טלטלות ורדיפה פוליטית: ביוגרפיה חדשה לנעמי שמר מאת יאיר שלג

 

 

בספר חדש חושף ד”ר מוטי זעירא את הרגעים הקטנים והגדולים בחיי המשוררת, שיצירתה ספגה ביקורת ארסית בשל דעותיה הימניות. “בניגוד למה שטענו רבים, לי ברור שהוויכוח על עמדותיה לא החליש את מעיין היצירה שלה”, הוא קובע

במשך שמונה שנים בלבד מתוך 73 שנות חייה, הרשתה לעצמה נעמי שמר לבטא באינטנסיביות את עמדותיה הפוליטיות. זה החל בימי הוויכוח סביב הסכמי ההפרדה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הסכמים שדרשו נסיגה ישראלית מסוימת, והסתיים עם הנסיגה הסופית מסיני ב-1982. בשנים ההן כתבה שמר למשל את השיר “כריש”, על סרדין שביקש להגיע לשלום עם הטורף הימי, והיה מוכן לשלם תמורת זאת אפילו בחלקים מגופו. הכריש לא הגיב, “אז הסרדין במר ליבו / הריע באוזני אויבו / תמורת שלום גדול-גדול / אני מוכן לתת הכול! / ואז הכריש סוף-סוף שמע / והוא סוף-סוף ‘שלום’ אמר / אמר ‘שלום’, חשף שיניו / והסרדין טרוף טורף”. 

והיה גם השיר “איש מוזר”, שאותו הקריאה שמר באחד מניסיונות ההתנחלות בסבסטיה: “בדרך לכאן פגשתי איש מאוד מוזר / שהלך כמו סהרורי, מלמל לעצמו בשקט ואמר / על משכבי בלילות אני שומע קול פעמון גדול מצלצל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל / …איש מוזר, אמרתי, תתבייש, סיסמא כל כך ישנה / הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו, ובעיקר – מחוץ לאופנה / …ואז ראיתי מסביב את עשרות ואת מאות ואת האלפים / אנשים כל כך מוזרים, אנשים כל כך יפים / וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל! / ואז, מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם / אמרתי: אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם!” 

 

נעמי שמר בהופעה צילום: נתן אלפרט, לע”מ

לאורך שלוש שנים גם כתבה שמר בעיתון “דבר” טור אישי שהיה לעיתים קרובות פוליטי – ואז השתתקה. לא התגובות לעמדותיה גרמו לכך, אלא מימוש הנסיגה מסיני, מה שיצר אצלה תחושה שממילא אין לה השפעה. יחד עם זאת, גם הוויכוח הפוליטי שהתעורר סביב שמר היה טראומטי עבורה. הדבר הגיע לפסים קשים במיוחד ב-1984, כאשר חוקר הספרות דן מירון פרסם מסה ענקית שעסקה במכלול יצירתה של שמר, וקטל בארסיות את רמת מילותיה ולחניה גם יחד. המסה הייתה לכאורה מקצועית גרידא, אבל היו בה כמה ביטויים שהסגירו היטב מחלוקת אידיאולוגית קשה. לפי מירון, שמר הפכה “לשופרה של ישראל רבתי שלאחר 1967, ונתנה ביטוי בפזמוניה לעולמה הרוחני הגראנדומאני, המשיחי והברוטאלי. …כך ליוותה נעמי שמר את דור תש”ח וממשיכיו… מייסדי האימפריה הישראלית, הממזגים בעולמם מעין מיסטיקה משיחית עם מקיאווליזם פוליטי חסר מעצורים”. 

ד”ר מוטי זעירא, מחבר הביוגרפיה החדשה “על הדבש ועל העוקץ”, מספר כי ביקורות מהסוג הזה פגעו מאוד במשוררת. “אם השמיצו אותה באופן אישי – למשל כשאמרו שהיא חמדנית ויצרית וקשה לעבוד איתה – זה פחות הפריע לה. אבל ברגע שניסו להנמיך את יצירתה, זה מאוד חרה לה”. בספר כותב זעירא שמאז פרסומה של אותה מסה, סירבה שמר להזכיר את שמו של מירון. בתחילה נמנעה גם מלהגיב בכלי התקשורת על המאמר, ורק כעבור חצי שנה הסכימה לתת תגובה קצרה: “הרבה אנשים שמעו את שמעו (של מירון – י”ש) לראשונה כשהוא טיפס עליי”. לבני משפחתה היא אמרה ש”עכשיו שותקים, אבל עוד תבוא תגובה. נקמה זה דבר שאוכלים אותו קר”. בפועל, נקמה ישירה לא הגיעה. 

“בניגוד למה שטענו רבים, לי ברור לגמרי שהוויכוח על עמדותיה לא החליש את מעיין היצירה של שמר וגם לא רידד אותו”, מדגיש זעירא. “כמה משיריה היותר טובים נכתבו בשנות הוויכוח או אחריהן. אם היצירה שלה הצטמצמה בעשור האחרון לחייה, זה קשור לתחושתה שהיא כבר מיצתה את מה שהיה לה להגיד. בנוסף לכך, שמר גם היטיבה להבין שטעם הקהל השתנה. לא היה לה עניין לנסות להתחנף לציבור בסגנונות שאינם מתאימים לה”. 

 

על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר

 

לא פוחדים משלדים בארון

13 שנה חלפו מאז הלכה נעמי שמר לעולמה, לאחר מאבק במחלת הסרטן. ספרו של זעירא, “על הדבש ועל העוקץ” (הוצאת כתר), פורש בפני הקורא את סיפור חייה של מי שכונתה “המשוררת הלאומית” ויצירתה הוגדרה אפילו בעיתון הארץ כ”פס הקול של הישראליות”; מי ששירה “ירושלים של זהב” הרעיד לבבות יהודיים בכל העולם, ואפילו הוצע כמחליף להמנון הלאומי, דווקא על ידי אורי אבנרי; ומי שהפכה להיות מושא למחלוקת קשה ולביקורות נוקבות, כשנחשפו עמדותיה הפוליטיות. 

החיבור של ד”ר מוטי זעירא אליה לא היה מובן מאליו. “לבני דורי הייתה בהחלט התרחקות ממנה”, הוא מספר. “לאו דווקא בגלל העמדות הפוליטיות שלה – לפחות לא אצלי – אלא בעיקר בגלל ‘שימוש יתר’. היא הייתה יותר מדי מובנת מאליה. ולדור שלי, שגדל בשנות השבעים, היו כבר כוורת ומתי כספי ושלמה גרוניך. אבל לפני כמה שנים חזרתי אליה, בעיקר בזכות הספר ‘מדרש נעמי’ של אברהם זיגמן, שחשף את התשתיות והמקורות היהודיים ביצירה שלה. יהדות היא תחום שאני ממילא עוסק בו, וכך נוצר אצלי עניין מחודש בנעמי שמר. חזרתי לקרוא שירים שלה, וגם העליתי מופע סביבם (בין שלל עיסוקיו, זעירא יוצר מופעי זמר המוקדשים ליוצרים ולנושאים שונים בזמר העברי – י”ש). אז גם נוצר קשר ביני ובין המשפחה שלה”. 

שני ילדיה של המשוררת – ללי (הלל), בתה מנישואיה לגדעון שמר, ואריאל, בנה מנישואיה למרדכי הורוביץ – הזמינו את זעירא להופיע בערב שהתקיים במלאת עשור למותה. “הם רצו שאגיד משהו, ואמרתי משהו. אחר כך סיימתי לכתוב איזה ספר, והרגשתי שמתפנה אצלי חלל. חיפשתי נושא חדש לכתיבה, ופתאום אמרתי לעצמי: נעמי שמר. בדקתי שאף אחד לא כתב לפניי, ואז פניתי אל ללי ואמרתי שזה עושה לי פרפרים בבטן. היא אמרה לי ‘בוא ניפגש’, ומשם התחלנו”. 

זעירא מספר שזכה לשיתוף פעולה מלא מצד ללי ואריאל. “כבר הגיעו אליהם כמה פניות לפניי, והם הדפו אותן. איתי הרגישו בנוח, אולי בגלל ההיכרות המוקדמת ההיא, ואולי כי ראו שאני מתייחס אל נעמי באהבה ובחום. האמת היא ששניהם לא רצו בהתחלה להתעסק עם זה, כי כל השנים הם העדיפו להתרחק מהזיהוי איתה. כנראה אחרי תקופה שהיא כבר לא בתמונה, הילדים שלה הרגישו שהם יכולים לחזור מחדש לדמות שלה. 

“אז עקרונית קיבלתי מהם הסכמה, אבל האישור הסופי התעכב. כשצלצלתי אל ללי ושאלתי מה קורה, היא אמרה לי שבאמת יש להם איזו שריטה. כי במלאת עשור למותה של נעמי עשו עליה בערוץ 1 סרט בשני חלקים, ‘הרוח והחושך והמים’, ושני הילדים שיתפו פעולה, אבל כשהגיעו להקרנת הבכורה הם חשו נבגדים. בסרט נבנתה תזה שאומרת שמרגע שנעמי נחשפה בעמדותיה הימניות, איכות שירתה ירדה פלאים. ללי אמרה לי: ‘הדעה הזו בהחלט לגיטימית, אבל כשאנחנו משתפים פעולה עם הסרט, יוצא שגם אנחנו כביכול חתומים עליה’. 
 

ד”ר מוטי זעירא צילום: אבישג שאר ישוב

“ואז הם שאלו אותי בדחילו אם תוכל להיות להם איזו אמירה ביחס לתוצאה הסופית של הספר שאכתוב. ואני, בניגוד לכל מה שמקובל, אמרתי מיד ‘כן’. בעיקר בגלל שאני מכיר את עצמי. אני לא אחד שמחפש ביוגרפיות צהובות, ומבחינתי שיתוף הפעולה עם המשפחה הוא הכרחי – לא רק באיסוף החומר, אלא גם בתחושה הפנימית שלי. היה ברור לי שאין בסיפור של נעמי דברים שלגביהם לא נוכל להגיע להבנה”. 

זעירא הבטיח לילדיה של שמר כי יוכלו לראות את כתב היד ולהעיר הערות. “זה לא נוסח כזכות וטו, אבל היה ברור שאהיה קשוב לחששות שלהם. ללי גם אמרה לי במפורש: ‘אנחנו לא פוחדים משלדים בארון. אם יש כאלה – צריך לחשוף אותם’. בשניהם יש המון יושרה, שאחר כך למדתי שהייתה גם בנעמי. היה להם חשש איך אטפל בסוגיה הפוליטית, אבל אני ידעתי שזה לא יהווה בעיה. כשהשלמתי את כתב היד, שלחתי לללי. מכיוון שהיא גם עורכת ספרותית, היא החזירה לי שמונה עמודי הערות, שאף אחת מהן לא נגעה לתחום ההשקפות הפוליטיות. לא הרגשתי שום צנזורה או ויכוח, ורוב ההערות שהיא נתנה בסך הכול היו טובות, ובעצמי שמחתי עליהן”. 

נעמי שמר הייתה דמות מוכרת מאוד, שרואיינה אינספור פעמים. מה בכל זאת הופתעת לגלות במהלך התחקיר? מה יהיה החידוש העיקרי עבור הקוראים? 

“החידוש העיקרי הוא עצם הפרישה של מכלול סיפור חייה, מלידתה בקבוצת כנרת ועד מותה בתל-אביב. אני אישית הופתעתי קודם כול לגלות את עוצמת הקשר שלה עם אמה, רבקה ספיר, שהייתה דמות יוצאת דופן כשלעצמה. את כל החלומות הגנוזים שלה בדבר קריירה מוזיקלית היא השיתה על נעמי, ובעוצמה רבה. נדרשה כמובן גם תשתית גאונית אצל נעמי עצמה, אבל האמא הייתה זו שראתה בה את הניצוץ, והקפידה עליה במשמעת רוסית שתממש את הפוטנציאל. לנעמי מצידה הייתה הערכה עמוקה כלפי אמה על כך שלא ויתרה לה. 

“רק כדי לסבר את האוזן: בכל יום הולדת של נעמי, מגיל 10 ועד שהייתה בת 18 ועזבה את הבית, רבקה הייתה מארגנת טקס ובמרכזו מכתב שהשאירה על השולחן. זה לא היה סתם כרטיס ברכה; היא הייתה מונה שם את בעיות האישיוּת שלדעתה נעמי צריכה לתקן כדי לממש את הפוטנציאל שלה. זה היה כל כך עוצמתי, שלפעמים האמא הייתה משאירה את המכתב ונוסעת. אגב, שני ההורים מאוד התאכזבו מהעובדה שנעמי לא התמידה בכיוון המוזיקה הקלאסית, שאותו נשלחה ללמוד, אלא פנתה לפזמונאות הקלה יותר”. 
 

ללי שמר צילום: אפרת אשל

זעירא הופתע גם לגלות את השפעתה הרבה של מלחמת העצמאות על שמר. “ארבעה מחבריה הטובים ביותר נהרגו, וזה יצר אצל נעמי טראומה לכל החיים. בכל פעם שדיברו עליהם, אפילו אחרי הרבה שנים, העיניים שלה היו מתלחלחות”. 

בעיצומה של המלחמה מצאה את עצמה נעמי הצעירה, תלמידת כיתה י”ב, מבקשת מחברי האספה בקיבוץ לאשר לה יציאה לתל-אביב, ללימודים באקדמיה למוזיקה. הנטייה באספה הייתה לדחות את הבקשה, אבל אז התערבה בדיון שרה מאירוב – שבנה גור היה אחד מחבריה של שמר שנפלו במלחמה – והתחננה בפני החברים לשנות את דעתם: “הניחו לילדה! תפסיקו לשפוך את דמה! אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?”. נהמת ליבה של האם השכולה היא שסללה את הדרך לקריירה המופלאה של נעמי שמר. 

“גם העמדות הפוליטיות של נעמי היו קשורות בטראומת מלחמת העצמאות”, אומר זעירא. “מעבר לכך שהן ביטאו פן שורשי שהיה קיים בתנועת העבודה, החוויה של קבוצת כנרת מתקופת המלחמה הייתה שבית לא נוטשים בשום מחיר, נלחמים עליו עד הכדור האחרון. אז למסור בית בשביל הסכם שלום?” 

לייהד את פול מקרטני

את דרכה המקצועית החלה שמר בכתיבת פזמוני ילדים לקבוצת כנרת, שאליה חזרה אחרי הלימודים כדי ללמד מוזיקה. בהמשך חזרה לתל-אביב והחלה לפתח קריירה עצמאית של פזמונאית ומלחינה. בהזמנתו של חיים טופול היא כתבה לתוכנית הראשונה של להקת “בצל ירוק”, שמתוכה התבלט במיוחד השיר “הדרך ארוכה היא ורבה”. בהמשך הגיעו השירים “חמסינים במשלט”, “הכול בגלל מסמר”, “שיירת הרוכבים”, “בשדה תלתן” ועוד, בביצוען של להקות צבאיות וזמרים אזרחיים. בתחילת שנות השישים כבר הפכה ליצרנית להיטים סדרתית, עם “מחר”, “מטרייה בשניים” ו”מחבואים” שכתבה ללהקת הנח”ל, “חורשת האקליפטוס” שהוזמן עבור טקס בקבוצת כנרת, “אהבת פועלי הבניין” ו”לילה בחוף אכזיב” לשלישיית גשר הירקון, ועוד פזמונים רבים אחרים שהפכו שגורים בכל פה בארץ. 

אך את מעמד המשוררת הלאומית קיבלה שמר ללא ספק בזכות “ירושלים של זהב”. עד אותו שיר היא הייתה עוד אחת משורה של פזמונאים ומלחינים צעירים שכיכבו בשנות החמישים והשישים. ואז ביקש ממנה טדי קולק שתכתוב על ירושלים – משימה שדרשה משמר זמן רב, והיא התקשתה לעמוד בה. רגע לפני מלחמת ששת הימים, בא לעולם השיר שהקפיץ את מעמדה הרחק מעבר לכל חבריה. מבול התגובות ל”ירושלים של זהב” היה בלתי נתפס, ושמר העסיקה במשך שנתיים עוזרת מיוחדת שתטפל במכתבים. זמן לא רב לפני מותה סיפרה לקרוביה כי בדיעבד הבינה שבהלחנת השיר הושפעה משיר עם באסקי, ששמעה שנים אחדות קודם לכן. היא בדקה שמבחינה משפטית המנגינה אינה נחשבת ל”גנובה”, אך הדבר המשיך להעיק עליה כל חייה. זעירא אומר כי בעיניו, זו עדות ליושרה העצומה של שמר. 

אתה חושב שהיא ניווטה את עצמה במודע למעמד של משוררת לאומית? יש רושם שהיא כותבת בכוונה על נושאים מרכזיים בחיי המדינה: “ירושלים של זהב”, “לו יהי” במלחמת יום כיפור, “הו רב חובל” אחרי רצח רבין. 
“ממש לא. את ‘ירושלים של זהב’ היא הרי לא יזמה בעצמה. אגב, כמי שהעידה על עצמה שהיא עצלנית גדולה, נעמי כמעט לא כתבה למגירה. השירים שלה כמעט תמיד הוזמנו ממנה, אבל זה כמובן גם דרש מפגש, כלשונה, בין ‘הזמנה חיצונית להזמנה פנימית'”. 
 
השיר “לו יהי”, מוסיף ומדייק זעירא, לא נולד כתגובה למלחמת יום כיפור. “עוד לפני המלחמה היא חשבה לתרגם את ‘Let it be’ של הביטלס, כי מאוד לא אהבה את התרגום שנתנו הקריינים ברדיו לכותרת השיר – ‘שיהיה’. זה נראה לה עממי והמוני. ואז פרצה המלחמה, והיא כתבה גרסת תפילה משלה לשיר, עדיין בלחן המקורי של פול מקרטני. כשמרדכי שמע את הלחן, הוא אמר לה: ‘זו מלחמה יהודית, תכתבי לה מנגינה יהודית’. את הלחן החדש היא חיברה במונית שלקחה אותה מהבית לאולפן הטלוויזיה כדי לבצע את השיר, מרחק של עשר דקות נסיעה. 

“ייתכן כמובן שחלק מהפניות אליה היו תוצאה של המעמד המיוחד שזכתה לו בעקבות ‘ירושלים של זהב’. נעמי לא יזמה את המעמד הזה, אם כי היא כמובן התענגה עליו. הכבוד שזכתה לו בהחלט שימח אותה, והיא גם אהבה שגנרלים כמו אריק שרון מזמינים אותה להופעות ומציגים אותה כ’נביאה'”. 

במהלך הכתיבה התוודע זעירא לאישיות הבוטה והצבעונית של שמר. “נעמי אהבה לאכול, והתקשתה מאוד לשמור על דיאטה. היא אהבה לשנוא ולהתעמת בלי חשבון, אבל גם ידעה לצחוק על זה. אהבה את החיים הטובים, ומבחינה זו תל-אביב בהחלט התאימה לה. היה בנעמי משהו חי מאוד, לא פוסטר. היא הייתה אדם רגשני מאוד: צועקת, בוכה, צוחקת, נלחמת, מתרגזת מהר ומצטננת מהר. בעלה מרדכי אמר שאצל נעמי, המרחק בין ‘מחמל נפשי’ ל’תיפח רוחך’ הוא של שנייה אחת. עם ללי היו לה לפעמים חילופי תפקידים, כשהאמא היא המתפרצת והבת צריכה לתפקד כמבוגר האחראי שמכיל אותה.

“אני מניח שלא הייתי רוצה להימצא בקרבתה בזמן של התקף כעס. מצד שני, הייתי מאוד רוצה ליהנות כמה שיותר מחוש ההומור המשובח שלה. כשמראיין אחד שאל אותה פעם מהו בעיניה המקום הכי יפה בארץ, היא לא היססה לומר: ‘הטוסיק של הנכד שלי’. ההומור הזה גם הופיע בחלק מהיצירה שלה, כמו בשיר על יחזקאל בן בוזי ש’יושב לו בג’קוזי, ויורה עם עוזי לכל הכיוונים'”. 

שמר, כאמור, הייתה נשואה פעמיים. נישואיה הראשונים, לשחקן גדעון שמר, היו קצרים מאוד ונמשכו בפועל רק שש שנים. לאחר מכן השניים נפרדו, ושמר עברה שנים קשות כשהיא מגדלת לבדה ילדה קטנה ומקוששת פרנסה – בפריז, בניו-יורק וגם בחוצות תל-אביב. חייה התייצבו רק לאחר שפגשה את מרדכי הורוביץ, שהיה עורך דין, סופר ופובליציסט. איתו חלקה את חייה ב-35 השנים הבאות, עד מותה. “רבים תמהו על הקשר ביניהם: הוא היה עולה, יקה ורוויזיוניסט, והיא נסיכת תנועת העבודה מכנרת”, מספר זעירא. “אבל שנות החיים בגפה היו קשות מאוד עבור נעמי. הן הפכו אותה לשרדנית, ולדעתי הן שהולידו את המאבקים העיקשים שלה על זכויות יוצרים”. מאבק אחד כזה ניהלה שמר מול מאיר אריאל, כשהוא, בתור צנחן שהיה בין כובשי ירושלים, לקח את “ירושלים של זהב” והוציא גרסה משלו – “ירושלים של ברזל”. מלחמות אחרות היו לה מול חברות פרסום שהשתמשו בציטוטים משיריה בלי רשותה. “אפילו 12 ימים לפני מותה, היא עוד כתבה מכתב בנושא”, ממשיך זעירא. “מכל מקום, מרדכי נתן לה אי של יציבות; מישהו להישען עליו, מתוך תחושת הערכה כלפי אדם שהיא בעצמה מודה כי הופתעה לגלות ש’היה חכם יותר ממני'”. 

רבים טענו שעמדותיה הימניות של המשוררת, שהיו יוצאות דופן בקרב בוגרי בית הגידול הקיבוצי, עוצבו בהשפעת הורוביץ, הרוויזיוניסט הקנאי. זעירא בספרו מצטט את דבריה של שמר, שהכחישה בתוקף את הטענות האלה. היא הודתה ש”מרדכי הוא זה שעודד אותי לפתוח את פי בנושאים ציבוריים”, אבל התעקשה שהתוכן הוא באחריותה בלבד. “בתנועת העבודה היה גם זרם אקטיביסטי מאוד מושרש, במיוחד בקיבוץ המאוחד, שנעמי הייתה חלק ממנו”, מציין זעירא. 
 

הורוביץ

 

Leave a Comment