זום אאוט בחדר השינה מאת טל ניב

למרות שעכשיו אני יודעת איזה תסריט הציגו שלושת המודלים שעמדו בינואר 2015 בסטודיו, עדיין איני רואה את המובן של הבנאליה. לא עלה בדעתי שאני רואה הצגת בגידה

1 האמת המוסתרת לעין כל היא הבגידה, המתוארת בציורים האלה. המעשה־הקיים־כמה־שנרצה, או קלישאתו, המגולמת במילים “תפס על חם” שמתוארת משלוש זוויות, שאחת מהן היא הציור של עלמה יצחקי, שעל פניו חלפתי בתערוכה “פלסטר” שפורקה מאז. חלפתי ונעצרתי וחשבתי על היחס שבין האדם, הגיבור הלבוש, הנעול נעליים, לבין הסצנה, שנגלית לפניו. חשבתי שחילופי דברים בין הגברים חשובים. חשבתי על הכניסה של “האב” הגבר אל הזירה שבה משוחקים יחסי מין ושהבימוי הוא העניין. חשבתי על דברים רבים, ולא עלתה בדעתי “בגידה”. והנה, אפילו עכשיו, כשאני מביטה בציורה שלנטליה זורבובה — אחד מתשעה ציורים של הסצנה הזאת — עדיין איני רואה את הבגידה לבדה. אני רואה את שמלת־הלילה השחורה־ורודה שוכבת. בובת סמרטוטים על המיטה. ולמרות שעכשיו אני יודעת איזה תסריט הציגו שלושת המודלים שעמדו בינואר 2015 בסטודיו של ארטפורט לפני ארבע חברות הזרם האמנותי “הברביזון החדש”* וחמישה ציירים שהוזמנו לצייר איתן את הסצנה הזאת, עדיין איני רואה את המובן של הבנאליה. לא עולה ולא עלה בדעתי שאני רואה הצגת בגידה משום שאין לי מקום או תפקיד במעשה מהסוג הזה, ואולי מעולם לא היה. לא אפשרי עוד בשבילי להיות במערכת כזאת. ולכן סימפטום המחיקה.

adulrty-1

  110X70 עלמה יצחקי, “סצנת חדר שינה” אקריליק ושמן על נייר , באדיבות האמנית

2 זויה צ’רקסקי־נאדי ונטליה זורבובה הן ציירות שונות מאוד, למרות שותפות אידיאולוגית, וטובות מאוד. והציורים האלה אינם משקפים לגמרי את המנעד, העומק והשפע — אבל אפשר לראות עדות להומור המתקתק כשעון בקורפוס העבודות המרשים של צ’רקסקי־נאדי או למשש את הדרמה האפלה בדיוקנאות של זורבובה. הן ציירות של ציור. לא רק עבודות־דיבור בתוך עולם הרעיונות. ציור ביד. עבודה בצבע. הצילומיות של הציור שלהן מדברת אלי למרות שהציור כשלעצמו, בניגוד לצילום, הוא תופעה ראשונית, דחפית כמו קצב, כמו תיפוף. ועלמה יצחקי כתבה לי שאת הרעיון לסצנה של התמונה החיה הזאת — שאינה קומפוזיציה של סצנה היסטורית כפי שנהוג היה להעמיד בסלונים, אלא סצנה פרוזאית כביכול — הציעה צ’רקסקי־נאדי. הכל התארגן סביב הרעיון שלה: המודלים, האביזרים, התאורה, המוזמנים. ובכל זאת הסיפוריות, הנראטיב, מתפרקים לנגד עיני.

adulrty-2

 110X80 זויה צ’רקסקי־נאדי, “המאהב” שמן על בד  , באדיבות האמנית

3 אצל צ’רקסקי־נאדי אפשר לראות את נעל הבלט. היד שלה כל כך חזקה, מיומנת, שהיא מוותרת על הפרטים ועובדת בצבע. המצב מצויר בכחול קר. חסר סנטימנטים לעניין זה. בניגוד לעוז העליז של ציורי קהילת המהגרים מאפריקה שלה. ולכל ציור שם אחר, ואצלה שמו “המאהב”. מסומן בפטמות כתומות. מצד אחד איוריות, ומצד שני כפות רגלי “המאהב” כמו אצל פיקאסו הוורוד. אצל זורבובה השם הוא “שלושה אנשים”. הכותונת על המיטה, בובת הסמרטוטים היא ילדה. יש ילדה בחדר. ארבעה. גבו הרחב של “הנבגד” הוא קודקוד של משולש שווה־צלעות. שטיח שדה צהוב של אש. אבל יצחקי נמצאת ב”זום אאוט”. המרחק של צ’רקסקי־נאדי הוא מרחק ביטחון. אצל יצחקי הוא מרחק מעורב. השם הוא “חדר השינה”— הכל מקבל הסמלה. הגברים כפילים. זקנים דומים, מצוירים באותו מישור, ידי שניהם מכוונות לאגנם. האביזר שאיתו שב הנבגד לכאורה ממסעו מסומן בקו. אילו לא היו הציורים האחרים לא הייתי יודעת שזו מזוודה על גלגלים. ומכיוון שהיא איננה, האיש שזה עתה נכנס, ונדהם או העניש, או תפס, היה תמיד. והוא באמת היה שם תמיד. כי הוא מודל שהועמד שם. זהו אימג’ של סצנה שממנה נגזר משהו נפשי. בגידת האשה היא עמדה שאין לי אפשרות לאחוז בה, להיכנס אליה, ובגידת גבר אינה אפשרות להסתכן בה. לפיכך, לא ראיתי בפעם הראשונה, אבל מכתב תמיד מגיע לנמענו, אמר לאקאן. אז למה עצרתי? ראיתי את האב המבקר בחדר. ועכשיו, בציור של נטליה זורבובה, אני רואה גם את הילדה.

adulrty-3-

120×80 נטליה זורבובה, “שלושה אנשים” שמן על בד  , באדיבות האמנית

———————————————————————

זויה צ’רקסקי־נאדי, נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי, אסיה לוקין ואולגה קונדינה הן קבוצת הברביזון החדש: זרם אמנותי פיגורטיבי צרפתי של ציור בחוץ מהראייה, בגרסה עדכנית, ריאליסטית־חברתית. הקבוצה מציירת בזירות כמו אוהלי המחאה החברתית, כלא חולות והתחנה המרכזית החדשה, וגם יוזמות אירועי ציור ומחאה אמנותיים. בינואר יזמה צ’רקסקי־נאדי את ציור הסצנה הזאת בחלל של ארטפורט. בציור המודלים השתתפו חברות הברביזון וגם לריסה מילר, אלעד רוזן, אורלי מיברג, עמית כבסה ועלמה יצחקי (אסיה לוקין לא השתתפה).

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 6-17-2015