זקן השבט מאת יעקב לויתם

 

  • כבר שישה עשורים שהוא ממאהביה הגדולים של הארץ • האיש שבלעדיו ההר לא היה ירוק תמיד, ליואל מוישה סלומון לא היו צומחות כנפיים של ציפור וחשמל לא היה זורם בכפות ידיו של אף אחד • רגע לפני יום הולדתו ה־80 יורם טהרלב מתעקש להיות אופטימי

  טהרלב, השבוע. “אני אוהב שירים שלי שאין להם אח צילום כפיר זיוו

מחלון דירתו בתל אביב משקיף יורם טהרלב על כיכר המדינה ומחייך. מעדיף להתעלם משאון המכוניות החודר לסלון, וגם ממקדש החומרניות שרוחש למרגלותיו. “מדי פעם אני יושב בבתי קפה באזור הכיכר כדי לכתוב. אבל לקנות בחנויות פה? השתגעתי? אני האדם הכי לא חומרני שיש. יש לך מזל שעוד לא בנו בכיכר מגדלים, כי אז לא היתה נכנסת גם השמש”.

זה באמת מזל. הרי לפני 37 שנים כתבת בעצמך ש”את ארץ ישראל אשר היתה שלנו לקחו הקבלנים, קנו המתווכים/ לקחו לנו אותה כמה רוכלי סדקית וקבלני עפר וסוחרי שטיחים”.

“נו, ומה זה אומר? שכבר אז היו התופעות האלה. הבהלה לנדל”ן תמיד היתה ותמיד תהיה. רק אל תרמוז שאני נביא”.

לא נביא, אבל כבר שישה עשורים שהוא ממאהביה הגדולים של הארץ הזאת. האיש שבלעדיו ההר לא היה ירוק כל ימות השנה, ליואל מוישה סלומון לא היו צומחות כנפיים של ציפור, חשמל לא היה זורם בכפות ידיו של אף אחד, וגבעת התחמושת היתה נותרת מחוץ לסופי השבוע העבריים ברדיו.

כ־1,000 פזמונים כתב טהרלב עד היום, מאז “את, אני והרוח”, שיצר באוטובוס על פתק בתחילת שנות העשרים לחייו, וכמעט איבד אותו לנצח, אלמלא מצאה בת זוגו דאז את הנייר המקומט בכיס מכנסיו. “למדתי לשנן כל שיר שלי בראש, בעל פה, שלא אאבד אותו אף פעם”.

בינואר הקרוב יחגוג 80. כשאני מכנה אותו ביראת כבוד “זקן השבט”, כיאה לשיער הלבן שמעטר את ראשו ואת זקנו הנצחי, הוא משגר בי מבט ממזרי ומתקן: “תוריד את המילה ‘שבט’. סתם זקן”. 

האמת היא שאין הרבה זיקנה בהתנהלותו של טהרלב, שמאז שנות השישים קשר את גורלו בגורלה התרבותי של המדינה. הוא ממשיך לכתוב במרץ, אם כי ספרי עיון והומור בלבד, לא שירים (“עם השירים הפסקתי לפני 30 שנה, פרשתי בשיא, למרות שפונים אלי בלי הפסקה”), והוא לא מפסיק לחרוש את הארץ עם מופעי ההומור המצליחים שלו, שהפכו אותו לדמות הייצוגית של ההומור הישראלי החכם. 

את מלאכת הכתיבה הוא עושה, למרבה הפלא, באמצעות האייפון שלו, במהלך ישיבה בבית קפה. “אני פותח לעצמי תזכיר שנראה כמו דף צהוב, ואז מקליד אות אחרי אות. זה כמו לפטופ שאפשר להכניס לכיס. בכל פעם שאני מגיע ל־500 מילה, אני שומר גיבוי ושולח לעצמי למחשב בבית. לדור הצעיר זה בטח נראה מסורבל, אבל ככה נוח לי לעבוד”.

אתה מוסיף לעצמך גם סמיילים בסוף הטקסט?

“את זה אני משתדל לעשות במציאות”.

ברוח חודש הסליחות, בואכה יום כיפור, אני שואל את טהרלב אם יש בו חרטות כלשהן. “לא. שום דבר”, הוא חורץ מייד. “כולל לא על דברים שלא עשיתי. וחטאים? אני? אשתי יושבת פה, ישמור אלוהים”.

קנאה שקינאת באחרים לאורך חייך?

“רק מהסוג של קנאת סופרים שתרבה חוכמה. הייתי שמח, למשל, אם אני הייתי כותב את ‘אגדת דשא’ ולא מאיר אריאל”. 

יש לך ממי לבקש סליחה?

הוא משתהה לרגע, שוקל מילים. “לא. לי אין. אם כבר, שיבקשו אחרים ממני סליחה”.

אולי על זה שלא קיבלת עדיין את פרס ישראל בתחום הזמר העברי?

“אני ראוי, לדעתך? אין אדם שחושב שאני לא ראוי, אבל זה שלא קיבלתי, זה דבר שהוא… הייתי אומר… תראה, הייתי שמח לקבל את פרס ישראל, אבל אני לא חושב שאני זקוק לו כמו פרופסור לכימיה, שעובד כל חייו במעבדה והשיג את הישגיו הרחק מעיני הציבור. אצלי כל היצירה חשופה, אנשים שומעים אותה. פרס ישראל לא יחשוף אותי לשום קהל חדש”.

עדיין, זה הכבוד העילאי שהמדינה יכולה להעניק ליוצריה.

“את הפרס בזמר העברי מקבלים בדרך כלל המוזיקאים, ופחות כותבי הטקסטים. למרות שאהוד מנור קיבל. בקיצור, אשמח אם אקבל, אבל אין לי בעיה אם לא.

“אני לא חושב שמישהו לוחם נגדי או מנסה לשים לי רגליים. מעולם לא הייתי חבר בקליקות עם עיתונאים, לא הייתי חלק מהבוהמה ולא מהמתחככים בבתי קפה”.

אולי כשהמדינה תהיה בת 70 ואתה בן 80 יתוקן העוול?

“זה כמובן לא בידיי, ושלא ישתמע כאן שאני מנסה לדרבן מישהו להעניק לי פרסים. תודה לאל, אני לא מקופח בכיבודים. הנה, רק השבוע קיבלתי את פרס יקיר מוזיאון גוטמן בתל אביב. אני לא מחפש את זה. מקסימום מחפשים אותי.

“יש פרויקט לא ממוסד שנקרא ‘שירים מונצחים בנוף’. אלה שירים שחצבו אותם בסלעים בטבע ובצידי דרכים. אין לי מושג מי אחראי לרעיון הזה, אבל הוא מדהים. גיליתי שיש הרבה שירים שלי שמונצחים כך, בלי שאיש שאל אותי. זה מעורר בי שמחה גדולה, כאילו מי שחקק אותם אומר לי: ‘זה יישאר כאן הרבה אחריך’. אז זה אולי לא פרס ישראל, אבל זה פרס מישראל”.

בצעירותו, בקיבוץ יגור. תרם לז’רגון הישראלי אינספור מטבעות לשון // באדיבות נורית זרחי

הוא נחשב תמיד לקולה הצלול של ארץ ישראל הישנה והטובה. נולד בקיבוץ יגור, ובצבא שירת בעיתון “במחנה נח”ל”. במשך יותר מ־50 שנות קריירה עבד עם בכירי המלחינים (בהם משה וילנסקי, נחום היימן, יאיר רוזנבלום, נורית הירש ומוני אמריליו), כתב לפסטיבלי זמר, ואפילו לאירוויזיון תרם את השיר “הורה”, בביצוע אבי טולדנו, שהגיע למקום השני בתחרות ב־1982.

שמו ניצב ברשימה המקוצרת של כל זמר שהחשיב את עצמו ושל כל להקה צבאית בימי הזוהר. תמליליו, הרוויים בחרוזים קליטים, תרמו לז’רגון הישראלי אינספור מטבעות לשון, כמו “קום והתהלך בארץ”, “הֶיה לי חבר הֶיה לי אח”, “אין כבר דרך חזרה”, “ארצנו הקטנטונת” ו”שהשמש תעבור עלי”.

אחד משיריו הנודעים ביותר, להיט הטיולים “שני חברים יצאו לדרך (בים בם בום)”, הצליח מעבר לים, ואף עמד לפני שנים אחדות במרכזה של תקרית בינלאומית. “מתברר שהשיר הפך במשך השנים ללהיט גדול בטורקיה, בביצוע השרית חדד שלהם. השמיעו אותו בכל מיני פרסומות, ואפילו קיבלתי עליו תמלוגים.

“לפני כמה שנים, בשיא המתיחות סביב פרשת המרמרה, הם גילו פתאום שהשיר ישראלי והחרימו אותו. זה היה סיפור גדול שם, איך שיר ישראלי מככב אצלם. אם משה וילנסקי, שהלחין את השיר בחמש דקות באולפני קול ישראל, היה יודע לאן הוא יתגלגל, הוא לא היה מפסיק לצחוק”.

איך תסתדר בלי התמלוגים מארדואן?

“בקלות, הכל כלול”.

ביום חמישי בעוד שבועיים, חג סוכות (5 באוקטובר), יתייצב טהרלב בפסטיבל מספרי סיפורים המסורתי בתיאטרון גבעתיים ויעלה שם את המופע “הפרוזדור והטרקלין”, שמבקש לחשוף “סודות נסתרים והומור בלתי צפוי” במקורות היהדות – כפי שהוא נבר ומצא בהם לאורך השנים.

“אני מביא מבט ייחודי משלי על הטקסטים החשובים ביותר בספרים היהודיים”, הוא מסביר, “איך הטמינו בתוכם סודות שאפשר לגלות רק בקריאה פתוחה ומחויכת.

“קח, למשל, את אברהם אבינו. ממה השם שלו בא? לי יש הסבר משלי. בפרשת ‘וירא’ כתוב שבאו לבקרו שלושה מלאכים. אברהם עשה לעצמו ברית מילה כמה ימים קודם לכן, והוא בטח סבל מכאבים נוראים. ובכל זאת כתוב ‘ויקום וירוץ לקראתם’, ‘ואל הבקר רץ’ וגם ‘וימהר האוהלה’. הכל נעשה אצלו במהירות. ואני מסביר ואומר – זה מקור שמו. כי אם קוראים את השם אברהם הפוך, משמאל לימין, יוצא ‘מהר בא'”.

ממש רש”י של המאה ה־21.

“לא הייתי אומר. במסורת היהודית יש הרבה המצאות מהסוג הזה – של גימטריות, משחקי לשון ומילים הפוכות. הכל קיים. אז אני מסתכל על זה בהומור, מתעסק באותיות, מביא את הזווית החילונית שלי. לא מתייחס לטקסטים כאל דבר מקודש שאסור לגעת בו. בזה אני ממשיך את דרך החסידות, של חיפוש משמעויות חדשות במילים המקובלות”.

ההתעניינות שלו בפרשנות חילונית לקאנון היהודי החלה בראשית שנות התשעים, כשהוציא את ספרו “וטהר ליבנו”, למגינת ליבם של אנשי פלג העדה החרדית בירושלים, שזימנו אותו אז לדין תורה. “התייצבתי לדיון בבית הדין, סתם מתוך סקרנות, והדיינים גזרו עלי לשרוף את הספר. לא צייתתי להם, כמובן”.

בשנים האחרונות כתב את פירושיו ההומוריסטיים לפרשות השבוע ולמסכת אבות בספרים “שמחת תורה” ו”על ברכי אבות”, וכן בטורים אישיים באינטרנט.

נו, אז נראה אותך בקרוב על טנדר הריקודים של ברסלב?

“עכשיו? בגיל 80? ממש לא. אני מאוד מתעניין ביהדות, אבל לא בקיום מצוות. מרתקות אותי החשיבה היהודית, תורת המוסר והחוכמה שהצטברה לאורך הדורות. אני מוצא בזה אוצרות. אבל אני לא מתעניין בשאלה למה ביום הכיפורים מסובבים תרנגול מעל הראש. זה לא בתחום הסקרנות שלי”.

בעידן שבו היהדות רוחשת אמונות טפלות, קמעות והשתטחויות על קברי צדיקים, פרשן תרבותי כמוך הוא זן בסכנת הכחדה. 

“מה אפשר להבין מהתופעות שאתה מונה? שאנחנו עם של עובדי אלילים. תמיד היינו כאלה – ונשארנו כאלה. משה לחם נגד עובדי אלילים? כלומר, היו כאלה בזמנו. הנביא ישעיהו מדבר נגדם? כלומר, גם בתקופתו הם היו. כנ”ל הרמב”ם וישעיהו ליבוביץ’. העם הזה מעולם לא הפסיק לאמץ את המנהגים של עובדי האלילים. אין פה שום דבר חדש”. 

אתה לא שותף לביקורת של יאיר גרבוז על מנשקי הקמעות?

“אני לא הייתי מדבר כמוהו, ממש לא. אין לי שום ביקורת או טינה כלפי אנשים שמבקשים לחשים או ברכות של רבנים. חוכמה, אמונה תמימה ואמונות טפלות חיו תמיד אלו לצד אלו. אני מסתכל בסקרנות על נפש האדם, שזקוקה לברכה של רב להביא בנים זכרים.

“ההתבוננות מהצד מאוד מרתקת אותי. העולם היום הרבה יותר מבולגן ופלורליסטי מזה שלתוכו גדלתי. פעם תהליכים קרו לאורך דורות, היום מנהיג עצמאי אחד יכול לבוא ולהניע דברים. קח, למשל, את הנשיא טראמפ”. 

כשאתה קם ומתהלך בארץ, אתה אוהב את מה שאתה רואה?

“קודם כל, היום כולם נוסעים ברכבי שטח ומעמיסים על גגונים, כבר אין תרמילים ומקלות. כשכתבתי את השיר, באמצע שנות השמונים, כיוונתי למשהו יותר תמים. היום הייתי כותב: ‘וּודאי תפגוש בדרך/ איזה ג’יפ של נובו ריש’.

“אגב, את שורת הפתיחה של השיר שאלתי מספר בראשית, שם הניסוח המדויק הוא: ‘קום, התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה’. אני כתבתי ‘והתהלך’, והשינוי קנה לו כזאת אחיזה בציבור, שהיום אני רואה מקרים שמצטטים מהתנ”ך עם ה־ו’. הפכתי לחלק מהמקורות”.

יש בך געגועים לנוסטלגיה?

“אני רגשן, אבל לא נוסטלגי. אני דווקא מאלה שחושבים שפעם היה יותר גרוע חומרית, אבל היתה הרגשה של דרך. היום זה יותר חסר. גם טון הדיבור השתנה, ואנשים נהיו יותר תוקפניים בעמדות ובדעות שלהם. לא מוכנים לקבל את האחר. יש הרבה הסתה, האינטרנט פתח מעיינות של שנאה שלא היו קודם”.

סטטיק ובן־אל. “חד־פעמיים”

אני מכוון את טהרלב לקפוץ ראש לתוך טריטוריה נפיצה: מה יש לאיש שהביא לעולם קלאסיקות כמו “על כפיו יביא”, “אתה לי ארץ”, “בפרדס ליד השוקת”, “מלאך מסולם יעקב”, “בלדה על סוס עם כתם על המצח”, “שירו של צנחן”, “צל ומי באר”, “את אני והרוח”, “אין כבר דרך חזרה”, “אינך יכולה”, “את חירותי” ו”בשביל אל הבריכות” – לומר על הזמרים של היום.

“אתה בטח רוצה שאני אדבר על סטטיסטיק והבחור השני, מה שמו, החייכן הנחמד”.

סטטיק ובן־אל תבורי.

“ממה שאני רואה בטלוויזיה, אני דווקא אוהב אותם. הם שמחים, עליזים, לא שבויים בתוך תבניות ישנות. אומרים למאזינים שלהם, ‘אנחנו רוצים להשמיע לכם להיט’, ויותר מ־30 מיליון נכנסים לשמוע באינטרנט. יש בהם רוח מנפנפת שיער, ים, צעירים. הם מודל חדש ומצליח של שיווק, שאולי גם לוותיקים יש מה ללמוד מהם”.

אני מוכרח להודות שלתשובה כזאת לא ציפיתי.

“בגלל הטקסטים שלהם? הטקסטים באמת לא כל כך חשובים, לא באים לשנות את העולם. מאז ומתמיד חלק גדול מהמוסיקה לא נועד להישאר בכלל. גם בימיי היו שירים שנועדו להיות חד־פעמיים, לבדר ולעשות כסף – ולהיעלם. 

“כשכתבתי, למשל, את ‘אינך יכולה’, שהלחין שמוליק קראוס לחלונות הגבוהים, אתה חושב שהעליתי בדמיוני שהוא יחזיק מעמד כבר 51 שנה, ושיהיה עדיין אחד השירים הכי מושמעים בתחנות ברדיו? זה שיר שכתבתי בכמה רגעים. שיר קליל, חביב, לא יותר מזה. מי העלה בדעתו שהוא יתפוס ככה”. 

אבל ספק אם היית כותב שורה כמו “אין לנו איביזה, אין הרבה בוויזה, אבל יש את הבריזה של אילת”.

“סלנג תמיד היה בשירים. אתה יודע שכשכתבתי את ‘ישנן בנות’ ללהקת הנח”ל, ב־1967, עצם העובדה שהזכרתי את השם קליף ריצ’רד היתה ממש סלנג? היום אין הרבה כתיבה בעברית גבוהה, עם כמות דימויים כמו של אלתרמן, אבל גם אין לזה צרכנים. אני לא פוחד מסלנג, למרות שגם אני מצטמרר כמו כולם מהשימוש בבניין הֶפעיל הנורא. ‘הֶגזמת’, ‘הֶרגשתי’.

“בעיניי, מעיין היצירה לא יבש. קח, למשל, את השיר ‘דרך השלום’ של פאר טסי (מילים ולחן: אבי אוחיון). אני מאוד אוהב את הטקסט שלו, ולא אכפת לי אם יש בו ביטויים תנ”כיים או אין. זה שיר שעשוי טוב, עם רמזים ארוטיים ושפה מקורית עכשווית. וזה יפה. 

“פעם כתבו על מולדת, נופים ומלחמות. אני כתבתי את ‘צל ומי באר’ על אירוע שקרה בילדותי, כשזכרתי איך החביאו בקיבוץ עולים לא חוקיים שברחו מהבריטים. היום נושאים כאלה לא מדברים לאף אחד. היום כותבים על אהבה, משפחה, פרידות ופגישות. השירים עברו הפרטה. 

“אבל יש דברים נהדרים שנכתבים, כמו ‘אני באה אליכם’ של מירי מסיקה (מילים ולחן: דודי שחר). זה שיר מרגש, אמיתי, ברוח של ימינו, לא חוזר על טקסטים שהיו פעם. שיר שעומד בזכות עצמו. אז תמיד תמצא רעיונות חדשים, גם בתחומים שנלעסו עד אין קץ”.

היית כותב שיר לסטטיק ובן־אל? או לנועה קירל?

“לא את כל השמות העכשוויים אני מכיר, אבל אני ממילא לא חושב שאני יכול להתחבר לקהל הצעיר של היום. אני גם לא מעניין אותם. אדם צריך לדעת מתי להפסיק את הקשר שלו עם העולם שמשתנה”.

יהורם גאון אמר בזמנו על הפופ המזרחי שהוא “זבל שלא ברא השטן”.

“אני לא חושב כמוהו. אני מקבל את המוסיקה הזאת הכי לארג’ שאפשר. גם היא חלק מהפלורליזם התרבותי, ומי אנחנו שנקבע מה נכון או לא מבחינה רגשית?”

עם דן אלמגור (מימין) ואפי נצר בסוף שנות השמונים. “ההופעות נותנות לי כוח. גם אם אני עולה לבמה כשאני מרגיש פחות טוב, האדרנלין מרים אותי” // צילום: משה שי

את יום ההולדת הוא מתכוון לחגוג בחיק משפחתו המורחבת. “מכינים לי משהו עלום, ואני מקווה שלא אשאר ממנו הלוּם”, הוא אומר.

אז איך הבריאות?

(צוחק) “טוב ששאלת. איך רבקה מיכאלי אמרה פעם? ‘ממה נתחיל?’ אני כמו כל אדם בן 80, אבל אני חי ואני בסדר, וזה העיקר. קרעכצנים היו לי גם בגיל צעיר. השאלה היא איך אתה מתפקד, לא איך אתה מרגיש ומה המספר בגיל שלך. אני כל הזמן ממשיך לכתוב ולהופיע. גם הזיכרון עובד, תודה לאל. אולי אני כותב קצת יותר לאט בהשוואה לעבר”.

לאחרונה אושפז לזמן קצר בבית חולים, שם עבר צנתור יזום בעקבות ממצאי בדיקת אק”ג שגרתית. “אף פעם לא סבלתי מענייני לב. לא התעלפתי, לא חשתי חולשה, לא כאבים בחזה ולא תעוקות. אבל בוא נעזוב את הנושא, אני רוצה להישאר חגיגי”.

אתה עושה ספורט?

“לא, אבל אני משחק שחמט נגד יריבים מרחבי העולם, באינטרנט. אני טוב ברמה של בתי קפה, לפעמים מנצח ולפעמים לא. ואני עושה תשבצי היגיון, לא יכול בלי זה. בשבילי זה מסע שטח אתגרי לשכל”. 

אתה מחשיב את עצמך כאדם שמח?

“זאת שאלה קשה מאוד. אני אופטימי, חי מהומור ומתפרנס מזה, אבל להגדיר אותי שמח? לא חושב. יש המון דברים שמעציבים אותי. כל דבר, כמעט. אני בוכה המון. סבל של אנשים קורע אותי. אני גם בוכה בסרטים. לא מזמן ראיתי עם אשתי, בתיה, סרט על חלוצות, לא זוכר את שמו, וגם שם בכיתי”.

בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים היה טהרלב נשוי במשך 14 שנה למשוררת נורית זרחי, שאותה הכיר כשהיו סטודנטים לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הם הורים לרוני (54), ציירת, ולאראלה (52), דוקטורנטית ברפואה ציבורית. לאשתו השנייה, לינדה, היה נשוי 33 שנים עד למותה ב־2011. ביחד הביאו לעולם את דניאל (35), מפתח אפליקציות לטלפונים ניידים, ומיכל (33), אמנית המתמחה בעיצוב תכשיטים.

כבר שש שנים שהוא עם בתיה קינן (70), שהיתה בשנות התשעים הדוברת של הנשיא עזר ויצמן ונספחת התרבות של ישראל בטורקיה, וכיום פנסיונרית עתירת אנרגיות שנרתמת לדאוג לכל מחסור של בעלה. הם הכירו באקראי בבית הקפה של בית העיתונאים בתל אביב, ולפני שלוש שנים נישאו. השניים גרים בדירה השכורה של קינן, בבניין נושן מעל כיכר המדינה, שאליה הצטרף טהרלב אחרי שעזב את ביתו הקודם בהרצליה. “בכיכר הזאת יש ירוק עם בטון, גינה שקטה עם רעש עיר, והכל בהישג יד. ממש הגדרה שמתאימה גם לי”, הוא מחייך.

יש לו שבעה נכדים, הטרייה שבהם בת שנה, ויש גם נינה בת שנתיים, שעונה לשם נינה (“נינה הנינה”). בתיה, מצידה, היא אם לשתי בנות וסבתא לארבעה נכדים.

איך האהבה בגיל הזהב?

“אנחנו זוג נחמד מאוד, כמו זוג צעיר. בבית סוקולוב שמתי עליה עין וביקשתי את הטלפון שלה. כשרואים אותה שואלים אותי איך הצלחתי לתפוס כזאת בחורה צעירה. אנחנו שמחים ביחד עם מה שיש לנו, וזה שומר על חיוניות. כל אחד זקוק לאהבה, ואני מקבל אותה בשפע מבתיה. אני מקווה שאני גם מחזיר”.

לא הקדשת לה שיר רומנטי?

“הקדשתי לה שיר שהקדשתי בעבר גם ללינדה ז”ל. השיר נקרא ‘רציתי לומר לך, אשתי הטובה’. הלחין אותו חנן יובל, אבל הוא לא ממש מוּכר. יש שם את השורה ‘היית לי האור שהאיר את חיי, היית לי החום בצינת לילותיי/ היית השמחה והעצב הרך, את נתת לי הרבה יותר משנתתי לך'”. 

איך אתה כסבא רבא?

“לא כל כך טוב. אני לא רואה את נינה הרבה, למרות שהוריה מתגוררים ביפו, אבל אני מקבל סרטונים שלה כל הזמן. יודע על כל מילה חדשה שלה. אני לא מאלה שמרימים על הידיים. אני לא חזק בזה”.

עם בתיה קינן, אשתו השלישית. “אני לא סבא רבא כל כך טוב לנינה שנולדה לי” // צילום: כפיר זיו

מצב האמנים המזדקנים מעסיק אותו מאוד, ולעיתים הוא מכניס יד לכיס ותורם בסתר לקולגות שנקלעו למצוקה כלכלית. “עזרתי לנחצ’ה היימן בתקופה הכי קשה שלו. זה היה ברמה של הצלת נפשות”.

אתה מסכים לדרישה שהמדינה תעזור לאמנים במצוקה? ראינו מקרים מצערים, כמו של גבי שושן שהתאבד.

“בעניין הזה אני בדילמה מוסרית. מצד אחד, אני לא רוצה שאמנים יגיעו לפת לחם, וחשוב שיהיה מי שידאג למחסורם. מצד שני, כמעט כל אדם בגיל מבוגר זקוק לעזרה. למה שדווקא אמנים יקבלו את הסיוע של הממסד ולא, למשל, נגר או פועל בעמל כפיים?”

אני מרשה לעצמי להניח שמצבך הכלכלי שונה. השירים שלך מושמעים ללא הרף.

“תודה לאל, אני לא נמצא במצב שמצריך עזרה. אני מקבל תמלוגים ברמה נאותה, וגם היה לי השכל לעבוד במשך שנים רבות במשרד הביטחון כעורך בהוצאת הספרים שלהם, אז אני מקבל משם פנסיה מסודרת.

“אני זוכר שהיה לי פעם ויכוח חברי עם יאיר רוזנבלום. הוא אמר לי, ‘מה אתה עובד במשרד הביטחון, אתה צריך להתמקד בשירים’. אמרתי לו שאנחנו חיים במקצוע שבו אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, ואני רוצה עוגן שייתן לי ביטחון.

“לימים ירדה רמת הפופולריות שלו, הוא פחות הועסק ומצבו הכלכלי הידרדר. כשהוא פגש אותי, הוא אמר לי: ‘יורם, כמה צדקת'”. 

מה יוריד אותך מהבית להפגין בכיכר המדינה?

“קודם כל, יש לי כמה שירי מחאה חברתית, כמו ‘אהבת ציון’, אבל הם באמת נדירים מאוד. אין לי אמונה שהפגנות משנות משהו. אני גם מתרחק מכל מה שקשור לפוליטיקה. בוויכוח סביב מירי רגב, למשל, אני כועס על ההתנהלות שלה, אבל לא אצא להפגין נגדה.

“מצד שני, הצטרפתי לאחרונה למחאה נגד התהליך שעוברת רשת ג’, אחרי שעברה לתאגיד השידור הציבורי. אני מרגיש שיש שם נטייה להתעלם משירים עבריים ותיקים, וכתבתי על זה באינטרנט. יש לי פייסבוק עם 16 אלף עוקבים, וקיבלתי הרבה תגובות תומכות”.

הוא פרסם עד כה כמעט 100 ספרים (“כל אחד מהם הוא כמו ילד שלי”), ומופיע יותר מ־100 פעמים בשנה עם מופעים משלו, בראשם “קום והתעלף בארץ” ו”מצא אישה מצא טוב”, שזוכים לפופולריות עצומה. “האמת היא שירדתי קצת בקצב, בעבר הייתי עושה 180.

“ההופעות נותנות לי כוח. גם אם אני עולה לבמה כשאני מרגיש פחות טוב, האדרנלין מציף אותך ומרים מייד למעלה”. 

יש לך מחשבות על המוות?

“אי אפשר להגיד שלא. נעמי פולני אמרה פעם ‘אני לא אמות’, אז גם אני חי כאילו לא אמות אף פעם. אין לי פחד מפני המוות, אבל יש לי פחד מסבל גופני או ממצב של חוסר אונים נפשי ורוחני. לא רוצה להיות תלוי באחרים. אני מתגבר על הפחדים האלה באמצעות העשייה. מתעקש להמשיך לעשות את מה שאני יודע ויכול”. 

איזה שיר ברפרטואר שלך אתה הכי אוהב?

“באופן עקרוני אני אוהב את השירים שאין להם אח. אלה שאני קורא להם ‘יחידאים’. למשל, ‘על כפיו יביא’. אין שיר שדומה לו בזמר העברי. או ‘גבעת התחמושת’. אין עוד שיר שבנוי על טקסטים אמיתיים, תיעודיים.

“מצד שני, שיר כמו ‘ארצנו הקטנטונת’ לא מיוחד בעיניי, יש דומים לו. הוא לא אבן פינה, למרות שאני מאוד אוהב את מה שרמי קלינשטיין עשה ממנו”.

איזה שיר היית רוצה שייחקק בסלע שיוצב מעליך, בבוא יום אחרון?

“אה, זה פשוט. שורה מ’ההר הירוק תמיד’. זה השיר הכי טבעי לי. הוא יסגור את מעגל חיי”.

 

Leave a Comment