השובבים שבים מאת יעקב לויתם

חנן יובל, קובי אשרת וקובי רכט מתאחדים שוב להרכב “שובבי ציון”, 45 שנה אחרי שהחלו למלא את הארץ בפופ עברי מחשמל

shovavim-1

חנן יובל, קובי אושרת וקובי רכט צילום קובי קלמנוביץ

מול ערימת גזרי עיתון “להיטון” מצהיבים מתחילת הסבנטיז, ולאור מנורות לבה צבעוניות, נזכרים חברי שלישיית שובבי ציון בהופעה המחשמלת שלהם מ־1971, שהיתה יכולה למסגר את שמם בתוך מודעות שחורות ולהעביר אותם לעולם שכולו שירי אבל.

“אתם זוכרים את הלילה ההוא?”, מבעיר חנן יובל את להבת הזיכרון, ושני חבריו ללהקה – קובי אשרת וקובי רכט – מזנקים איתו 44 שנים לאחור.

“הופענו ב’צעדת שלושת הימים’, שהסתיימה ליד עפרה, בעמק שחיכו בו עשרות אלפי חוגגים”, מספר אשרת. “הבמה היתה מאוד רחבה, והכבלים של הגיטרות היו קצרים מדי. אז איזה חכמולוג פירק את השקעים והתקעים וחיבר כבל לכבל בצורה מאולתרת, בלי לדאוג שתהיה הארקה”.

יובל: “זמר שעולה לבמה, מה הדבר הראשון שהוא עושה? מחזיק ביד את המיקרופון. אז אני נוגע במיקרופון בצורה אינסטינקטיבית – ופתאום זץ, בום, כולי זרמים, לא יכול לשחרר”.

אשרת: “הוא מתחיל לרעוד מולנו כולו. רכט קופץ לשחרר אותו, ונלכד בעצמו בזרם. אני מנסה להיחלץ לעזרתם – וגם אני מתחשמל. שלושתנו עומדים מול הקהל, מיטלטלים כמו לולבים, לא יכולים לשחרר. לא אשכח בחיים את החוויה הזאת. כמו 14 אלף נמלים שעוקצות אותך במכה אחת. וחוסר האונים, שאתה לא יכול לעשות כלום כדי להציל את עצמך.

“בסוף, ממש במזל, רצועת הגיטרה של חנן השתחררה מרוב הלחץ, והגיטרה נפלה לרצפה והפסיקה את המעגל החשמלי. שלושתנו נפלנו אחורה ונשכבנו על הבמה. הקהל היה בהלם. מייד קפצו עלינו אנשים, וצוות של מגן דוד טיפל בנו”.

יובל: “זה ארך אולי כמה שניות, אבל אני זוכר את זה כמו נצח. היה אפילו רגע שקיבלתי שזה הסוף”.

רכט: “לקח לנו המון זמן להתאושש. זאת היתה טלטלה גדולה. יכולנו בקלות לא להיות פה”.

מה עלה בגורל ההופעה?

אשרת: “היינו אריות צעירים, אז לא ויתרנו. אחרי שהתאוששנו עלינו לתת שואו. הקהל היה בטירוף”.

רכט: “רק התעקשנו שהמפיק שם יחזיק את הגיטרה של חנן וייגע במקביל במיקרופון, שנראה שאין זרם”.

בהופעות האיחוד הנוכחיות תבדקו שבע פעמים לפני העלייה לבמה. 

אשרת: “ברור. אולי נעשה מזה בכלל גימיק, להקת המתחשמלים”.

נקווה שאין לכם קוצבי לב בחזה.

חנן נוקש על שולחן העץ: “תודה לאל, לזה לא הגענו”.

shovavim-2

השנה היא 1971. ג’ון לנון מוציא את “Imagine”. בטלוויזיה בשחור־לבן משדרים את “חדווה ושלומיק”. ראש הממשלה גולדה מאיר חושבת שהפנתרים השחורים “לא נחמדים”. “אפולו 15” נוחתת בפעם הרביעית על הירח. ובמצעדי הפזמונים בגל הקל, שלושה זמרים באמצע שנות העשרים לחייהם משלבים קולות בהרמוניה ייחודית, קוראים לעצמם “שובבי ציון” ומייצרים פופ רך בעברית, עם נגיעות פסיכדליות וקמצוץ חסידי.

הם משחררים אלבום אחד, שנקרא על שמם, ונחקקים בפנתיאון הישראלי, למרות שהם מפסיקים להופיע יחד אחרי שנה וחצי בלבד. אם זימזמתם פעם את השירים “נֹגה”, “ישראל בטח בה'”, “איש גדול”, “מה יוצא לי מזה” ו”חמדת ימים (אותו קראת)” – זה שלהם. עכשיו, כשהם מפלרטטים עם גיל 70 משני צדדיו, הם מתאחדים לסיבוב הופעות, שייפתח ב־5 באוגוסט בצוותא בתל אביב. בהמשך מתוכנן גם אלבום.

את ההרכב הקימו בשלהי 1970 בהמלצת המפיק הוותיק מיקי פלד. יובל, בוגר להקת הנח”ל, הספיק להשתתף קודם לכן ב”שלושרים” (לצד בני אמדורסקי ושלום חנוך) ובלהקת הרוק קצרת הימים “כיף התקווה הטובה”. אשרת, יוצא להקת פיקוד צפון, ורכט, יוצא להקת פיקוד מרכז, עבדו יחד כצמד בשם “הקוביות”, ואף שיחררו את הלהיט “למה עכשיו”.

לשם השלישייה אחראי בני אמדורסקי ז”ל, שאהב משחקי מילים (ע”ע “השלושרים”). הופעת הבכורה שלהם התקיימה בתחילת 1971 בסינרמה, כמופע חימום למייק ברנט ויפה ירקוני (רכט: “פעם צימודים כאלה נשמעו הגיוניים”). “מייק היה מפוחד פחד מוות”, נזכר אשרת, “הוא התנהג כמו זמר מתחיל, למרות שכבר היה סטאר ענקי באירופה”.

בהמשך חיממו הופעות של אריק איינשטיין. “היינו להיט מיידי אצל הקהל”, אומר רכט, “לא שמענו את עצמנו על הבמה מרוב שאגות. עשינו 30 הופעות עם אריק, וכבר אחרי הערב השני, באשדוד, הוא ניגש וביקש: ‘חבר’ה, בואו נתחלף, אני אעלה ראשון’. לא היה לו נוח לעלות אחרינו”.

תמיד אמרו שלך ולאיינשטיין יש אותו גון קול.

רכט: “אמרו את זה בלי סוף. זה דפק אותי בקריירה, חסם אותי מלהיות מי שאני. אריק הרי היה לפניי, וישראל היא מקום קטן. לא יכולתי יותר לשמוע ‘אתה דומה לאריק’. ושתבין, היינו חברים טובים, הוא היה איש מקסים ורגיש. אף פעם לא דיברתי איתו על זה. עליו זה היה קטן, וגם אני לא רציתי לעורר עניין. אבל אין ספק שאכלתי אותה בגלל זה”.

ההרמוניה המושלמת ביניהם היכתה מייד גלים ברדיו. הם הופיעו ללא הרף (“אפילו שלוש פעמים בלילה”), ונחשבו פרועים במונחי הימים ההם (אשרת: “עלינו עם ג’ינסים מתרחבים ושיער ארוך, כשסביבנו שרו על שדות שבעמק”). מנגד, הם היו גם מהוגנים מספיק כדי להופיע בפסטיבל הזמר החסידי, באירועי יום העצמאות, בהיכלי תרבות, בבסיסי צה”ל ובפריפריה. במצעדי הסיכום של 1971 הוכתרו ללהקת השנה.

אשרת: “אתה יודע מה היה המדד שלנו להצלחה? כמות הבנות שבאה אלינו בסוף כל הופעה. במובן הזה היינו כמו להקות רוק בחו”ל. בהפקה ידעו שלשובבי ציון לא צריך לסדר מקומות לינה. ידעו שנמצא מקום להעביר בו את הלילה. היתה לי גיטרה בס ‘הוֹפנר’, כמו של פול מקרטני, עם חלק מוזהב ונוצץ כזה. כשהייתי רואה בקהל מישהי שמוצאת חן בעיניי, הייתי מסנוור אותה בכוונה. הרוב הבינו את הרמז, ואחרי ההופעה היו באות מאחורי הקלעים, לקחת אותנו אליהן”.

יובל: “משום מה אני לא זוכר דבר כזה”.

ממש סקס, סמים ורוקנרול.

אשרת: “את הסמים תוריד. אף פעם לא לקחנו דברים כבדים אסורים. הכל היה הרבה יותר תמים”.

יובל: “כשלאורך השנים ניסו להכניס אותי למגירה של שירי ארץ ישראל. תמיד אמרתי שאני לא בערוגה הזאת, אני יודע גם להיות פרוע”.

אשרת: “חנן אולי נתפס כזמר של שירים נעימים, אבל כשהוא רוצה הוא יכול להיות מאוד כסאח”.

מה הדבר האחרון הכי שובב שעשיתם?

יובל: “זה אולי נוגד את התדמית שלי, אבל אני מאוד אוהב לשתות. יש לי בבית בר שאני יכול לפתוח איתו מועדון לילה”.

רכט: “אצלי זה הפוך. מ־1981 לא הכנסתי לפה טיפת אלכוהול. עד אז הייתי גומר בקבוק וויסקי ביום. הופענו פעם כשובבים בחצרים, ולפנינו ניגנה תזמורת צה”ל. גמרתי בקבוק וויסקי, וכשאני שיכור הלכתי לסגור את השאלטר הראשי מאחורי הקלעים. נהיה פתאום שקט וחושך מוחלט, והקהל לא הבין מה קרה. אני זוכר את עצמי עומד בצד וצוחק, מסטול לגמרי”.

ולמרות הכל הופעתם עם שירים חסידיים ועם קאבר ל”ישראל בטח בשם” של “צמד רעים”. 

אשרת: “כן, אבל לקחנו ונתנו עם זה בראש. בפסטיבל הזמר החסידי של 1971, בהיכל התרבות, שרנו את ‘חמדת ימים’ של הרב קרליבך. עם השיער הגולש והמכנסיים המתרחבים, הקהל לא ידע איך לאכול אותנו. ברור שהגענו למקום האחרון. קיבלנו רק 18 קולות בהצבעה בהיכל. האירוניה ההיסטורית היא שהשיר שלנו נשאר הלהיט הכי זכור מהפסטיבל ההוא”.

הרווחתם אז הרבה כסף?

יובל: “ממש לא”.

אשרת: “בגלל שהיינו מאוד רציניים, קנינו על חשבוננו ציוד סאונד יקר, בתקופה שכולם הסתפקו במיקרופון מחורקק וברמקולים פקקט. לא הרווחנו שום כסף, והאמת היא שזה גם לא עניין אותנו. היינו מאושרים לעשות מה שאנחנו אוהבים”.

שנה וחצי נמשך מסעם המשותף, עד שחילוקי הדעות המוסיקליים ביניהם גברו, ועימם השאיפות של כל אחד לצאת לדרך עצמאית. אשרת: “הגענו למצב שעל כל שיר יכולנו לריב שבועיים. זה התנפח למימדים כאלה, שהחלטנו שהגיע הזמן לשחרר. קובי רצה לנסוע לחו”ל, וגם אני כבר פזלתי לכיוון העיבוד. הקטע בינינו פשוט הלך והתפוגג”.

shovavim-3

היינו מסתכלים על גדולי הזמר העברי – ארגוב, וילנסקי – כעל ח’תיארים מופלגים” // צילום: קובי קלמנוביץ’

בתחילת 1972 אמרו יפה שלום ויצאו לדרכים עצמאיות. אשרת (71) התפתח בעיקר כמלחין, ואחרי שבע שנים הביא לעולם את “הללויה”, זוכה האירוויזיון. רכט (67) חי שנים ארוכות בחו”ל, חזר בשנות התשעים, והוציא כמה אלבומים, מצליחים יותר ופחות. לחנן יובל (68) שמור מקום של כבוד כאחד האבות המייסדים של המוסיקה העברית החדשה, עם שובל ארוך של להיטים וצירופים מוסיקליים (אשרת: “אם יש פול סיימון ישראלי – זה חנן”).

הם חברו להופעה נוסטלגית בודדת ב־1984, בחמאם ביפו, ומאז לא עלו על במה אחת. בדצמבר האחרון הזמין חנן את שני הקוֹבים לבצע איתו כמה שירים במסגרת סידרת הופעות שלו, שבהן הוא מארח בכל פעם מישהו מעברו המוסיקלי. שניהם נענו.

אשרת: “דיברנו על איחוד כבר שנים, אבל זה מעולם לא הבשיל. הפעם התגודדו סביבנו המון אנשים שאמרו ‘אתם פשוט חייבים לצאת לסיבוב’. ההופעה הזאת הציתה מחדש משהו שהיה סגור בבוידם”.

רכט: “היינו אז בני 20 פלוס, שנסקו בצורה מטאורית. היה משהו במרקם שלנו, באנרגיה המשותפת, שהיה חד־פעמי. התקופה עם שובבי ציון נשארה לי בסיסטם”.

אשרת: “אולי נשאר לנו זיכרון לא סגור מהסיבוב הראשון, שאולי גמרנו את זה מוקדם מדי. האיחוד לא חסר לנו היום להשלמת הכנסה. זה יותר למען העונג”.

כבר חודשיים הם מפנים את הלו”ז ומתכנסים בסלון של רכט ברחוב פנקס בתל אביב ואוחזים בגיטרות הישנות, נדהמים לגלות ששילוב הקולות ביניהם עדיין עובד. “זה חי גם אחרי עשרות שנים”, צוחק אשרת, “חזרנו בצ’יק לגיל ההוא”.

יש קהל לאיחוד שלכם?

אשרת: “לפי התגובות בהופעה אצל חנן – יש צימאון אדיר. זה יהיה מופע בועט, ממש כמו פעם, לא ערב שירה בציבור עם שקופיות”.

באפריל האחרון, לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הם שיחררו סינגל משותף חדש ראשון, “ועמוק הים”, למילים של נתן יונתן וללחן של אשרת ורכט. בימים אלה הם אוספים את הנגנים שילוו אותם על הבמות.

לא צפים ביניכם משקעים מהעבר? מריבה ישנה על בחורה? ויכוח על קרדיט שנשכח? 

רכט: “לא היה בינינו דם רע אף פעם, אפילו לא גרם מזה”.

יובל: “אני לא זוכר בכלל מריבות בינינו. וגם אם כן – מנקודת מבטנו הבוגרת היום, הכל בטל בשישים”.

אשרת: “שמתי לב לדבר מעניין: גם כשאנחנו מדברים סתם על ענייני חולין, נשמרת בינינו אותה הרמוניה קולית מאז. חנן מדבר גבוה כזה, רכט מביא את הבריטון שלו, מתחת לגובה הים, ואני מאזן אותם”.

בשנים שחלפו מאז הפכו אשרת ויובל לסבים גאים לנכדים. לאשרת יש שבעה, ליובל שלושה. “כשהיינו צעירים”, אומר קובי אשרת, “היינו מסתכלים על גדולי הזמר העברי – ארגוב, וילנסקי – כעל ח’תיארים מופלגים. היום אני והנכדים שלי מסתובבים באותם ג’ינס וטי־שירט. אני מרגיש חיבור גדול מאוד לדור הצעיר”.

הם, ברוך השם, מסודרים. אשרת מנהל משרד הפקות, מריץ את המופע “הללויה לעולם”, ולאחרונה עובד עם קובי אוז על הלחנת פסוקים מ”שיר השירים”. רכט שיחרר לפני חודשים אחדים אלבום קאברים כפול, בהפקת אשרת, שלא זכה לחשיפה רבה (“תירגמתי לעברית 12 סטנדרטים מאנגלית, בהפקה רוקיסטית”).

shovavim-4

איינשטיין. “ביקש: ‘חבר’ה, בואו נתחלף'” // צילום: משה שי

חנן, הפעלתן שבחבורה, מעלה ערב משירי הרב קרליבך, מופיע עם “החברים של בני” לצד הפרברים וישראל גוריון, ומעלה את המופע “גשר ההלכה” עם ג’קי לוי (“אני שר משיריי, וג’קי מתבל בסיפורי תפילות”). במקביל הוא עובד על ילדים משירי יהונתן גפן.

התעשייה השתנתה לבלי הכר מאז שנפרדתם.

אשרת: “רק המוסיקה? הכל פה השתנה. ישראל ההיא הלכה פייפן, יחד עם הסאונד שלה. היינו מדינה שפויה, והלכנו לאיבוד. כל ההתפלגות המטורפת של ימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים. אם לא נתעשת מהר, אני לא יודע לאן נגיע.

“היום לא נשאר שום עומק. התעשייה כולה מרוסקת. לאמנים הצעירים אין היום שום סיכוי בהשוואה למה שהיה לנו. פעם חברת תקליטים ידעה להשקיע בסבלנות באמן. היום מבקשים שהאמן יגיע אליהם עם אלבום גמור ומוכן, לא מהמרים אפילו בשקל. רוב זוכי ‘כוכב נולד’ ו’דה וויס’ נזרקים לפח הזבל.

“קח את נינט, שאני מאוד אוהב. היא זמרת מצוינת, אבל מה אתה זוכר מהשירים שלה? היא יכולה היום לפתוח את צוותא? חנן עם הגיטרה לבד ימלא את האולם לפניה. אין לה שום עומק רפרטוארי, והיא כבר עשר שנים בשטח. הלחנתי לה פעם שיר (‘בסוף העולם’), וממש חבל לי עליה”.

מי כן מצליח להרשים אתכם במוסיקה היום?  

אשרת: “בעיניי, עברי לידר הוא דוגמה למוסיקאי צעיר ומתוחכם, שיודע לרגש עם שליטה טובה בקידמה הטכנולוגית”.

יובל: “אני מעריך מאוד את שלומי שבן ואוהב לשמוע את קרולינה. היא בחורה עם ביצים בשירה”.

רכט: “לא התגברתי עד היום על הסאונד הקפוא של ההקלטה הדיגיטלית. פעם, בגלל האמצעים הדלים, אמנים היו חושבים יצירתי. היום לכל מוסיקאי יש אינסוף אפשרויות במחשב, והוא אפילו לא צריך להפעיל תאים במוח. זה פס ייצור”.

אפרופו פס ייצור, איפה אתם ניצבים בוויכוח על המוסיקה הים־תיכונית? 

רכט: “זאת לא המוסיקה בשבילי. מה לעשות, אני מפהק מולה ונרדם. לא מתחבר לשירים האלה, מצטער. כל הז’אנר לא מתאמץ מספיק להוציא מתוכו איכות”.

אשרת: “יש שם זמרים נפלאים מבחינה קולית, אבל ההישרדות התמידית מאלצת אותם להתעסק במיידי. זה מכריח לרדד את העשייה. אני לא רוצה להישמע מתנשא, כי שירים גרועים היו תמיד בכל הצדדים, אבל אין ספק שבמוסיקה המזרחית השפה העברית איבדה הרבה מאוד”.

הייתם מסכימים לשפוט בריאליטי?

אשרת: “מצד אחד, תמיד אשמח לתרום מהידע ומהניסיון שלי. מצד שני, קשה לי עם המטחנה של הכתרת ‘המלך הבא’ דקה אחרי שהופל המלך הקודם. זה לא הוגן כלפי האמנים, לא מכבד את הקהל ולא תורם ליצירת תרבות עם עומק. מצד שלישי, ברור לי שזה פופולרי, עם המתח וההצבעות בפריים טיים”.

המתח הפך למושג יסוד בתרבות היום.

יובל: “כואבת לי מאוד כל ההתלהמות מסביב, כאילו חסרות לנו סכנות. ממש יד איש באחיו. אני בעד יצירת גשרים, לפעול להרגיע, לא להוסיף למדורת הקיצוניות. בכל השירים שלי תמיד השתדלתי לפייס ולפשר”.

רכט: “נראה כאילו שכחנו למה אנחנו בכלל פה. כל אחד דואג לתחת שלו. צריך לחזור לימים שבהם ידענו למה המדינה שלנו קמה”.

רוב האמנים בגילכם נמצאים במצב כלכלי לא מזהיר, בלשון המעטה.

יובל: “הייתי יו”ר איגוד אמני ישראל, כך שאני יודע. אין אצלנו תמלוגים יוצאי דופן שאפשר לחיות מהם ברווחה. זאת ארץ שלא אוהבת להחזיר לאמנים שלה. לא פנסיה, לא קרן סיוע, לא ביטוח. יש אלפי אמנים שחיים כאן מהיד לפה”.

אשרת: “אם אתה לא כוכב־על ולא דאגת לחסוך משהו, אתה בבעיה. שם המשחק היום הוא כסף. בגלל זה תראה הקיץ כל מיני חיבורים בין אמנים, כדי למקסם רווחים. וזה לגיטימי”.

יובל: “היום מוציאים שירים רק כדי לקדם הופעות. הכל לרינגטון. אין הרבה אמנות מאחורי זה. זמרים כותבים שירים לחתונות, מתוך תקווה שאם זה יהפוך לשלאגר, יזמינו אותם להופיע בשמחות. זאת הפרנסה שלהם, אני לא מאשים אותם”.

מה תעשו אם האיחוד הנוכחי ייכשל? 

אשרת: “נעשה ניסיון אחרון בעוד עשרים שנה”.

רכט: “בינתיים נגיד תודה לאל שאנחנו זוכרים מי אנחנו כשאנחנו קמים בבוקר”.

יובל: “כמו שאני תמיד אומר: נמשיך לעמוד על הבמה עד שהקהל ימות או עד שאנחנו נמות”.