השכונה הצבעונית בעולם: הכירו את “לה בוקה” – הלב של בואנוס איירס

 

הטירוף באצטדיון הבומבונרה, מופעי הטנגו ברחוב ובתים צבעוניים שנותנים הרגשה של חיים בסרט של אלמדובר. סיפורה של השכונה הייחודית שעיצבה את בירת ארגנטינה, ומסמלת את האורבניות התוססת של אמריקה הלטינית

עולם מפעים של ניגודים שמתכנסים לשטח אחד קטן ובלתי נשכח. הבתים הצבעוניים בשכונת לה בוקה שבבואנוס איירס (צילום: ShutterStock)

ההליכה ברחובות “לה בוקה” נותנת תחושה שהחיים הופכים פתאום לסרט של פדרו אלמודובר. בתים בצבעים נועזים בכל צבעי הקשת, ריחות תבשילים, צעקות בספרדית, ילדים על אופניים, אמנים המציגים את מרכולתם, מוזיקת טנגו בוקעת מאחד החלונות. השכונה הצבעונית שבלב בואנוס איירס, היא עולם מפעים של ניגודים שמתכנסים לשטח אחד קטן ובלתי נשכח.

חנויות נאות שנראות כמו מלכודות תיירים מול אמנים קשי יום וברוכי כישרון שמציירים ברחוב פורטרטים, רחובות מטופחים ושוקקים שפוגשים סמטאות מוזנחות וריקות; אווירה קוסמופוליטית ותחושה של עולם נינוח ושבע שנתקלת בפרצופים קשוחים ובעוני המבצבץ מעבר לכתף. “לה בוקה” מפתיעה ושונה, צמחו בה תנועות פוליטיות, פרחו בה סצנות אמנותיות והיא שכונה בעלת היסטוריה ארוכה והווה תוסס.

לצבוע את בתי התענוגות כדי להקל על המלחים

ההתחלה הייתה פחות צבעונית ושמחה. על אדמת הביצות שסמוכה לנמל הישן של העיר התיישבו בשנות ה-20 של המאה ה-19 מהגרים מאיטליה, וחיו בתנאים לא קלים. לשם “לה בוקה” יש שתי גרסאות, זו שטוענת כי הוא עיוות של שכונת בוקדזה שבגנואה, ויש שמשייכים את השם למילה הספרדית “בוקה” שמשמעותה פה, שכן השכונה יושבת על פיו של נחל מטנסה, אחד מיובליו של ריו לה פלטה. האגדה מספרת שאותם מהגרים איטלקים לקחו את הצבע ששימש לצביעת הספינות בנמל וצבעו בו את בתי התענוגות והמועדונים בשכונה, כדי שלמלחים המגיעים לנמל יהיה קל לזהות את מוקדי הבילוי. בהמשך נצבעו גם בתי המגורים בשכונה בצבעים אלה.

עם פרוץ הקדחת הצהובה בבואנוס איירס, אשר הביאה למותם של המונים, הוסבו המבנים הגדולים בשכונה לבתי דירות קטנות, כדי לאכלס פליטים ויתומים והעוני משל בכל פינה. ברחוב המפורסם ביותר של השכונה כיום, רחוב קמיניטו, היה אפשר לראות עשרות משפחות שחולקות יחד את מתקני הכביסה והשירותים, ומבשלות במטבחים משותפים. העוני, הצפיפות והדוחק גרמו למעשי פשיעה והפכו את החיים בה לקשים ואומללים, אך גם יצרו שכונה ייחודית בכל מובן – פוליטית, חברתית ותרבותית – אשר השפעתה חרגה מעבר לגבולות העיר.

רחוב קמיניטו שבלה בוקה (צילום: ShutterStock)

השכונה שקבעה את הקצב של בואנוס איירס

הקמת התזמורת הפילהרמונית של “לה בוקה” ב-1877 נתנה את הטון וקבעה כיוון למחוזות אחרים בבואנוס איירס וסביבתה. מוזיקת הטנגו החלה לפרוח במועדוני הלילה שבסמטאות וצברה פופולריות בקרב רבים. ב-1882 לתושבי השכונה נמאס מהניצול של בני המעמד הבינוני בעיר, ופרצו הפגנות מחאה. הם אף תלו את דגל העיר גנואה, “מולדתם האמיתית”, כהתרסה נגד השלטונות. הנשיא חוליו רוקה וצבאו נכנסו לשכונה, והתושבים חזו בהם מורידים את הדגל מהתורן. ב-1884 התנדבו תושבים בשכונה להפוך לכבאים, כאשר היחידה ההתנדבותית שלהם הייתה הראשונה בארגנטינה. תושבי השכונה השתמשו בעוני והדלות כדי ליצור סולידריות וגאוות יחידה ומיצבו את עצמם, כעיר בתוך עיר.

הסולידריות הזאת באה לידי ביטוי גם בהקמת קבוצת כדורגל שכונתית, שהפכה במשך השנים לאחד ממועדוני הפאר הגדולים בדרום אמריקה – בוקה ג’וניורס. ב”לה בוקה”, כמו ב”לה בוקה”, גם הסיפור הזה בא עם צבע. הקבוצה שהוקמה ב-1905 לבשה מדים בצבעים ורוד וכחול, אבל עברה די מהר לפסים בשחור-לבן. ב-1906, כך מספרים, פגשה למשחק על הבד את הקבוצה של שכונת בואדו בבואנוס איירס, שהתהדרה בחולצות כמעט זהות. בוקה הפסידה ובהחלטה יוצאת דופן של מספר מאנשיה, החליטה לאמץ את צבעי המדינה שממנה תגיע הספינה הראשונה לנמל בבואנוס איירס באותו יום. הספינה הייתה שבדית, והקבוצה השכונתית, זו שבה פרץ הכדורגלן המיתולוגי דייגו ארמנדו מראדונה, משחקת עד היום בצהוב-כחול המפורסם שלה.

באותה תקופה הגולים האירופאים החדירו בתושבי השכונה רעיונות פוליטיים שהביאו עמם מהיבשת הישנה, ובמאה ה-20 השכונה הצמיחה דמויות פוליטיות ותנועות חברתיות, שהשפיעו על ארגנטינה. הספרדית המקומית התערבבה באיטלקית של המהגרים מגנואה ויצרה סלנג מקומי, שכלל כמה מילים שהשתרשו בשפה המקומית. השכונה פרחה.

 

היתום שגדל בשכונה – וחזר כדי להציל אותההשכונה הצבעונית בעולם: הכירו את “לה בוקה” – הלב של בואנוס איירס

הקמת הנמל החדש בצפון העיר הובילו לירידת קרנה של “לה בוקה”, כמרכז תעשייתי וכמקום שמכתיב את הטרנדים במדינה. מי שהחזיר לה מזוהרה הוא האמן הארגנטינאי הנודע בניטו חואן מרטין. התינוק שננטש בפתחו של בית יתומים, גדל ברחובות השכונה ובגיל 14 עבד ביום ולמד בערב ציור. הוא הרבה לצייר את הנמל שסמוך לשכונה, ויצירותיו זכו להצלחה בעולם. סגירת קו הרכבת “רוקה” שעבר בשכונה ניתק אותה במידה לא מבוטלת מבואנוס איירס שהתפתחה סביבה ופגעה בה. מרטין, שהשכונה הייתה יקרה ללבו, ניצל את מעמדו ויצא למסע להצלתה.

הוא אסף שכנים ושכנע אותם לצבוע את בתיהם בצבעים בהירים, בדגש על המבנים ההיסטוריים של השכונה, ואמנים מקומיים פתחו תיאטראות רחוב על רקע הקירות שנצבעו מחדש. בשנת 1959 הציע מרטין לעירייה להכריז על רחוב קמיניטו, רחובה הראשי של השכונה, כעל מוזיאון פתוח. אמנם דלות והזנחה היו מנת חלקה מאז הקמתה ועד היום, אבל השכונה התאוששה מבחינת מעמדה בעיר וחזרה להיות שם נרדף לאורבניות תוססת.

המקדש המקומי. אצטדיון בומבונרה שבלב שכונת לה בוקה (צילום: ShutterStoc)

“לה בוקה” היא תחנת חובה לכל תייר שמגיע לבואנוס איירס ורוצה להבין את שורשיה, תולדותיה ואת רוחה הססגונית של העיר. מומלץ לסייר בביתו לשעבר של בניטו קינקלה מרטין, שהוסב בינתיים למוזיאון, לתפוס הצגה בתיאטרון דה לה ריברה, להתרשם מהאמנות המודרנית במוזיאון “פונדסיון פרואה” שעל גדת הנהר ואם יתמזל המזל – גם להיכנס לקודש הקודשים של תושבי “לה בוקה” – אצטדיון הבומבונרה ולצפות יחד עם רבבות ארגנטינאים משולהבים במשחקה של הקבוצה. אמנם המסעדות ברחוב קמיניטו יקרות ומעניקות תחושה שמישהו שמח לעשות קופה על גב המטיילים, אבל המחיר פעוט בהשוואה לחוויה שהשכונה מספקת. ממופעי הטנגו ברחוב ועד לצבעים המטריפים של הבתים, “לה בוקה” היא אחת החוויות האורבניות המענגות שמספקת אמריקה הלטינית.