חיים ומוות ביד הסמארטפון ג’קי לוי

איך הפך מעבר החציה למקום המסוכן בישראל? מחשבות בעקבות עוד מפגש עם נהג שהסלולרי לחוץ אל אוזנו

זה קורה לי כמעט בכל יום, אבל בבוקר יום ג’ האחרון זה כבר הקפיץ לי את הסעיף. יצאתי לסיבוב הבוקר הרגיל. לצידי היו הזאטוט הצוהל על הבימבה האדומה בדרכו לפעוטון, אוליביה הכלבה הצדקת בדרכה לענייניה, שקית אשפה ריחנית בדרכה לאבדון ועוד רשימת מטלות קטנה של מכולת ולשאול משהו את שי מהמכבסה.

בוקר רגיל של זוטות שהן החיים עצמם. מהשקית נפרדנו ראשונה. גם הילד, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כבר התיישב לשחק עם חבריו כאשר חציתי את הכביש לעבר החנויות, ושוב מישהו ניסה לדרוס אותי.

שום דבר אישי, כמובן. שום כוונת זדון. כולנו אנשים טובים שיוצאים לבוקר נוסף של חולין. אני לסיבוב שלי והוא לסיבוב שלו. אבל בערך בפס השלישי של מעבר החציה, כשאני כבר לגמרי במרכז הכביש, הוא חלף דרכי. עניין של סנטימטרים. בלי לפגוע בי וגם בלי להאט, להרגיש או לראות בכלל.

ככה זה כשנוסעים עם הסלולרי על כל הלחי. שדה הראייה מצטמצם וגם שיקול הדעת מתאדה. למרות שזה קורה לי כמעט בכל יום, עם הילדים או בלעדיהם, בטיול עם הכלבה או סתם כך, פתאום הכל התחיל לקפוץ ולהשתולל בתוכי.

אני לא איזו איילה שלוחה וגם הכפכפים לא העניקו לי יתרון, ובכל זאת רצתי כמו משוגע אחרי הרוצח שלי. אם כבר הורגים אותי, אני מעדיף שזה כן יהיה אישי. אני רוצה לפגוש את האידיוט במכונית הלבנה שפיספס אותי בסנטימטרים. תפסתי אותו כצפוי די מהר, בפקק הראשון של הבוקר, ודפקתי לו חזק על החלון.

רק אז הוא נבהל. למרות שהמכשיר היה עדיין לחוץ לו על האוזן. אמרתי לו שהוא כמעט גמר אותי. על מעבר חציה, המקום המסוכן ביותר להולכי רגל בישראל בשנים האחרונות. כלומר מאז המצאת הסמארטפון.

צעקתי עליו שיזרוק כבר הצידה את הפאקינג טלפון. כך אמרתי, למרות שאני חייב להודות שזה ממש לא הסגנון שלי. הקידומת האנגלו־סקסואלית הגסה הזאת שהתאזרחה לאחרונה בעברית, והפכה להיות בת בית נורמטיבית אף בנאומים של ח”כים ואנשי ציבור, לא עברה אצלי הליכי אימוץ מסודרים.

ובכל זאת, כשעמדתי שם מול החלון ופרצופו של הנהג – שהיו אגב שניהם פעורים לרווחה – שמעתי את עצמי מטיח בו גם את המילה הגסה הזאת.

כל יום, אמרתי לו, הולכת כאן משפחה בגלל נהגים כמוך. מוסחי סלולרי. ובדיוק אז ראיתי שעל המושב שלצידו מונחות שקיות הטלית והתפילין שלו. אלוהים, כך האיש נוהג כשהוא חוזר מהתפילה. אולי לפני כן היו גם סליחות. בכל זאת חודש אלול. שנינו הבטנו לעבר השקיות, ומכיוון שכבר לא נותר לי שום דבר חכם או רענן במיוחד להגיד, הסתובבתי וחזרתי הביתה.

אני יודע שיכולתי להסתבך. ברור לי שיש נהגים שהיו יוצאים עלי באלימות, ועוד טוענים אחר כך להגנה עצמית. אבל אני חייב לדווח שהנהג התנצל. הוא באמת הרגיש לא נעים. בשעתיים הקרובות, ניתן לשער, הוא לא ינהל שיחות טלפון תוך כדי הנהיגה. אולי אפילו יום שלם. אחר כך יעבור לו. כך או כך, לא יכולתי אחרת. כל עוד המשטרה לא עושה שום דבר בעניין, אנחנו נצטרך לרוץ אחרי מכוניות ולדפוק להן על החלון.

smartphone

בשעות שבאו אחר כך לא הפסקתי לחשוב מה קרה לי שהביא אותי להתפרץ דווקא על אותו נהג. ואז נזכרתי שקצת מוקדם יותר באותו בוקר, עם הקפה הראשון, התבוננתי נדהם בתמונות התאונה שבה דרס נהג מרמלה אישה בהריון שחצתה את הכביש עם ילדיה. דרס ונמלט כמיטב המסורת שמתחילה להשתרש כאן בשנים האחרונות. כלומר מאז המצאת הסמארטפוש.

זה קרה ברחוב שלמה בתל אביב. זה קרה – איך לא? – על מעבר חציה. ממש במרכז הכביש ובלב שדה הראייה.

אין מה לומר, זה היה שבוע של תמונות חזקות. הילארי קלינטון נתמכת בעוזריה כדי להיכנס למכונית. הנעל, הו, הנעל. המדליות במשחקים הפראלימפיים. צפון קוריאה המוזרה והאומללה. הקריינית הקוריאנית הלאומית שבתוך ימים ספורים עברה מרברבנות עילאית על עוד פיצוץ ועוד עוצמת קטל לתחנוני עזרה נואשים מול מה שנראה כמו אסון טבע איום ומאות אלפי נעדרים. הנשיא אסד מנסה לייצר תמונת ניצחון, אבל אין פריים אחד בממלכה שלו שלא מסגיר את החורבן הפוטוגני של סוריה.

שבוע של תמונות חזקות, אבל תמונת הצעירה ההיא, ההרה, החוצה את הכביש עם ילדיה ונדרסת במעבר החציה, צולמה כאן. בחצר שלנו. והיא נגעה בי עמוק יותר וחזק יותר מכל תמונות הילארי ואסד וצפון קוריאה, כי היא מתארת מציאות יומיומית מקומית ובלתי נסבלת. כי אם מעברי חציה הם שדה קטל, אז ייתכן שאנחנו שוקעים למקום שבו שמירת חוק הופכת להיות הרגל מסוכן.

כתבתי על בעיית הסלולרי בכבישים לפני חצי שנה. כתבתי שם שהפתרון היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שהילדים ייקחו על עצמם את ניהול הקמפיין והמאבק נגד נהיגה תחת השפעת סלולרי. ילדים תמיד חינכו כאן את המבוגרים טוב יותר מכל אחד אחר.

קיבלתי כמה וכמה תגובות על הטור ההוא. המכתב המשמח מכולם היה משתי אחיות ירושלמיות שהקדימו אותי והקימו קבוצה של נערים ונערות שנרתמו למשימה. הן החליטו, בין השאר, לעשות את המוות להורים ברגע שהם פונים אל המכשיר תוך כדי נהיגה. אבל חוץ מזה שום דבר באמת לא קרה.

שום מכון מחקר עדיין לא מוכן לתקצב אותי, ולכן אסתפק בתהייה פשוטה וחסרת יומרות אקדמיות: אם כבר מדברים על מכות מדינה – כמה ילדים ותינוקות נשכחו בכלי רכב לוהטים לפני המצאת הסלולרי?

איזה אחוז מבין המבוגרים ששכחו שם את הילד לגורלו יצא מהרכב תוך כדי ניהול שיחה סלולרית ערה, שהשמיטה ממוחם לחלוטין את העובדה שממש מאחוריהם מתחילה להתרחש הטרגדיה שתחריב את חייהם? כמה מאיתנו באמת יופתעו כאשר נעמוד מול הנתונים? למה אף אחד לא עושה שום דבר בעניין?

הנה משחק קטן. בפעם הבאה שאתם ניגשים לחצות כביש, הביטו בכמה מכוניות מזדמנות. רישמו לעצמכם כמה נהגים לא התעסקו במכשיר הסלולרי. כעת הכפילו את המספר שקיבלתם במנת המשכל הממוצעת בישראל, ובטמפרטורה הממוצעת באוגוסט, ותקבלו את הסיכוי המשוער לכך שגם הולך הרגל הבא שייפגע יוטל אל האספלט דווקא כשהוא חוצה כחוק. הוא, ככל הנראה, כבר לא יוכל לרוץ אחרי המכונית כדי לדפוק לה חזק על החלון.

(איור: עציון גואל)