טיול לסוף העולם מאת מיכל יעקב יצחקי

עדרי צאן שחוסמים את הכבישים, יאקים שעוצרים להגיד שלום, נשים משכילות וחזקות שהחליטו לוותר על הכל למען הבעל, מורשת נדודים עתיקה ומפוארת – ומעל הכל: נופים מרהיבים ומרחבים שלא נגמרים • מסע ג’יפים בקירגיזסטן

kirdistan-1

נהיגה במדבר הצבעים המרהיב. העייפות מהטיסות נעלמת בבת אחת צילום מיכל יעקב יצחקי

“החיים לא נמדדים על פי מספר הנשימות שאנו נושמים, אלא על פי מספר הפעמים שנשימתנו נעתקת”. מדריך הטיולים יזהר גמליאלי (49) מצטט מאגדה עתיקה, כשהוא מנסה לתמצת לי את החוויה שאני עומדת לעבור בטיול הג’יפים בקירגיזסטן. “להוסיף בלון חמצן לרשימת הציוד?” אני מחייכת, והוא משיב: “עד שלא תהיי שם, לא תביני על מה אני מדבר”.

לקירגיזסטן, שבמרכז אסיה, התוודע גמליאלי לראשונה בעקבות קריאת הספר “והיום איננו כלה” של הסופר צ’ינגיס אייטמטוב על פועל מסילה קירגיזי המביא את חברו לקבורה.

“הספר הזה חשף לעיניי מסורת קירגיזית השזורה באגדות עם, תרבות מרתקת ותיאורי נוף עוצרי נשימה”, הוא מסביר. “ב־2006, כשסיימתי לקרוא אותו, החלטתי לנסוע לקירגיזסטן בעצמי. מאז אני על הקו ישראל־קירגיזסטן, מטייל ומדריך טיולי ג’יפים”.

 כאשר יום הטיסה שלנו מגיע, ששת חברי הקבוצה הנוספים ואנוכי מתקבצים בנתב”ג. היעד הוא בישקֶק הבירה. מאחר שאין טיסות ישירות מישראל לקירגיזסטן, הדרך הקצרה ביותר היא דרך איסטנבול שבטורקיה (אפשרות פופולרית נוספת היא לטוס דרך מוסקבה).

בשבע וחצי בבוקר, שעון מקומי, אנו נוחתים על אדמת קירגיזסטן. שדה התעופה הקטן מעיד על כך שמספר התיירים הפוקדים אותו מדי שנה אינו רב ועומד על כ־100 אלף בלבד.

העייפות מהטיסות נעלמת בבת אחת, כשביציאה מהטרמינל מחכה לנו רוסטם (24), המדריך המקומי שילווה אותנו בשבוע הקרוב. בידיו מגש עגול שעליו מונחות קוביות בצק מטוגנות, שטעמן דומה להפליא לסופגניות, ולצידן קערית ריבת תותים אדומה. “זה הלחם המסורתי שלנו וקוראים לו בורסוק, תטבלי בריבה ותאכלי”, הוא מסביר באנגלית רהוטה.

במיניבוס שלוקח אותנו למלון גרנד הוטל שבעיר, שם נזכה להתרעננות קצרה, מחלק לנו גמליאלי תליוני עור בצורת משולשים, שעליהם מוטבע סמל של ארבע רוחות השמיים.

kirdistan-2-

“ה’טומאר’ הוא קמע מקומי”, הוא מסביר, “המגרש רוחות רעות ומגן מפניהן. ארבע רוחות השמיים מסמלות את חיי הנוודות של העם הקירגיזי, ולכל אחד יש את הטומאר שלו”. אנו עונדים את הקמע ולא מורידים אותו לאורך כל הטיול, כי מי רוצה להסתכן במזל רע.

בנסיעה לעבר נקודת קבלת הג’יפים נגלים לעינינו רכסי ההרים שמקיפים את קירגיזסטן, המכונים גם “רכסי ההרים השמימיים”. הרכס הדרומי קרוי טיאן שאן, והרכס הצפוני הוא אלא טו. ההרים הנמוכים מתאפיינים במגוון צבעים של אדום, וההרים הגבוהים שמעליהם, המתנשאים עד לגובה של 7,500 מטר, מעוטרים בשלג לבן ובקרחונים לאורך כל השנה.

בישקק, שסממנים סובייטיים מובהקים ניכרים בה, נראית כעיר מודרנית בצמיחה, אך את רשתות המזון המהיר ומותגי האופנה הבינלאומיים שמצויים בכל עיר מערבית, עדיין אי אפשר למצוא בה. הפארקים רחבי הידיים שבמרכז העיר מטופחים מאוד ושוקקי חיים, ובשעות אחר הצהריים משפחות וילדים רוכבים על גבי אופניים משפחתיים צבעוניים.

פסלים של מנהיגים רוסים מפוזרים בעיר כולה. דירות המגורים קטנות במיוחד, ושטחן נע בין שלושים לחמישים מטר מרובע בממוצע למשפחה. התפיסה הסובייטית אומרת שהדירה היא רק מקום שאליו מגיעים בסוף היום כדי להניח את הראש, וכל מה שצריך נמצא מחוץ לבית.

לאחר ארוחה קירגיזית טיפוסית, שמושפעת מהמטבח הרוסי ומהמטבח האסיאתי (וכללה תבשיל אורז ובשר כבש, ירקות וכופתאות ממולאות בבשר, הדומות לדים סאם הסיני), אנו קופצים אל הג’יפים המדוגמים שלנו, שנראים כמו מכוניות פאר אל מול הרכבים הרוסיים הישנים שכמו שייכים לתקופה אחרת. אנחנו יוצאים מערבה אל עבר עיירה ששמה קרה בלטה.

העיירות והכפרים בקירגיזסטן בנויים בצורת קולחוזים. הקולחוזים מתאפיינים ברחוב מרכזי ארוך, מצדדיו בנויים בתי המגורים ומאחוריהם המשקים החקלאיים. לפני כל בית יש מין בסטה מאולתרת, שבה מציעים בני הבית את מרכולתם.

הכבישים באזור זה סלולים ובאיכות טובה יחסית, אך ככל שאנו מרחיקים דרומה, אל מעבר ההרים טו אשו, כך הופכות הדרכים משובשות יותר. זה לא מפריע לנו ליהנות מהנוף שנגלה לעינינו. עם מרחבים ירוקים אינסופיים ונהרות רחבים שלא נגמרים, הנשימה אכן נעתקת.

בדרך אל ההרים אנו נתקלים ברועי צאן רכובים על גבי סוסים, המנהיגים את עדריהם לעבר שטחי המרעה שבהרים. העדרים העצומים חוסמים את הכביש כמעט לחלוטין, ורק נסיעה איטית וסבלנית, שהופכת אותנו לחלק מהעדר, מאפשרת לנו לחצות אותו ולהמשיך בדרכנו.

עונת הנדידה מתחילה בחודש מאי, ועכשיו היא בשיאה. זוהי תקופה שבה הקירגיזים עוזבים את בתיהם שבכפרים ויוצאים עם עדריהם אל עבר ההרים לתקופה של כארבעה חודשים.

העם הקירגיזי הוא עם של נוודים, החי כך במשך כאלף שנים. משלהי המאה ה־19 המדינה נשלטה על ידי האיפריה הרוסית, ומתחילת המאה ה־20 ועד לפירוק בריה”מ וקבלת העצמאות בשנת 1991 נאסר על הקירגיזים לקיים את חיי הנוודות שלהם היו רגילים.

“עם יציאת הסובייטים מקירגיזסטן והצורך של העם לבעוט בשלטון הרוסי ולשוב לעוגני התרבות של עצמם, הם מחליטים לחזור אל מסורת הנדודים עתיקת היומין, ואיתה הם מחזירים את מערך האמונות שעליהן מושתתת התרבות הקירגיזית. תרבות זו מונה שבע יתדות מקודשות, שאליהן תתוודעו בטיול”, מסביר גמליאלי דרך מכשיר הקשר שבג’יפ.

יתד ראשונה: הסוס

בירידה ממעבר ההרים נגלה לעינינו עמק סוסאמיר היפהפה, שטובל בירוק עז, ולמרגלותיו נשקף נהר קוקומרן, שאורכו כמאתיים ק”מ. הפסקת קפה בנקודת התצפית המדהימה הזאת מגיעה בדיוק בזמן, כאשר עדר סוסים חולף על פנינו.

“הסוס הוא היתד הראשונה מתוך שבע היתדות המקודשות לקירגיזים, והאמונה אומרת שגם אם קירגיזי יחיה רק יום אחד בחייו, הוא חייב לבלות את מחציתו על גב הסוס. בפי הקירגיזים הסוס נקרא ‘הכנפיים של האיש הטוב'”, מספר גמליאלי.

בקירגיזסטן יש יותר מחצי מיליון סוסים המשמשים לנדודים. למרות היותו של הסוס יתד מקודשת, הקירגיזים נוהגים לאכול סוסים כשהם זקוקים למזון, אך הם לא יעשו זאת לפני שיתפללו עבור הסוס ויבקשו את סליחתו על שהם צריכים לאכול אותו.

הסוסים דוהרים במרחב בחופשיות, ורק מדי פעם, כשהרועה רוצה לכנס אותם לאזור מסוים, הוא דוהר סביבם ומאגף אותם, עד שהם מובלים לשטח הרצוי. אני מנסה להתקרב אל כמה סוסים שעצרו לרגע. חלקם בורחים, ורק סוס אחד חום נשאר עומד במקום ולא זז גם כאשר אני מושיטה יד ללטפו. החוויה מחזירה אותי בזמן אל זאוס, הסוס שהיה לי פעם.

את הלילה אנו מעבירים בכפר קיזיל אוי, שנמצא לגדות הקוקומרן ומהווה מוקד משיכה לתיירים. בכניסה לכפר ילדים מקומיים מקבלים את פנינו בשמחה ומתמסרים למצלמות שנשלפות ברגע. לצד הדרך ממוקם ברז מים, שמופעל באמצעות ידית שאיבה גדולה.

kirdistan-3-

מפגש פנים אל פנים עם יאק. ברגע של חוסר תשומת לב אני מגלה שאני קרובה מדי לזכר ששועט לעברי

בכפר הפשוט למראה, שבתיו בנויים מלבני בוץ שהוכנו בעבודת יד, לא היה אפשר להתארח עד לפני כמה שנים. השינוי חל כשראש הכפר השכיל לזהות את הפוטנציאל התיירותי, ועודד את אנשי הכפר להלין בבתיהם תיירים מזדמנים.

גולמירה (50) היא המארחת שלנו. מטפחת צבעונית לראשה, לבושה צנוע ופשוט, היא מקבלת אותנו בחיוך רחב המשובץ שיני זהב רבות. רוסטם יתרגם לנו את דבריה.

לאחר שאנחנו חולצים את נעלינו, כנהוג, אנו רשאים להיכנס. הרצפה מכוסה בשטיחים צבעוניים שבני הבית אורגים בעצמם, והמיטות עשויות עץ פשוט, כמו בילדותי. בחלק מהבתים השירותים והמקלחות נמצאים במבנה חיצוני, בחלקם עדיין יש שירותי “בול פגיעה”.

בבית נמצאות רק גולמירה ובתה בת ה־15. הבנים (22 ו־28) חיים ולומדים בבישקק ובעלה נמצא עם הצאן בהרים. “גם אני למדתי באוניברסיטה”, מספרת האם. “יש לי תואר בכלכלה, אבל כשרציתי להקים משפחה, ידעתי שאני צריכה לחזור לחיי הכפר, אחרת יהיה קשה לי מאוד למצוא גבר קירגיזי”.

את לא מרגישה פספוס?

“זאת בחירה שקיבלתי על עצמי, ידעתי שחיי משפחה חשובים לי יותר מקריירה. אני מניחה שבתום הלימודים גם ילדיי יחזרו לכפר וימשיכו את עבודת רעיית הצאן”.

גמליאלי מחדד שבחברה המסורתית מרבית הנשים משכילות יותר מהגברים, אך אם הן יישארו בעיר ויפתחו את עצמן, שום גבר קירגיזי שמכבד את עצמו לא ירצה להתחתן איתן, “כי הוא לא יוכל לשאת את העובדה שאשתו מרוויחה יותר ממנו”.

לדבריו, “אישה קירגיזית שאינה מתחתנת עד גיל 25 הופכת לנטל על השבט שבו היא חיה, ואם היא בוחרת להתחתן עם גבר משכיל שהוא לא קירגיזי, היא גוזרת על עצמה חיי ניתוק מהשבט ומהמשפחה הגרעינית שלה לעד, למרות שבמשפחות המודרניות זה פחות נוקשה”.

kirdistan-4-

כתבתנו עם ילדים מקומיים. התמסרו למצלמות שנשלפו ברגע

בשעת בוקר מוקדמת, כשהתרנגול קורא בקול צרוד, גולמירה מזמינה אותי להתלוות אליה למטבח, בעת שהיא מכינה עבורנו את ארוחת הבוקר. בתפריט פנקייקים וריבה תוצרת בית. המטבח קטן ודל, ועל מדף עץ רעוע מונחת פלטה חשמלית ניידת שעליה היא מטגנת את הפנקייקים. על קיר המטבח תלויה מפה של קירגיזסטן עם סימון אזורי המרעה של המשפחה.

“כשהילדים היו קטנים היינו יוצאים כולנו אל ההרים לכל תקופת הנדידה, היום אני נשארת פה כדי לארח את התיירים שמגיעים”, היא מסבירה.

ומה את עושה בימים שבהם אין תיירים?

“אנחנו מגדלים גם ירקות וצריך לטפל בהם ולקטוף אותם. הבת שלי, שיצאה לחופשה מבית הספר, עוזרת לי בכל. ומעבר לכך, יש לנו חיי קהילה נחמדים מאוד. אנחנו חוגגים יחד נישואים וחגים מסורתיים בכפר”.

מה הילדים עושים בחודשי הקיץ?

“אם הם לא מצטרפים אל האבא לנדידה, הם נמצאים פה עם האמא. הבנות בדרך כלל עוסקות באריגה ולומדות לארוג את השטיח הלאומי שנקרא ‘שירדאק’. הבנים לרוב משחקים במשחקי ספורט שונים כמו ‘קורוש’, שזו היאבקות על סוסים”.

תקופת הנדידה ארוכה, לא מתגעגעים לחברת אנשים?

“לא ממש, אנו רגילים לזה מגיל צעיר. אלה החיים שלנו, וכל היום יש תעסוקה סביב העדר”.

מה קורה כשמישהו חולה ואתם נזקקים לעזרה רפואית?

“בהרים אין לנו רופאים, זה רק אנחנו ובעלי החיים. אבל אם מישהו חולה ולא מצליחים לטפל בו במקום, יורדים אל אחד הכפרים הסמוכים שבהם אפשר למצוא רופא. לפעמים מדובר במרחק של עשרות קילומטרים”.

בתום ארוחת הבוקר אנו נפרדים מגולמירה. אחרי עצירה קצרה בעיר צ’אייק (שמזכה אותנו ב”לטושקה”, מעין שילוב של פיתה וחלה, שבמרכזה מפוזרים גרגירי קצח ושומשום), אנחנו ממשיכים בנסיעה לעבר קניון קארהקהצ’ה.

kirdistan-5-

יתד שנייה: הקלפק

הנסיעה מתקדמת בקצב אחיד, ללא עדרי פרות וכבשים שעלולים לחסום את הכביש. בחלקות השדה שבסמוך לכביש אפשר לראות איכרים שעובדים את האדמה כמו לפני מאה שנה – בידיים, עם עגלה וסוס וללא מכשור חקלאי מודרני.

על אם הדרך אנו מבחינים באיש מבוגר בעל זקן לבן רכוב על גבי חמור ועל ראשו כובע לבן גדול. “עיצרו ליד האיש הזה וצלמו אותו, תכף אסביר לכם מי הוא”, שואג גמליאלי בקשר. אנחנו כמובן מבצעים מייד.

האדם מסביר הפנים נראה נהנה מתשומת הלב שלנו, וכשאחד החבר’ה רוצה להשתעשע איתו, הוא מקפץ לעבר החמור ומתיישב מאחוריו. האיש צוחק במבוכה, וגמליאלי מחזיק את ראשו בין ידיו וצועק, “מזלך שהוא לבד ואין איתו עוד אנשים, כמעט גרמת לתקרית חמורה”.

האיש הוא “אקסאקל”, כינוי כבוד לאיש חכם ובעל ניסיון רב, ראש הכפר, שעל פיו יקום ויישק דבר. האקסאקל משמש בורר, האיש המכובד ביותר בכפר, ויש לו סמכות לחתן. הוא גם מי שקובע מתי תחל עונת הנדידה. מתוך הכבוד שרוחשים לו, לעולם לא יפנו אליו בשמו, ומתברר שהמעשה של אחד מחברי הקבוצה היה יכול להצית סכסוך מקומי.

הכובע שעל ראשו קרוי “קלפק” והוא היתד השנייה במורשת הקירגיזית. הכובע גבוה, בצבע לבן ועשוי בד לבד. הצבע הלבן הוא צבע מאגי, המסמל את הטוהר, המצפון ודרך הישר. בחזיתו יש חריץ, המסמל נצחיות.

“כשקירגיזי רוצה לברך אותך ולאחל לך רק טוב, הוא יגיד, ‘מי ייתן והקלפק לעולם לא ייפול מראשך’, והכוונה היא שלעולם לא תאבד את דרך הישר. גם היום, כשקירגיזי עשיר יוצא למסע עסקים בחו”ל, לנצח יהיה לו קלפק במזוודה למזל טוב וכתזכורת לערכים שעליהם הוא צריך לשמור”, מסכם גמליאלי.

יתד שלישית: היורטה

את היתד המקודשת השלישית אנו פוגשים תוך כדי נסיעה מזרחה לעבר אגם סון קול, שם נגלית לעינינו ה”יורטה” – אוהל לבן עגול המשמש בית לנוודים הקירגיזים.

היורטה, שצבעה אף הוא לבן, עוברת עם הקירגיזי בנדודיו ומשמשת לו מקלט מפני סערות החורף ומקום מפלט מפני חום הקיץ. היא נחשבת לפאר היצירה הארכיטקטונית של העם הקירגיזי, והיא בנויה מקונסטרוקציה של עץ צבוע באדום, שאותה מכסה בד לבד חזק העשוי צמר כבשים, גמלים ויאקים, שעטוף בניילון להגנה מפני רטיבות. בכניסה ליורטה קבועה דלת עץ, וכחלק ממערכת האמונות המקומיות, הכניסה לתוכה תמיד תתבצע ברגל ימין.

בקודקוד היורטה יש פתח עגול – “טונדוק” – שאת הבד שמכסה אותו אפשר להסיט בכל רגע נתון. לנצח ייפתח הטונדוק לפני זריחת השמש, כדי שקרני השמש הראשונות יביאו אל תוך היורטה את המזל הטוב, ולנצח ייסגר עם שקיעת השמש, כדי שקרני השמש האחרונות ייקחו איתן את המזל הרע.

kirdistan-6-

היורטה. כחלק ממערכת האמונות המקומיות, הכניסה לתוכה תמיד תתבצע ברגל ימין

כשאנו קרבים אל היורטה, האנשים שחיים בה רצים לכבד אותנו בלחם ובחלב סוסות שנקרא “קומיס”, שלדבריהם הוא משקה בעל סגולות מרפא. קבלת הפנים החמה אינה מקרית: הקירגיזים מאמינים שכל אדם שביעי בעולם הוא שליח האלוהים, ומאחר שאין להם דרך לדעת מי הוא השליח הזה, הם מקבלים כך את כל מי שנקרה בדרכם.

בתום ארוחה ישראלית של שקשוקה, שהמדריכים המקומיים מכינים לנגד עינינו ביורטה, אנו ממשיכים למעבר 33 התוכים, הקרוי כך משום שפיתוליו חוזרים על עצמם כמו תוכי.

את הלילה אנחנו מעבירים בעיר נרין, השוכנת למרגלות נהר נרין, הנהר הגדול בקירגיזסטן. העיר אינה מעניינת במיוחד ומשמשת בעיקר תחנת מעבר בדרך המשי. אנו לנים במלון חדש יחסית, ורק מבט אל צידו מגלה לנו שהוא מורכב ממכולות ברזל ששינו צורה וייעוד. זוהי גם אחת הנקודות הבודדות במסע שבה הטלפונים הסלולריים שלנו מתחברים בהצלחה לרשת.

לכתבה המלאה הקישו