השמיים הם הגבול מאת ג’קי לוי

Levi-1

במונית בדרך לשדה התעופה הילד התחיל להקיא. בהמשך יתברר שזה היה החלק הנחמד של המסע לאוסטרליה. רשמים מטיול משפחתי, חלק ראשון++++

כבר שנים שכל החברים צוחקים עלי. אומרים שאני חובב תלאות. “אתה כל הזמן מחפש לעצמך צרות שלא ברא השטן. מתחת לרצפה אתה מחפש”. הם טוענים שאני מכור לעבודה קשה ולא יודע להשתמש בקיצורי הדרך הנוחים שהתקופה הזאת מאפשרת לנו. אני מקשיב בסבלנות לכל הקשקוש הזה, אבל ביני לבין עצמי אני חושב – ויודע! – שהכל שטויות. אני אדם סביר לחלוטין. פה ושם אפשר אפילו להצביע על נטייה קלה לפינוק בטלני. אז נכון. אני אוהב להזמין יותר מדי אורחים ולבשל להם עד שיתפקעו. אני לא מוציא כמעט שום דבר למיקור חוץ. בעיקר לא ימי הולדת! הכל עושים בעצמנו. אני נשוי לאתיאיסטית מקסימה ודעתנית שמוכנה לכבד את כל המנהגים, אבל לא מפספסת הזדמנות לצחוק עליהם. אני מכין ריבות. וחמוצים. וצ’אטני. האחרון היה משסק. שקטפתי בעצמי. החברים קיבלו צנצנת ועוד העזו לצחוק, המנוולים. אבל זה כי האישה תיארה איך היא מצאה אותי – גולם בן 51 עם גמישות טבעית של אבן פינה – על עץ השסק.

פעם אחר פעם אני מנסה, ללא הועיל, להדוף את הטענות. זה לא שאני אוהב צרות. אני לא מזוכיסט. אני מוכן לסבול את הצרות עבור הדברים שאני אוהב! אבל אין עם מי לדבר. גם כן חברים בחרתי לעצמי.

בכל אופן, לא באתי להלאות אתכם, קוראים יקרים, בווידוי האישי המיותר הזה, אלא להאיר באופן הוגן את העובדה שבימים אלה אנחנו באוסטרליה. אנחנו, זאת אומרת כל החבילה. שש נפשות. כולל תינוק. אף ילד לא נשאר בארץ, למרות שבאמת השתדלנו. בכל הנוגע לאוסטרליה כשלעצמה, ובכן היא לא צרה, לא תלאה ולא אתגר מפרך. אדרבה, ככל שאני יכול לסכם אחרי שבוע וחצי, מדובר בארץ יעד מפנקת ונוחה. אולי אפילו נוחה מדי. אם אפשר היה להגיע מסיבוב מוצא לסידני ברבע שעה, כולנו היינו שמחים לבלות שם סוף שבוע מזדמן מפעם לפעם.

אלא שבעוד אני כותב את הדברים, מזכירים לי מאחור שבפעם האחרונה שלקחתי ילדים לטיסה זה היה לכרתים, וגם אז זה הסתיים בשבועה הנרגשת “לעולם לא עוד”. והנה אנחנו, מפירי שבועה שאף פעם לא ילמדו לקח, בדרך לצד השני של החלד, ואכן כל מי שהציץ בכרטיסים שלנו בנתב”ג – אנשי הבידוק הביטחוני, דיילות הקרקע, הזבניות התשושות בדיוטי פרי – הרים מייד את מבטו ובעיניו שכנה כבר לחלוחית של חמלה ותימהון אין קץ.

מה גורם לאדם סביר לקחת משפחה לטיול אל הוונטיל של כדור הארץ?

  • ההזדמנות. יש לי משפחה קרובה שעושה שם שליחות, ואם לא עכשיו אימתי?
  • הסקרנות. בזמן האחרון כל החוץ־לארץ נראה פחות או יותר אותו דבר. באוסטרליה, כך מספרים, המים בכיור מסתובבים בכיוון ההפוך…
  • מי אמר “אדם סביר”?

  • Jacky-levi-2

רבע שעה אחרי שעלינו למונית בדרך לשדה התעופה, אחד הילדים התחיל להקיא. זה היה רגע של שירה צרופה. זה לא יכול להיות, חשבנו לעצמנו. מה קורה פה? עכשיו מקיאים? אבל בהמשך התברר שזה היה דווקא החלק הנחמד של המסע.

התוכנית היתה לעשות את ליל הסדר אצל אחי בסידני, וחשבנו שכדאי להגיע יומיים קודם, כך נתאושש ולא נירדם לו על המצות באמצע “והיא שעמדה”. זאת היתה התוכנית שליוותה אותנו מנתב”ג לציריך, כדי לתפוס שם “קונקשן” להונג קונג, ומשם, כך קיווינו, לאוסטרליה. 36 שעות של עילפון חושים. כדי למנוע תקלות, וכדי שלא יאשימו אותי שוב במזוכיזם, הכרטיסים הוזמנו חצי שנה מראש. אלא שכמו שאפשר לתאר, שום דבר מזה לא עבד כמו שצריך.

מדוע נחתנו בציריך באיחור של שעה? בעיקר בגלל מזג האוויר. למעשה, מה שסער מעל ציריך באותו יום הזכיר התרחשות תוך־בטנית של אדם שסיים תחרות אכילת מצות. המטוס התקשה להנמיך, או להתייצב, או להתנהג בצורה בוגרת. וכשנחתנו וירדנו, המטוס ההונג־קונגי כבר סגר את הדלתות. הלך הקונקשן.

“קונקשן”, אני חייב לומר, היא אחת המילים הלועזיות שאף פעם לא נחוש צורך אמיתי לתרגם לשפת הקודש. אני מת על המילה הזאת ועל ניחוח הזחיחות הבינלאומית שנודף ממנה. כשמציעים לך קונקשן בין שתי חברות תעופה גדולות, אתה איכשהו משתכנע שאין בעולם תקלה שיכולה לשבש את זה. בתודעתנו הפרובינציאלית, עולם התעופה הוא התגלמות השלמות. זאת, בין השאר, הסיבה שכל כך התביישנו במשפחת “שוקולד יא זבל”. מילא להתנהג ככה בכביש. אבל במטוס?!

מה שקורה בפועל הוא ארצי ואנושי הרבה יותר. בסופה של ריצה משפחתית במסדרונות הטרמינל, מצאנו את עצמנו מתנשפים מול אדיבותם האטומה של נציגי חברות תעופה שלא עושים שום דבר, אבל עושים את זה בנימוס. פסח שלנו הוא גם ערב החג שלהם, ואללה איסטר, חוץ מכמה הבדלים קלים בהלכות הכשרות יש אמת אחת משותפת, והיא שזה עיתוי אומלל לתקלות. כל הטיסות מלאות. איפה נמצא עכשיו שישה מקומות? ועריסה לתינוק? אפשר להשתגע! אבל הפחד האמיתי הוא שמישהו יצלם אותך כועס וכבר בשבוע הבא אתה תהיה הישראלי המכוער התורן.

  •   •   •

בינתיים המטוס לא ממריא. תנאי מזג אוויר, אתם יודעים. הוא עומד שם כמו אידיוט מעבר לחלון, דלתותיו סגורות בפנינו וליל הסדר מתקרב. פתאום אין שום קשר בין חברות התעופה. מישהו אמר קונקשן? ביממה הקרובה כולנו נלמד כל מיני דברים: איפה ממוקמים משטחי ההחתלה של ציריך. איפה שורפים חמץ בשדה התעופה. וגם מידע כללי דוגמת העובדה שהמטוס ההונג־קונגי מיהר לסגור את דלתותיו, בעיקר כי זה היה היום השני לפעילותו בציריך, והוא מאוד רצה להרשים את שותפיו החדשים. גם החבר’ה מהונג קונג, כמונו, אסיאתים משתכנזים – והם ניסו להוכיח לשוויצרים שהם דייקנים יותר מהשעונים המקומיים. אז מה אם אותה סערה שעיכבה את המטוס הישראלי הולכת לתקוע גם אותם?! לילדים אנחנו אומרים בינתיים שגם יציאת מצרים לא היתה פיקניק, אבל מאיצים בהם להוריד את העיניים מהטאבלט ולעשות פרצוף מסכן. אלו הרגעים שבהם נבחנת משפחה. מה שהתחיל כביקור משפחתי הולך והופך למסע גיבוש. אף אחד לא יגיד עלי שאני מחפש תלאות. הן אלה שקופצות עלי בקונקשנים הקטנים של החיים