זה נראה מבטיח 2

יאיר ניצני ישתתף בסדנת מיצים. ג’קי לוי יזמין את השכנים לפיצות מעשה ידיו. הילה אלפרט תתייצב בכל מקום בזמן. אבי נוסבאום יסתפק במה שיש. ואודליה יקיר תפסיק לחטט בדף הפייסבוק של האקס המיתולוגי. וזוהי רק ההתחלה • הכותבים שלנו מציגים: השינויים שנעשה השנה

ג’קי לוי / האני החדש

jack-kevi

השנה אהיה בן אדם טוב יותר. יותר משפחתי, יותר קהילתי. אולי אתנדב לוועד הבית

בשנה הקרובה אקדיש הרבה יותר זמן לקריאה. למשפחה. לחברים. לזוגיות. זה דבר שלמדנו עם השנים: שהזמן הוא אחד המשאבים היקרים והנדירים ביותר שיש לנו, ולמרות זאת אין עוד דבר שאנחנו מבזבזים בכזאת פזרנות.

לא עוד. הימים שעוד נכונו לנו עומדים להצטיין בניהול מופתי של משק הזמן. פחות ופחות נגיב בתדהמה “מה, כבר?”, כשיזכירו לנו מה השעה כרגע. בשנה הבאה, למשל, שיגרת הבוקר בביתנו לא תיראה עוד כמו וייטנאם קטן של סנדוויצ’ים, לחץ, שירותים תפוסים וצעקות “מי מוציא את הכלבה” ו”למה קופסאות האוכל לא כאן” – אלא כמו קונצ’רטו של מאת מאסטרו תקתקני.

כדי להבהיר לעצמנו ולעולם כמה זה רציני, הקדמנו והתנתקנו מהכבלים בחודש האחרון. זה לא היה פשוט. אנשי השירות של חברת הכבלים נאחזו בשולי מכנסינו, דיברו אל הלב שלנו, טענו שאנחנו לקראת השטות הקטסטרופלית ביותר שאדם יכול לעולל לעצמו, ולבסוף פשוט ייבבו ללא בושה כמו כלבלבים שננטשו. לבסוף היו איזה ארבעה משחקי כדורגל שהפסדתי, והסתפקתי בדיווחים יבשים שלהם ברשת וברדיו. זה החזיר אותי ארבעים שנה לאחור ופינה לי שמונה שעות תמימות, שבהן – אני מתבייש להודות – לא עשיתי שום דבר שיקרב אותי ולו כזרת לכיוון פרס נובל.

אבל התחושה הכללית היא שאנחנו בכיוון הנכון. פנינו לעבר ניצול זמן איכותי יותר. בשנה הבאה, בעזרת ה’ ובסבירות גבוהה, אין ספק שאקדיש יותר זמן פרטני לכל אחד ואחד מהילדים. לאישה. לעצמי.

יש בעיה עם משפטים שמתחילים ב”בשנה הבאה”. ידידי חד העין קובי אריאלי הבחין כבר לפני שנים בכשל העמוק שטמון בשורה הפופולרית “בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות”. השורה הזאת היא למעשה הצהרה על כך שאת השנה הבאה אנו מקווים, אללי, לבלות במוסד סיעודי. מי יושב על המרפסת וסופר ציפורים? את האיחול הזה נשאיר לשונאים שלנו.

בכל הנוגע לי אישית, בשנה הבאה אהיה בן אדם טוב יותר. יותר משפחתי, יותר קהילתי. אולי אתנדב לוועד הבית. ארים טלפונים גם כשלא לגמרי צריך. אזכור מי חולה ולמי יש יום הולדת. אבקר יותר את הדודים הזקנים שעדיין נותרו. אתעקש לקחת גם את הילדים, ואתעלם מהצעקות על כך שהם דווקא מעדיפים לשחק באקס בוקס.

בדרך אומָר לעצמי שאין דרך אחרת לחנך את הדור הבא למשפחתיות. לפי כל המחקרים הם עומדים להישאר אצלי בבית עוד כמה עשרות שנים טובות, וכדאי לטפח אצלם את האינסטינקט המשפחתי כבר עכשיו. לפחות כדי שבערב ראש השנה בעוד שלושה עשורים הם לא יתבזו בהבטחות שווא מהסוג הזה.

תצחקו עלי, חברים, אבל בשנה הבאה אני עומד להחכים. לא להסתפק בתזונה בריאה יותר ובניהול זמן וקבלת החלטות נבונים יותר, אלא פשוט להחכים. שלוש שנים אחרי יום הולדת 50 זו לא בושה להתבגר קצת. להיבהל פחות. לקבל את המבט העמוק הזה בעיניים של מי שכבר היה בסרט הזה. מספיק לחשוב על כל מה שאני מאחל ומבטיח לעצמי כדי להבין עד כמה המצב טעון שיפור. שלא לדבר על הפזיזות, החובבנות והאמוציונליות. לא עוד.

בשנה הבאה אחכים. אחייך באירוניה. אחייך יותר באופן כללי. כך תמיד אוכל לומר שהקמטים הם קמטי צחוק. אגשים לפחות שלושה־ארבעה חלומות בשנה. אולי אתחיל להניח סריג אנגורה בצבעי פסטל רכים ברישול אלגנטי על הכתפיים, כמו מישהו שכבר יודע את מקומו. אלמד דף יומי. לא אתעצל. אבנה במו ידיי תנור אבן אמיתי לפיצות בחצר ואזמין את כל השכנים. לא אתעצבן. לא אעשה שום דבר כדי להתעצבן בכוונה, אפילו לא קריאת מאמרים ב”הארץ”. אדבר בנחת, למרות שלפעמים אפשר להתפוצץ. לא אחשוב לרגע שמישהו באמת מתרשם מכך שדיברתי בכאב, או פאתוס, או מדם ליבי, וכל הקשקוש הזה. שלוות זקנים עמוקה תלווה את השנה הבאה.

בשנה הבאה אתחרט פחות. לא אעמוד כמו אידיוט בחדר המדרגות ואצטער על כל הדברים החכמים ששכחתי להגיד בזמן. בשנה הבאה, בניגוד לשנים שקדמו לה, אקיים חלקים גדולים מרשימת ההבטחות של ראש השנה. בראש השנה הבא, המשפט “תכלה שנה וקללותיה” ייראה אידיוטי בדיוק כמו ה”תחל שנה וברכותיה” של השנה שעברה.