ח”כ רונן הופמן: כך נרמס כבודו של משרד החוץ הישראלי/מזל מועלם

Slider (91)

“מדיניות החוץ הישראלית היא תגובתית ונגררת”, אומר ח”כ רונן הופמן מיש עתיד, “היא אינה נגזרת מתוך אסטרטגיה, ואת זה אנחנו חייבים לשנות.”

הופמן, בן 50, הוא יו”ר ועדת המשנה לענייני הסברה במסגרת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. עבורו, התפקיד הוא לא פחות מאשר הגשמת חלום מקצועי. הוא ד”ר ליחסים בינלאומיים מטעם אוניברסיטת לונדון, ומרבית חייו הבוגרים הוא עוסק וחוקר בתחום  הדיפלומטיה. לאחר רצח רבין, ייסד הופמן את המכון הבינלאומי למדיניות טרור במרכז הבין-תחומי בהרצליה. בינואר 2000 שימש כמזכיר המשלחת הישראלית לשיחות השלום בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמדינת מערב וירג’יניה.

הופמן טוען שמדיניות החוץ הישראלית זקוקה בדחיפות לשינוי מבני על מנת  לעמוד באתגרים ההסברתיים והדיפלומטיים. בימים אלה הוא מגבש תוכנית פעולה שתגדיר מחדש את סמכויות מערך החוץ וההסברה בחוק.

בשנים האחרונות,  בשל  אילוצים קואליציוניים, נלקחו תפקידים וסמכויות שהיו עד אז בידי משרד החוץ לטובת משרדים חדשים שהוקמו: משרד ההסברה, המשרד לעניינים אסטרטגיים בראשות יובל שטייניץ, משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה. הפיזור הזה מקשה מראש על היכולת לקבוע מדיניות הסברה אפקטיבית ומסודרת.

מדוע שנתניהו יאפשר לך להעביר חוק כזה, שמראש מגביל את חופש הפעולה הפוליטי שלו?

“כי מדובר בבעיה עמוקה שמשפיעה על יחסי החוץ שלנו ועל יכולתנו לפעול במרחב ההסברתי. אם יהיה ברור מהן הסמכויות, תהיה לכך השלכה, למשל  על  היכולת להיאבק בתופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל בעולם. תחום הפעילות הזה הועבר ממשרד החוץ לידי המשרד של שטייניץ. המו”מ עם הפלסטינים הופקד בידי ציפי לבני, שרת המשפטים. למעשה, ניהול הדיפלומטיה הציבורית נלקח ממשרד החוץ.”

הופמן מקווה שהצעת החוק שהוא מקדם תזכה  בתמיכה בין-מפלגתית.

“הגעתי לכנסת עם רצון להירתם למשימה הזאת”, הוא אומר, “ראיתי את העיוותים האלה כשהשתתפתי בצוות הדוברות של המו”מ עם סוריה ב-1992. הייתי צעיר מאוד אז, אבל הבחנתי כיצד  משרד ראש הממשלה בראשות רבין נקט בקו אחד, ומשרד החוץ בראשות פרס בקו אחר, נגדי אפילו. לנו, כמשלחת רשמית, אסור היה לומר מילה על נסיגה מרמת הגולן, אבל באחד הבקרים התעוררנו לציטוט של פרס באחד העיתונים שאומר: ‘ישראל צריכה לסגת מרמת הגולן’.”

איך קורה דבר כזה?

“כי בישראל, לאורך כל השנים, הגישה הדיפלומטית נחשבת הרבה פחות מהגישה הביטחונית. כלומר, יש תפיסה ביטחונית-מודיעינית, יש חשיבה ואסטרטגיה בנושא הזה, אבל זה לא קיים במדיניות החוץ.

“בנוסף, מרבית האנשים שמעצבים את מדיניות החוץ שלנו הם גנרלים, שבאו מהממסד הביטחוני, ויש מעט מאוד דיפלומטיים מקצועיים ששותפים לזה. כתוצאה מכך משרד החוץ הפך יותר ויותר למשרד של פקידים.  במשרד החוץ יש אנשים מדהימים, אבל מה שקורה זה שהמשרד נרמס.”.

הופמן מספר כי גם בוועדת החוץ והביטחון ניתנת עדיפות ברורה לנושאי ביטחון על חשבון נושאי חוץ. “לא ייתכן שמי שמספק  הערכות מדיניות זה צה”ל ולא משרד החוץ. לכן אני חושב שרק באמצעות חוק אפשר יהיה לשקם את מעמדו של משרד החוץ הישראלי.”

אתה בטוח שבשביל זה צריך חוק?

“בוודאי. הסמכויות צריכות להיות  מעוגנות וקבועות. לישראל, למשל, אין תפיסת חוץ לאומית. כזו מעולם לא הוגדרה. בפועל מדובר במדיניות שהיא נגררת אחר אירועים, שהיא תגובתית ואינה נגזרת מאסטרטגיה. בתחום הביטחון יודעים להעריך פה מה יקרה בעוד חמש שנים, אבל בתחום החוץ לאף אחד אין מושג, וזה לא פחות חשוב.

יש כאן הערכות מאוד אפקטיבית לפיגועים ביטחוניים, אבל לא ל’פיגועים דיפלומטיים’. משט המרמרה הוא דוגמה לאחד כזה.”

נראה שגם הפלסטינים “עושים לנו בית ספר” בזירה הדיפלומטית.  עד כמה זה קשור לדעתך לקיפאון המדיני המתמשך?

“יש לנו גם הישגים. אבל זה נכון שהיעדר תהליך מדיני מקשה על העמידה מול הדה-לגיטמציה העולמית. אני תומך בהסדר מדיני, ומאמין שזה  הדבר הכי משמעותי שיכול לקרות כאן.”

אבל דווקא  המפלגה שלך אינה נלחמת לטובת חידוש התהליך המדיני, שלא לדבר על העמדות הימניות שביטא היו”ר יאיר לפיד

“זה לא תיאור נכון של המצב. ליש עתיד יש מצע מדיני שאני מאוד מסכים איתו.  יש בו אמירה ברורה, אבל הוא לא חושף יותר מדי, אלא משאיר את הדברים המשמעותיים לחדרי המו”מ. לאורך השנים, השמאל חזר שוב ושוב על הטעות של ‘להגיד מראש מה כן’. זו, כמובן, טעות שנובעת מחוסר הבנה של התרבות המזרח תיכונית.”

מה הקשר בין פער תרבותי למו”מ מדיני?

“זה דבר מאוד משמעותי. הדיבור על התרבות יכול להישמע פטרוני. וזו לא הכוונה. העניין הוא שתרבות ההסכמים המדיניים במערב שונה מאשר במזרח התיכון. אם אתה לא מבין שהכבוד עבור הצד השני הוא דבר כה מהותי,  אז הכי קל לך להגיד שהצד השני הוא לא רציונאלי. אבל זוהי אבחנה לא נכונה.

“דוגמה טובה לכך היא אהוד ברק בוועידת קמפ דיוויד (2000), כאשר ראו בטלוויזיה כיצד הוא מנסה לגרום בכוח לערפאת להיכנס לפניו לבקתה. זוהי התמונה שזכורה יותר מכל מהוועידה. גם זה חלק מהעדר הבנה מדינית.”

למאמר המלא הקישו

 

Leave a Comment