חראם אל־ליברל מאת ג’קי לוי

אולי כדי לשרוד בימינו חייבת החילונות בעצמה להפוך לדת? מחשבות על חוק הבורקיני הצרפתי ועלינו בלבנט

נחומי היה אחד הברנשים היותר ססגוניים בפלוגה שלי. האיש היה חריף ומעצבן. פרוע כמו פוני של ילד שובב ושנון כמו קלשונו של השטן. בכל פעם שהדתיים ביקשו הפסקה כדי להתפלל, נחומי היה מבקש את אותן דקות כדי לשבת ולקרוא ספר. הוא טען שהצורך שלו בקריאה לא נופל משום בחינה מהצורך של ארבעת הדוסים בתפילת מנחה, והיה שולף מהפאוץ’ את “מאה שנים של בדידות” של גרסיה מארקס. יכולנו להתפוצץ מזה.

בכל פעם שהמעשנים ביקשו הפסקת סיגריה, נחומי היה מוציא חפיסה של מנקי אוזניים, מסטיקים או חוט דנטלי, מחלק לכמה חבר’ה (בתנועה שהיתה חיקוי מדויק של חלוקת סיגריות), ומודיע למפקדים שהוא חייב שבע דקות. עכשיו. היו מפקדים שניסו לבלום את נחומי, אבל הוא לא מיצמץ. לא התייחס לשום פריבילגיה כמובנת מאליה ולא דפק חשבון להגדרות התובעניות של “דתיים” או “מעשנים”.

טענתו הפשוטה היתה שזה ממש לא אשמתו שהדת שלו עדיין לא ממוסדת ושאין לו מפלגה. לא פעם הוא עלה לכולנו על העצבים, אבל אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש לפרובוקציות שלו.

באופן אישי יש לי כמה מחשבות שאולי לא הייתי מגיע אליהן בלעדיו, ואין ספק שבלעדיו היתה לנו פלוגה הרבה פחות משעשעת. מה שהזכיר לי שוב את נחומי לאחרונה הוא עניין הבורקיני – אותו בגד ים מוסלמי שיש מי שרואה בו סמל לצניעות ויש מי שרואה בו סמל ליהירות וכוחנות. בצרפת בכל אופן מתקיים ויכוח מרתק סביב פריט הלבוש הזה והאיסור ללבוש אותו בחופים.

  •   •   •

מבחינה דמוקרטית, יש משהו מטריד בחוק הבורקיני. כל מי שרואה בעצמו דמוקרט אמור להתגרד באי נוחות מול מדינה שאוסרת על אזרח להתלבש כמו שמתחשק לו. מותר לכולנו לחשוב שהבורקיני הוא לא רק עלבון לטעם הטוב, אלא גם סמל מכוער של דיכוי נשים. אני, למשל, חושב בדיוק כך. אבל אני גם דמוקרט, והתמונה של צמד פקחים צועדים על חול הים לעבר אישה מוסלמית, מודיעים לה שאיך שהיא נראית זה עבירה על החוק ורושמים לה קנס, היא לא חגיגה גדולה לעיניים.

מבחינה דתית, יש משהו מאיים בפרשת הבורקיני. כל מי שיש בליבו איזשהו רגש מסורתי אמור להזדעק מול מהלך שמגייס את החוק ואת הרפובליקה כדי להילחם במנהגים דתיים. מותר לכולנו לחשוב שהבורקיני הוא סמל ליחס הציני של האיסלאם כלפי עקרון חופש הדת. הוא תובע את חופש הדת לעצמו במדינות שאליהן הוא מהגר, ושולל אותו בבוז בכל מקום שבו הוא מכתיב את החוק.

אני עצמי, למשל, חושב שחוק הבורקיני הוא בלתי נסבל. הדת שלי היא חלק חשוב מחיי, ואני לא יכול להימנע מהמחשבה שמדינה שאוסרת היום בגד חוף מוסלמי עלולה מחר, בשם אותם עקרונות חילוניים, לאסור על משפחת כהן להקים סוכה, להדליק חנוכייה או סתם לחבוש כיפה.

  •   •   •

אני דמוקרט דתי ואני מרגיש לא נעים עם כל עניין הבורקיני בצרפת ובכלל, ולמרות זאת אני חושש שאין לחילונות האירופית שום ברירה אחרת. אם היא רוצה לשרוד, הדמוקרטיה המערבית, היא חייבת – בדיוק כמו נחומי הישן והטוב – להפוך בעצמה לסוג של דת.

זה נשמע נורא, אני יודע. זה מצלצל כמו סתירה פרועה ובדיחה גרועה, אבל לשם הדברים הולכים. בני אדם נורמליים מעוניינים לחיות בסביבה שמכבדת אותם, ובעולם שבו הסיכוי היחיד לכך שמישהו יכבד את רגשותיך הוא שאתה תטען שמדובר ברגשות דתיים, זה בדיוק מה שכדאי שתעשה. כך אני מבין את מה שקורה כרגע בצרפת.

החילונות הליברלית היא דת כמו כל דת אחרת. יש לה מנהגים, ערכים, סמלים מקודשים. ויש לה רגשות. רגשות דתיים יש לה, ואתה לא רוצה לפגוע בהם, כן? לכן אם אתה מגיע לשכונה חילונית – חראם אל־ליברל, אם תרצו – אתה מתבקש להתחשב ברגשות התושבים. משהו בסגנון “אנא, אל נא תעברי בשכונתנו בלבוש צנוע מדי”.

וכן, הנמשל ברור ושקוף, והשאלה מתי תתגנב הנימה הזאת לוויכוח הישראלי היא רק עניין של זמן.

jacky-levi-9-25-2016

היה ברור שבסוף זה יתפוצץ. כבר שנים מתנהל משחק אסימטרי ותמיד לא הוגן על קו התפר שבו חיות זו לצד זו קהילות דתיות וליברליות בסביבה שמחויבת פחות או יותר לסובלנות.

יש הבדלים מסוימים בין דת לדת ובין מדינה למדינה, אבל את העיקרון הבסיסי אנחנו מכירים היטב גם מהשכונה שלנו. הפנאט מאמין באמונה שלמה שאתה חייב לכבד את העובדה שהוא לא מכבד אותך. מול עיניך המשתאות הוא ישמח להסביר שזה בכלל לא אישי. אמונתו הנשגבת מחייבת אותו לא לספור אותך, ואם אתה דורש ממנו התחשבות כלשהי, כאילו דרשת ממנו להמיר את דתו. נו?

חלק גדול מהניסיונות לייצר דיאלוג שמאפשר חיים משותפים, אצלנו ובאירופה, נתקע על שרטון חוסר הסימטריה הזה. הצד הדתי מציג קלפים טוטאליים שעליהם רשום: “אסור!”, “חייב!”, “לא פתוח לדיון!” ו”אל תחשוב על זה אפילו”.

  •   •   •

לצד החילוני, לעומת זאת, הכל הרי מותר – מסביר כוהן הדת במתק שפתיים. אז מותר לו גם להיות קצת דתי. או לפחות לקבל את הסטנדרט הדתי. מה כבר יכול לקרות? – וכך פעם אחר פעם אותו צד מוצא את עצמו מתפשר, מתחשב ובולע צפרדעים מכל הגדלים.

אז הנה זה כבר מתפוצץ. ההסבר פשוט: את מלכוד האסימטריה אפשר עקרונית לפרק בשתי דרכים. או שהדת תהפוך להיות יותר חילונית, או שהחילונות תהפוך לדת. באופן זמני או קבוע.

הדרך הראשונה מנסה לרכך את הצד הדתי. לטעון שיש אפילו משהו אותנטי בדתיות מתונה ומתחשבת. פה ושם אפשר אפילו להצביע על הצלחות. אבל ברוב המקרים זה פשוט לא עובד. ולכן לא נותרה אלא הדרך השנייה – ומרגע שהחילונות, הדמוקרטיה או הליברליזם הופכים לדת, כבר אי אפשר לטעון שהכל מותר להם. אסור להם להיות דתיים, למשל. אסור לוותר על הביקיני. על זכויות אדם ועל חופש הסאטירה הפרועה.

ולא, זה לא אישי. אך מה נעשה שכך פוסקת ההלכה? פקחי הבורקיני בצרפת מסמנים את הקו הזה, ואף אחד לא יכול לנחש לאן זה עוד יתפתח.

נחומי מהפלוגה שירטט קו דמיון לא צפוי בין שתי הקבוצות שדרשו התחשבות – הדתיים והמעשנים. בתקופת השירות הצבאי שלי השתייכתי, אבוי, לשתי הקבוצות.

היום כולנו יודעים שלמגזר המעשן כבר לא נשארו פריבילגיות. לא כל כך באשמתו, יותר בעקבות צמיחת הידע הרפואי. אבל היום אף אחד כבר לא יטרח להתחשב בהם. במקרה הטוב זורקים אותם לעשות את שלהם בתא עישון משפיל ודמוי אקווריום בפינת הטרמינל. גורל דומה עלול לפקוד כל מגזר דתי שהופך את אמונתו למניית זהב ופטור גורף.

(איור: עציון גואל)