חוק מס׳ 1: אל תסתבך עם שוטר בשיקגו מאת סייד קשוע

בהייד פארק אני מרשה לעצמי לחלום שזה עוד יכול להיות אחרת. אם רק אציית ולא אעשה תנועות חשודות

האביב הגיע, והפריחה כאן בעיצומה. העצים שהתערטלו כליל שבים לעטות מחרוזות של צבעים, וארנבונים קטנטנים התחילו שוב לטייל בגינת הבית. משהשתפר מזג האוויר ואיתו מצב הרוח התחלנו לנסוע כמעט מדי סוף שבוע לשיקגו המרוחקת כשעתיים וחצי של נהיגה מתונה בצייתנות יראת קודש לחוקי התנועה ולתמרורי הגבלת המהירות. ייתכן שהמודעות לחוקי התנועה נובעת מהעובדה שאנחנו זרים בארץ חדשה, ועל הזר להיות אדיב ולכבד את חוקי המקום, וייתכן כי זה גם הפחד מפני השוטרים. “לא מתעסקים כאן עם שוטרים”, אמרו לי חברים כבר בשבועות הראשונים להגעתנו, “זה לא כמו בארץ”, הוסיפו ונתנו הוראות מפורשות להתנהגות נאותה בעת מפגש עם שוטר אמריקאי. אסור לצאת מהרכב, אסור להוריד את היד מההגה, אסור לעשות שום תנועה מיותרת אם לא נתבקשת לעשות אותה מפורשות מפיו של השוטר.

לכאורה כללים פשוטים ולא מסובכים, אך תמיד עולה החשש שבשעת מבחן אשכח את הוראות חברַי, וברגע האמת אנתק את ידַי מההגה, או אצא אינסטינקטיבית מהרכב לצעוק “אבל למה, מה כבר עשיתי, בבקשה נו תעשה טובה”.

Kashua-1

איור: עמוס בידרמן

שיקגו היא עיר יפהפייה, במיוחד כשלא קר מדי ולא חם מדי. כבר עם התקרבותנו אליה אנחנו מתחילים לחייך למראה העיר הגדולה, אפילו הפקקים בכניסה נתפסים כאטרקציה עבורנו דיירי יישובי הספר שמעולם לא נתקלים באתגר חניה.

לאט־לאט אנחנו מתחילים להכיר את העיר, את המוזיאונים שלה, הפארקים, המסעדות והחופים. הדירה שהאוניברסיטה העמידה לרשותנו נמצאת בקמפוס בשכונת הייד פארק הדרומית, “הרחובות כאן ליד האוניברסיטה הם בטוחים למדי”, הסבירו לי המארחים באוניברסיטה. “אבל אתה לא רוצה ללכת מערבה לבד בלילה”, הם אמרו וציינו את מספרי הרחובות שעדיף לא לחצות בשעות החושך. “לא שחלילה יקרה משהו”, אמרו, “רק ליתר ביטחון. ואם במקרה אתה נוהג שם בלילה, תוודא שיש לך מספיק דלק, כי עדיף לא לעצור בתחנות שם, ליתר ביטחון”.

תהיתי כיצד נשמעות הוראות ידידותיות כאלה לאורח אמריקאי שמגיע לאוניברסיטה העברית בירושלים למשל. האם גם אז משרטטים המארחים מעין מפה של סכנות ואזהרות, ואיפה בדיוק עובר הגבול הבטוח של ירושלים?

שוטרים או אנשי ביטחון של האוניברסיטה עומדים בכל פינת רחוב באזור של הקמפוס וניידות ביטחון מפטרלות ללא הפסקה בשכונה. מדי פעם נשלח מייל מטעם מחלקת הביטחון של האוניברסיטה שמדווח בלקוניות על מקרי אלימות, שוד וירי באזורים הקרובים להייד פארק. בהתחלה זה קצת הדאיג אותנו, אבל מהר מאוד התחלתי לאהוב את הייד פארק. משום מה בהייד פארק אני מרגיש קצת יותר נוח, אני נהנה לטייל ברחובות, לשבת בבתי הקפה ובמסעדות של השכונה שבה תחושת הזרות מאבדת מעוצמתה.

ייתכן שזה משום שמדובר בכל זאת בעיר קוסמופוליטית לעומת עיירה קטנה, אבל ייתכן מאוד גם שזה משום ששחורים יושבים שם. בהייד פארק אני מוצא את עצמי פותח בשיחה ידידותית עם היושבים לידי, בהייד פארק אנחנו פוגשים משפחות שחורות במגרשי המשחקים ובלי לומר יותר מדי הילדים מתחילים לשחק יחדיו. בהייד פארק אני מעז לקוות שגם בארץ יפרח מעמד ביניים פלסטיני עירוני שיהיה חלק בלתי נפרד מהנוף התל־אביבי, הירושלמי והפתח־תקואי, ואחר, יהודי, שיהיה חלק מהנוף הנצרתי, הפחמאוי והטיראוי.

כמה מְעוׄדָד הייתי השבוע, כשלמדתי שהמחאה על מדיניות הקרקעות והבנייה שמפלה את הערבים מגיעה סוף־סוף ללב לבה של תל אביב, לכיכר רבין, במקום עוד הפגנה בסכנין שהישראלים יתעלמו ממנה והתקשורת תסקר אותה אך ורק אם תפרוץ אלימות כעוד עניין ביטחוני ולא אזרחי. כמה סקרן הייתי לראות כיצד ידווחו בארץ על ההפגנה נגד אחת העוולות המסוכנות ביותר כנגד האזרחים הפלסטינים, עד כדי כך שבפעם הראשונה צפיתי במהדורת חדשות שלמה של ערוץ מסחרי. רציתי לראות אם גם הפעם יתמקדו בדגלים שהונפו על ידי חלק מהמפגינים, באותם מתפללים בכיכר רבין, או שיסקרו את העיקר, ידברו על אפליה ויציגו את האסון שמאיים על 20% מהאוכלוסייה. במהדורת החדשות הבנתי שיש אסון ישראלי בנפאל, שישראלים נמצאים בסכנה ושהמדינה והצבא יצאו לחלץ את הישראלים מלב התופת. הנפאלים על אלפי הרוגיהם והאסון ההומניטרי שמאיים על המדינה הדרום־אסייתית הם בכלל לא הסיפור כאן. הקורבנות האמיתיים הם המטיילים הישראלים, הם הוצגו כחטופים שסובלים מאלימות מצד חלק מהמקומיים, עד שהגיע מבצע בניחוח אנטבאי להציל אותם ולהשיב אותם למולדת. ראיתי את המהדורה עד הדקה האחרונה ולא היה זכר לערבים, להפגנה, להריסת בתים ובעיית הבנייה והקרקעות.

בהייד פארק אני מרשה לעצמי לחלום, כמו יתר השכנים. מזכיר לעצמי שלשחורים היה אסור לגור בשכונה עד לפני פחות מ–70 שנה. “לאט־לאט”, אני חושב לעצמי כשאני יוצא משיקגו ומתחיל לנסוע חזרה הביתה, לאט־לאט ולפי תמרורי האזהרה.

ברדיו האמריקאי מדווחים על הפגנות בבולטימור ועל עיר בוערת. “מה? הם הרגו עוד שחור?” שואלת הילדה שלי.

“כן”, עניתי לה, “בבולטימור הפעם”.

“הם ממש כמונו”, היא אמרה, “נכון?”

“לא בדיוק”, עניתי והזכרתי לעצמי להשאיר ידיים על ההגה ובשום אופן לא לצאת מהמכונית.