השפה האמנותית המשכנעת של בוגרי שנקר מאת גליה יהב

רוב הפרויקטים המוצגים בתערוכת הבוגרים של שנקר עשויים ברמת גימור והגשה מקצועיים. אפשר בפירוש לדמיין כיצד הם ייראו בעתיד בחללי גלריות ומוזיאונים

Shenkar-1

 עבודה של דוד רוסו, מתוך התערוכה לי ברבו

תערוכת הבוגרים של שנקר מצוינת השנה. 34 הסטודנטים הבוגרים מציגים פרויקטים שאפתנים, רובם ככולם בשפה אמנותית מובחנת ועולמות תוכן משכנעים יחסית. גם אלה שהגיעו לקו הגמר בהתנשפות מסוימת הם בעלי פוטנציאל מסקרן לעתיד, משהו בהם מבטיח התפתחות, אף אחד לא נראה כתרגיל או אלתור, להיפך. בנוסף, נעים לראות כיצד התגברו באלגנטיות על המראה הכיתתי והסמרטוטי של החללים, אחד המאפיינים הבולטים של תערוכות בוגרים עתירות קירות הגבס ופתרונות ההצבה וההפרדה המאולתרים שבדרך כלל מזיקים מעט גם ליצירות המהוקצעות ביותר. אפשר בפירוש לדמיין כיצד ייראו עבודות האמנות השונות בחללי גלריות ומוזיאונים.

הפעם יש עיסוק נרחב בפיסול רך מסוגים שונים. הרבה עבודות המזכירות כריות ועבודות טקסטיל ולעומתם ריבוי פיגומים ומחברים מרותכים של מוטות ברזלים הגורמים לתערוכה כולה להיחוות כאחוזה בסורגים. מעט מאוד צילום ווידיאו (המוצג כמדיום בפני עצמו ולא כתוספת מקשטת או כהערה בשולי פרויקט פיסולי) ומעט מאוד אמנות ביקורתית או כזאת העוסקת בנושאי אקטואליה. רוב הסטודנטים שוקדים על פיתוח עולם תוכני וסגנוני מובהק, על גיבוש תערוכה רבת חלקים ואיברים, עשירה בדוגמאות, אף לא אחד מהם נחבא אל הכלים, מהוסס, דורש צפייה אטית ומשתהה או ידע קודם בתחום מסוים. רובם ככולם, פניהם לעבר צופה מזדמן וזריז.

Shenkar-2

עבודה של אפרת גולדמן אחיקם בן יוסף

מה טוב בזה? שרוב הפרויקטים עשויים ברמת גימור והגשה מקצועיים, כוללים ידע מעשי באיכות שלא מביישת אותם. כך, גם אלה הפחות מעניינים מתקבלים כבעלי פוטנציאל התפתחות. מכך נובעת התחושה שכל הפרויקטים זכו לתמיכה וטיפוח מלאים עד להצבה הסופית, אף אחד לא ננטש בדרך או נדחק לקרן זווית בשל חוסר אמון.

האם זו התייצבות המורים מאחורי תלמידיהם, לקיחת אחריות ואמונה של בית הספר בבוגריו? או שבעצם הדהרתם של אנשים צעירים לעבר מראה מקצועי מלוטש שגדול עליהם? יש מי שיתנגד למהלכים בית ספריים כאלה – כעידוד סטודנטים לנפח פרויקטים בינוניים לכלל מראה שרירני. ויש מי שיקרא לכך שוויון הזדמנויות.

בנוסף, השוואה מתבקשת בין שנקר לבתי הספר האחרים היא התגובה למתקפה של שרת התרבות על חופש הביטוי. בעוד האחרים הרכינו ראש ונשמו לרווחה משום שנטפלה לתיאטרון ולא לאמנות הפלסטית, הוציא ראש המחלקה לאמנות רב תחומית לארי אברמסון הודעה לפיה: “חופש הביטוי והיצירה הוא תנאי היסוד לקיומה של אמנות חופשית. ההגנה על חופש הביטוי היא בנפשנו ממש, ועלינו להרים בכל עת את קולנו נגד כל כרסום של חופש זה. אנו מצווים להתנגד לצנזורה ולדיכוי באשר הם, ולתמוך בחופש הביטוי והיצירה של כל יחיד או קבוצה בחברה. עבורנו האמנים, המלחמה על חופש הביטוי היא מלחמת קיום, לא פחות”. כך או כך, בינתיים אין מה לדאוג, אף אחד מהסטודנטים לא קרוב בכלל לאתגר את גבולות חופש הביטוי, כך שאברמסון לא ייאלץ כנראה לגבות את הצהרותיו במעשים בעתיד הקרוב.

הפרויקט המרגש ביותר מוצג דווקא במסדרון, בקומת הקרקע. דוד רוסו מציג את עולמם של מאבטחים מחליפים. “העבודה עוסקת בדמותו של ‘דימה”, הוא כותב, “שם גנרי המתייחס לדמותם של מאבטחי מועדונים יוצאי חבר המדינות הממלאים את מקומם של המאבטחים הקבועים שלא יכלו להגיע למשמרתם”. בפינה אחת יצר פיסול אד־קינהולצי מרתיע – בובת מאבטח בגודל אמיתי, הניצבת מאחורי מחסום ברזל נייד. ג’ינס ובטלדרס עם הכיתוב “י.מ.מ אבטחה” ופני שד לבנות בנוסח “הצעקה” של מונק או כשל דמות מאחד מציורי ג’יימס אנסור, עיניים תותבות לטושות ופה פעור, סיגריה שמוטה בזווית.

Shenkar-3

עבודה של אלעד קציר אחיקם בן יוסף

משהו בנוסח העשייה של מאבטח הבלהות הזה, הריאליסטי־אקספרסיבי, מזכיר גם את “המלאך הפרוסי” של ג’ון הארטפילד ורודולף שליכטר מ-1920, פסל של חזיר במדי מלחמת העולם הראשונה, מרשת תיל ועיסת נייר שנתלה כמרחף מהתקרה ביריד דאדא הראשון בברלין, נושא את הכיתוב: “אני בא מין השמים, השמים הגבוהים”. לצדו מוצגים מקבצי רישומי גרפיט, דחוסים כמקטעי קומיקס, מעין סיפור בהמשכים אבל בלי עלילה, המתארים סצינות מחייהם ומחוויות העבודה של מאבטחי מועדונים, רובם קשי יום בגיל העמידה, שאותם שמע רוסו בזמן עבודתו. אלה רישומים קטנים, פנקסיים ועשויים באיכות אקספרסיוניסטית נפלאה. קצתם דמויי תחריט, הם גסים ומחוספסים, יש בהם איכות של אורבניות חולנית וקשה, כרישומי ג’ורג’ גרוס או רישומי גטאות בתוספת ליליות אפלה נוסח ג’ק המרטש או “מאוס” של ארט ספיגלמן. הסצינות המתוארות בהם לא ממש ניתנות לזיהוי או לתמלול, אבל שוב ושוב מבצבץ על בגדי המצוירים הכיתוב “י.מ.מ אבטחה”, כיסוד הצופן בחובו הכל – אומללות וסכנה גם יחד – חוץ מאשר ביטחון.

אפרת גולדמן מציגה מיצב מורכב בשני חללים. האחד חשוך ודחוס, במרכזו חבית מלאה מים, תאורת ספוט מאירה את משטחם, שבמרכזו רטט קבוע. הרטט נוצר מדגימת קולות רעש האדמה ביפן שגרם לצונאמי, קולות שתורגמו לתווים, כעת הם מנוגנים כבסים עמוקים היוצרים טקסטורה על מים, אדווה שהיא מעין גרף גיאולוגי, התוצאה היא מודל טופוגרפי של סכנה. ברקע נשמעת היצירה ארבע העונות של ויולדי, כשהיא פרושה על פני ארבע עונות. כלומר, מנוגנת בפועל במשך 365 ימים. מריחת הסאונד הופכת את הנעימה למבעיתה, מבשרת רע. בחלל השני מוצגת הקרנה של פיצוץ פסלים אליליים על ידי הטליבאן באפגניסטאן. ההקרנה מתפיידת ומממשת בהלוך חזור אטי, הבנייה וההרס זוכים למחזוריות דיגיטלית, האלילים נבנים ומנופצים שוב ושוב בפעימה היסטורית הנידונה לחזור. אחת לכמה זמן נשמע קול פיצוץ מתוך מגבר המוטמן בתוך כן תצוגה ריק. אלה הם תהליכי גומלין של אסתטיזציה־קטסטרופה בהזנה הדדית, אסונות שהם מעשה ידי אדם כמנוגדים למעשה האמנות.

יניב עמר ולימור תמיר בנו את “שירותי סיכה ורחצה”, מיצב שאפתני במוסך נטוש הסמוך לבניין שנקר. המיצב הוא שילוב בין חממה, מדגרה, בית קברות לחיות, חנות יד שנייה, אתר טיפול ארומתרפי, גן בוטני ופינת ליטוף וכיוצא באלה. הם אספו אלמנטים של פלורה ופאונה מכל הבא ליד – פוחלצים וגוויות של בעלי חיים, מצבי ועד חולדות מעוכות ומצופות זהב, צמחיה מסוגים שונים ורגבי בוץ שעליהם טחב, חיות משומרות בצנצנות מלאות פורמלין וארנבות חיות שהמליטו זה עתה, ריח לבנדר נישא באוויר, ניחוח ריקבון קל גם. אדים וקצף מיתמרים ומבעבעים, המולת חיים ומוות משמשת בערבוביה. האתר המולטי־שימושי, הירקרק והריחני, מעיד על חללי התצוגה של האמנות הן כאתרי אינקובציה וטיפוח חיים והן כתחנה אחרונה, חדרי מתים.

Shenkar-4

עבודה של נעמה רוט, מתוך התערוכה אחיקם בן יוסף

נעמה רוט יצרה חלל עיצובי שכולו ניאו גיאו משולב עם אופ ארט, משהו בסגנון פיטר האלי או אוהד מרומי, הקירות מחופים במדבקות טפט צבעוניות מאורגנות בדגמים גיאומטריים, מלווים בשקפים צבעוניים על החלונות המסננים את האור כוויטראז’ ובמחיצות פרספקס, פוליגל ופוליקרבונט. היא משדרת מגלומניית ארטא, תפאורניות שהפרזתה העליזה מומחשת בעבודת וידיאו נלווית. בווידיאו נראים קטעי סרטוני תדמית של הבניינים המתוכננים להיבנות באזור רמת גן, סביב צומת עלית, כשהם מנוגנים מהסוף להתחלה. כך הם הולכים ומתפרקים, קירותיהם מתעופפים ונחשפים. הפרויקט עוסק בבניית פנטזיה מכלום, יקום קוהרנטי שכולו זיוף, בניית אד־הוק ותפאורניות כערכים.

גם אלעד קציר עוסק בעולם הפלסטיק, מכיוון אחר. הוא מציג פסלי רצפה עשויים בקבוקים ריקים, מצופים חומר פלסטי ובעלי גוון צבע עור מחליא. הם נראים כפיסול רך מבלי להיות, מזכירים פנים גוף, גידולים או דפי נייר מקומטים, בעלי חיים מוזרים, או נעלי בלט מעוותות, הם מזכירים את תצלומי המסטיק של אלינה שפוז’ניקוב משום שיש בהם יסוד של חומר הלועס את עצמו, יש בהם איכות פוטוריסטית מסוימת. המראה הכללי של הנחתם על הרצפה הוא כשל מסלעה דקורטיבית ודוקא האי־מוגדרות שלהם, יש בה אניגמטיות אפקטיבית.

 הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 7-19-2015