חרדת חרדים/ אביעד קליינברג

7

 Slider

מעת לעת אני נדהם מחדש מן הרגישות הגדולה של המגזר החרדי בישראל. כולנו רגישים כמובן לצרכים של עצמנו, אבל הרגישות של החברה החרדית לצרכים של עצמה היא תופעה מרשימה ביותר על פי כל אמת מידה.

החרדים מזהירים אותנו שכל פגיעה ברגישויות שלהם תביא אותם לשבירת כלים רבתי. אנשים פחות רגישים פשוט מצייתים לחוק גם כאשר הם לא ממש מאושרים ממנו. לא כך החרדים. הם רגישים במיוחד. אם למשל ננסה לגרום להם להתגייס לצבא, יכריזו מיד על מרי אזרחי. אם ננסה לגרום להם לנהוג על פי החוק הקובע שוויון בין גברים לנשים ובין מזרחים לאשכנזים—שלא לדבר על שוויון בין יהודים ללא-יהודים–תגרום להם רגישותם הגדולה להפר את החוק ולהגיב באלימות כלפי כל ניסיון לכפות אותו עליהם. הם לא היו רוצים לנקוט באלימות ולהפר חוק. כל מה שהם רוצים הוא אחדות ישראל. הבעיה היא שהחוקים שאנחנו מחוקקים הם לא רגישים. זה לא הם זה אנחנו. איך בדיוק מבטאים החרדים את מחויבותם העצומה לאחדות העם? אז ככה: הם לא יאכלו בבתי עם ישראל, לא ישיאו את ילדיהם לילדי עם ישראל, לא יתפללו בבתי הכנסת של עם ישראל, לא יקשיבו לשירתן של בנות ישראל, לא ישלחו את ילדיהם לבתי הספר של עם ישראל (ולא יקבלו את בני ישראל לבתי הספר שלהם), לא ישרתו בצבא עם ישראל ואפילו לא יכהנו בממשלת עם ישראל. אחדות. אם תקצצו בתקציבי הישיבות אתם עלולים לקלקל את האחדות המופלאה הזאת. בררר. חייבים להדגיש, אגב, שמה שנראה כעוינות וכבדלנות, הוא מנקודת הראות החרדית בדיוק ההפך. החרדים שומרים למעננו על תורת ישראל. מה לעשות שתורת ישראל תובעת לקיים את אחדות העם על ידי התבדלות מוחלטת מחלקים גדולים מתוכו? מי הם שישנו את התורה הקדושה והבלתי ניתנת לשינוי?

התשובה ההיסטורית היא שהחרדים עצמם הם ששינו את התורה הקדושה והנצחית, ולא רק בהזדמנות אחת. התורה הקדושה והבלתי-משתנה משתנה כל הזמן. זה טיבה. רק ילד (חרדי) יכול לחשוב שדיני כשרות ונידה וגיור וצניעות לא השתנו מאז ניתנה תורה למשה בסיני. השתנו גם השתנו, כפי שכל מומחה לא-חרדי לתולדות ההלכה ולהיסטוריה של עם ישראל יאמר לכם. השינויים הגדולים ביותר באורח החיים היהודי הם פרי החלטות שקיבלו מנהיגי הקהילה החרדית במאתיים השנים האחרונות בתגובה להשכלה ולפתיחת שערי הגטאות. אם לדייק עוד יותר, חלק נכבד ממה שמוצג היום בקהילה החרדית כדרך ישראל סבא הוא חידוש גמור של העשורים האחרונים (די להביט בכל עסקני ש”ס שהפנו עורף למסורת אבותיהם כדי להמירה במסורת ליטא כדי להיווכח בזה). גם  ההמצאה הייחודית למדינת ישראל המכונה “חברת הלומדים” היא חידוש.  מעולם לא הייתה תופעה כזאת בתולדות העם היהודי וגם כיום היא קיימת במקום אחד בלבד—בישראל. היא קיימת בזכות הרגישות ובעיקר בזכות העברת התקציבים המסיבית שהרגישות הזאת מייצרת.

מה שמפתיע בישראל אינו העובדה שהעגל רוצה לינוק, אלא שהפרה הזאת מוכנה להניק עגל סורר ואנוכי כל כך. הציבור הלא-חרדי בישראל הסכין עם הרעיון שקהילה הולכת וגדלה בתוכו מבלה את ימיה בבטלה קדושה ובעוני מרצון, על חשבונו. אני חוזר ומזכיר–לא הייתה, ואין, תופעה כזאת בשום קהילה יהודית מלבד הקהילה החרדית במדינת ישראל, בעיקר מאז שנות השבעים. יהודים אדוקים עבדו לפרנסתם ובארצות הגויים עודם עובדים. אפילו גדולי ישראל, שומו שמים, עבדו. אם תקראו את מכתבו המפורסם של הרמב”ם לשמואל אבן תיבון, מתרגם “מורה הנבוכים” לעברית, שבו הוא מתאר את סדר יומו העמוס (הרמב”ם שימש כרופאו של הווזיר של הסולטן), תיווכחו שגם אין קשר בין בטלה לבין גדולה בתורה. בשעות הפנאי שלו—אחרי שעות העבודה—הצליח הרמב”ם ליצור מפעל הלכתי והגותי מרשים פי כמה משיצר כל ההמון העצום של תלמידי הישיבות (ורבותיהם). כי במדינת ישראל. התוצר העיקרי של חברת הלומדים ממילא אינו תוצר אינטלקטואלי. התוצר של חברת הלומדים הוא חברת הלומדים, כלומר אורח חיים מסוים, מבנה קהילתי מסוים ומבנה שלטוני מסוים (ציות עיוור ל”דעת תורה” ולדעת “גדולי התורה” שגדולת רבים מהם נותרת מעורפלת ועלומה משהו). באורח החיים הזה ההתבדלות איננה תוצר לוואי (החרדים מתבדלים מאתנו משום שאיננו מקפידים כמותם על קלה ועל חמורה), אלא היא התוצר העיקרי. ערימות המצוות וההידורים שהצטברו על תורת ישראל לא היו שם תמיד. הם מומצאים בקפידה ובהתמדה כדי להותיר את הקהילה בבידודה ולהרחיק ממנה את אותה אחדות שהיא מחוייבת לה לכאורה. הם לא התוצאה. הם הסיבה.

למה רוצה הקהילה החרדית להתבדל? משום שהיא אבדה את האמון בעצמה ובתורה הקדושה. היהודי החרדי שוב אינו סומך על עצמו שיוכל לעמוד בפיתוי. לא קל להיות רגיש. הגבר החרדי (הנשים מושתקות בקהילה וצרכיהן אינם בראש מעיניה) מגורה כל כך על ידי העולם החילוני המאוס שסביבו, עד שרק שבעים ושבע חומות של איסורים יכולות להגן עליו. כמו הרשע באגדה, הוא מתפרץ בזעקות שבר לנוכח כל ניסיון לגרום לו להפסיק להוציא את עצמו מן הכלל. הפחד מן הפיתוי הפך את היהדות בגרסתה החרדית לכת המסתגרת בתוך עצמה. גרוע מזה, הוא הפך אותה לכת המתייחדת בתיעוב כלפי זולתה ובהיעדר מוחלט של כל יכולת אמפתית כלפי מי שאינו מאנשי שלומנו—כלומר מאנשי שלומם. אנשים המונעים מעצמם כל פיתוי, מתמלאים בתסכול ומשליכים את התסכולים העמוקים שלהם על זולתם. החרפות, הגידופים, הנאצות, ביטויי הסלידה, ההתנשאות והביטול שהשיח החרדי מלא בהם בהתייחסותו ללא-חרדים מעידים על כך כאלף עדים.

אבל מה יקרה אם נסרב פתאום להתחשב ברגישות היתר של החרדים? האמנם יתמוטטו השמים ותקרוס הארץ? מה יקרה אם נפתח רגישות משלנו ונעניש בחומרה, כפי שהיינו אמורים לעשות זה מכבר, כל גילוי של גזענות ואפליית נשים בקהילה החרדית? אני מניח שמנהיגי הקהילה אכן ינסו לפתח משבר דרמטי, אבל אני רוצה להבטיח לכם שהמשבר הזה לא יהיה סוף העולם. החרדים יסתגלו. היהדות יודעת להסתגל, להתאים את עצמה למציאות. סוף העולם לא יגיע אם החרדים ילכו לעבוד, יתגייסו לצבא, יצייתו לחוקים כמו כל שאר האזרחים. הם אפילו ימצאו את ההסדרים ההלכתיים הנדרשים. לא פחות מן האוטיזם של החברה החרדית, הבעיה היא הפחדנות של החברה החילונית​. תפסיקו לפחוד כל כך.

 

 המאמר פורסם בקוםפרס ב 2-8-13

תגובותהמאמר פורסם בקןםפההVר

7

הוסף תגובה

 

Leave a Comment