השבר הסורי מאת ג’קי לוי

 

מה נכון או לא נכון לעשות? מחשבות מעשיות על הגיהינום שמתרחש כעת בסוריה

כמו כל אסון הומניטרי, גם המצב בסוריה הוא מבחן מוסרי. כל מי שמודע למה שקורה שם מעבר לקו הרכס – כה קרוב וכה רחוק – כל מי שעדיין לא איבד את צלמו, שואל את עצמו: מה נכון ומה לא נכון לעשות. 

יש כמה שאפילו שואלים: מה נכון ומה לא נכון להרגיש? עבורנו הישראלים, השאלות הללו מסתבכות ומחמירות עוד יותר. הרי התביעה המוסרית מן העולם היא במידה רבה רעיון שלנו. אנחנו אלה שטוענים שאסור לעולם לשתוק או לעמוד מנגד, ויש לנו זכות יוצרים על הטענה הזאת. 

העולם אמנם תמיד שתק ותמיד עמד מנגד, אבל מאז אמצע המאה הקודמת, הקריאה העקבית שלנו היא שככה אי אפשר. ואין צודקת יותר ואנושית יותר מן הטענה שאדישות, במקרים כאלה, היא פשע. 

אבל לא פעם, אוי לבושה, התנערנו ממנה. התנערנו מהארמנים כי היו לנו שיקולים. והתנערנו מהצד”לניקים כי זה לא הסתדר. ותמיד היו הסברים לא רעים, אבל די ברור שגם למדינות שעמדו מנגד בזמן השואה יש דוברים רהוטים ומחלקת הסברה. תשאלו את לה פן. גם להם היו שיקולים, ופוליטיקה, ורשימה ארוכה של תירוצים שלא יניחו את דעתנו.

כאן אפשר לומר דבר אחד ברור. קשה להתמודד עם השאלה מה עושים מול המצב הסורי, אבל מתבקש לתת תשובה לשאלה “מה לא עושים?”. ובכן, לא משחקים בפוליטיקה קטנה. לא מחפשים פטורים. לא נאחזים באינספור התירוצים שאנחנו יודעים לשלוף כל כך טוב. לא שוכחים מי אנחנו, בטח לא בפסח.

ועוד דבר. לא שמחים. לא שמחים לאיד. לא מתקרבים למשפטים כמו “אני מאחל הצלחה לשני הצדדים”. אפילו לא בגירסה המרוככת בנוסח “אני שמח שזה הילדים שלהם ולא שלי”, למרות שכולנו בפירוש שמחים שזה לא הילדים שלנו. אבל זה ילדים, למען ה’! ומכיוון שזה ילדים, אז איך בכלל אפשר לדחוף את המילה “שמחה” לתוך הפסוק הזה?

נכון. יש במקורות שלנו כל מיני פסוקים. הנה פסוק כזה. פסוק אומלל ואיום ושגוי. “בת־בבל השדודה, אשרי שישלם־לך את־גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את־עלליך אל־הסלע!” מי שרוצה יכול להתעטף בפסוק כזה כמו שמתעטפים בדגל במסע לפולין. אבל עם כל הכבוד למשורר תהילים, מי שמנפץ ראשי עוללים על הסלע, אין לו ולא יהיה לו שום דבר עם אושר.

חוץ מזה, נדמה לי שהשורה המסוימת הזאת נכתבה תחת לחץ של כאב שאין שני לו. רק העוצמה של אותו רגע ספציפי מעניקה לפסוק הזה את הזכות להיכתב ואפילו לזכות באמפתיה. אנחנו, עם כל הכבוד, ממש לא שם.

 

אם כבר מדברים על שמחה. מותר לשמוח שלא התפתינו להעביר את רמת הגולן לידי הסורים. מותר גם ללעוג לכל החכמים, הפרשנים והמומחים לענייני הפופיק של עצמם, שהתלהבו לא רק מ”האביב הערבי” שהם בדו מליבם, אלא גם מבשאר אסד הצעיר עצמו כאשר הוא עלה לשלטון. 

זה נכון שרוב הדיון בתקשורת מתנהל מתוך הנחה שאף אחד לא זוכר מה נאמר לפני יומיים. אבל לא כולנו דגי זהב, ורובנו זוכרים בכלל לא רע את גל האופטימיות ששטף את העולם, וגם את השיח בישראל, כשרוצח ההמונים הזה ירש את הכס, ובעיקר את המפתחות למחסני התחמושת. 

אמרו שהוא מערבי ומשכיל. הצביעו בסיפוק על הלוק של אשתו הנאה וחובבת הווינטג’. הזכירו את העובדה שלמד בבריטניה. והכי־הכי עלוב: חזרו וטחנו את השמועה שהאיש חולה על הביטלס. yeah, yeah, yeah!… אבל אחרי שזכינו להכיר את עורף הראשים של דאעש, שהחבר’ה קראו לו בחיבה “ג’ון מהביטלס”, שום דבר כבר לא אמור להפתיע. 

ואולי כדאי לחזור שוב לאלבומים של ארבעת המופלאים ולבדוק טוב מה שומעים כשמנגנים את זה הפוך; לתהות מי הוא באמת ה־fool שעל הגבעה, ולפחות להתפלל ליום שבו בשאר ימלמל “I read the news today, oh boy” או “קראתי עיתון הבוקר, יא ראבי”. 

דילמה מוסרית אמיתית אמורה לעסוק בעיקר בשאלה המעשית. ובדיוק כאן, העסק באמת מסתבך. הכנסת ילדים סורים פצועים לטיפול בבתי חולים ישראליים או מהלכים עצמאיים כמו “סורים על הגדרות” הם יוזמות ברוכות. אבל לא נוכל לעשות דברים הרבה יותר אקטיביים. 

איך לומר זאת בעדינות, אנחנו לא רצויים שם. ישראל כבר שלחה משלחות סיוע למוקדי אסונות בכל קצוות תבל, אבל התערבות ישראלית על אדמת סוריה לא באה בחשבון. כדאי להיזהר מתירוצים טובים מדי. דווקא מכיוון ש”ידינו קשורות וכו'” הוא באמת תירוץ כל כך טוב, אסור לתת לו לאלחש אותנו. 

ישראל חייבת לדרוש התערבות מכל מדינה שהיא עומדת איתה בקשר. ככה זה צריך לעבוד. לפתוח כל פגישה בין משלחות בהתרעה על הטבח בצפון. אנחנו, האזרחים, צריכים לדרוש אכפתיות מההנהגה, ההנהגה כבר תדרוש זאת מהעולם. 

יכול להיות שזה כל מה שביכולתנו לעשות. יכול להיות שזה לא כל כך מעט. אבל קודם כל חובה על כל ישראלית וישראלי להסכים שהגיהינום שעובר כעת על סוריה לא משאיר אותנו אדישים.

כדאי ללמוד מטעויות. הוויכוח בתוכנו על קץ הסכסוך ומחיר השלום לא יסתיים כנראה לעולם. אבל כדאי לסלק מהשולחן את הטיעון שנוגע לערבות הבינלאומית. עם כל הכבוד למילים יפות כמו “מעטפת”, “מטרייה” או “רצועת ביטחון”, ביום פקודה אף אחד לא שש לשלוח כוחות לארץ רחוקה. 

המערב עוד יצטרך לשאול את עצמו אם לא הגזימו עם לקחי וייטנאם. ובינתיים, עצוב לומר, ברגע האמת עמים נעזבים לגורלם. מי שמאמין שבזכות איזה הסכם או ברית היסטורית, או העיניים היפות שלנו, כולם יעזבו הכל, יבטלו פגישות וחוגי פילאטיס, יתניעו מנועים ויתייצבו כאן כדי ששערה משערות ראשינו לא תיתלש חלילה… נו, מי שמאמין בזה, שיהיה רק בריא ושישמור לנו קצת ממה שהוא מעשן.

ועוד דבר. מחויבות מוסרית אמיתית היא צו פנימי שלא מצפה לגמול. החסד העילאי ביותר הוא זה שנעשה שלא על מנת לקבל פרס. ההכרה בעובדה הפשוטה הזאת הופכת את העניין עם הסורים להזדמנות מוסרית אמיתית ונדירה. 

סיוע לסוריה הוא מצווה אידיאלית. מה שלא נעשה, נתרום, נושיט או נסייע, אין שום חשש להכרת תודה. אין סכנה לאיזה תגמול או צבירת נקודות. חסד נטו! איפה עוד נמצא מצווה כזאת?

(איור: עציון גואל)