישראלית. מנצח: אריאל צוקרמן. סולן: הכנר סרגיי אוסטרובסקי. מוזיאון תל אביב, 18.2