טעמי ילדות/ תמי סירקיס

טעמי ילדות/ תמי סירקיס

 0

לא בא לכם לאכול את הפוליטיקאים שלכם? רק תקראו קודם את רשימת המרכיבים

 Slider

“לישראלים יש טעם אינפנטילי” אמרה לי פעם מנהלת מחלקת מחקר ופיתוח בחברת מזון בינלאומית גדולה. זה היה לפני כמה שנים כשעסקתי במתן ייעוץ שיווקי-קולינארי לחברות מזון. “בקבוצות מיקוד וטעימה,” אמרה לי, “נמצא שבוגר ישראלי יעדיף את מעדן החלב שלו מתוק יותר ועמוס ביותר ‘תוספות מפתיעות’ לעומת בוגר אירופאי באותו הגיל. ההעדפה של בוגרים ישראלים מתאימה להעדפה של מתבגרים באירופה”. הצרכן הישראלי להוט אחרי הטעם המתוק אבל חש רגשי אשמה קלוריים. הוא צורך אפוא מעדני חלב שמוגדרים “דיאט” או “לייט” — השילוב הקלאסי של “ללכת עם ולהרגיש בלי”. המחקר מצא שישראלים אוהבים לא רק יותר מתוק, אלא יותר בכלל. הם אוהבים טעמים עזים. היושבים סביב השולחן הנהנו בכובד ראש והסכימו, שאין ברירה ויהיה צריך ל’חזק’ את הטעמים ואת הצבעים של הסדרה החדשה של אבקות המרק בתבלינים, מלחים, MSG (מונוסודיום גלוטומט) וצבעי מאכל ‘טבעיים’ – שכן המתכון האירופאי חיוור ועדין מדי עבור החיך והעין הישראלים. בכל מה שקשור לטעם אנחנו לא ממש מעריכים עידון.

שילוב בין נאמנות לסקרנות

תופעה נוספת, שמאפיינת את צרכן האוכל הישראלי היא שילוב בין נאמנות וסקרנות. מצד אחד, יש מוצרים ממותגים שהם נכסי צאן ברזל: קפה נמס, במבה, קוטג’, שוקולד השחר, קרמבו ושקדי מרק, אשר מהווים חלק מהזיכרון הקולקטיבי של כולנו והם ייחודים לשוק הישראלי. טעים – לא טעים, בריא – לא בריא. מה זה חשוב? זה שלנו! מצד שני, הישראלי נוטה לנסות כמעט כל מוצר חדש שמגיע למדפים. הכול טמון במסע הפרסום. אם הקמפיין מוצלח, אין מי שלא יטעם לפחות פעם אחת. נכון, לא כל מעדן חדש הופך ל “מילקי”; לא כל גבינה לבנה חדשה היא “קוטג'” ואף חטיף לא מצליח לנגוס בשוק הגדל בהתמדה של “במבה”. אבל לנסות פעם אחת – כולנו מוכנים. נשמע לכם מוכר?

חושבים מהבטן

 אני תוהה אם יש קשר בין ההעדפות והטעמים של הציבור הישראלי בסופרמרקט ובפוליטיקה. האם דפוסי קבלת ההחלטות הילדותיות והנמהרות שלנו מול מקרר מוצרי החלב אינם משקפים גם את הדרך שבה אנחנו נוהגים בקלפי? קיבעון מחשבתי מחד גיסא ונכונות להתנסות במוזר שבמוזרים מאידך: מצד אחד יש אנשים שיצביעו תמיד מח”ל או “אמת”, ויהי מה. מצד שני ראו כמה מצביעים בחרו לנסות את מעדן החלב ההזוי של “ארץ חדשה”, שקמפיין הפרסום היה אולי נפלא אבל בזבזה קולות ואנרגיה. ואם אכן, אנחנו חושבים מהבטן, אולי החיבורים, שאנחנו עושים בין האכיל לבחיר, יותר ישירים ממה שאנחנו חושבים? האם ייתכן, שבאופן תת מודע המשיכה הטבעית שלנו לגבינה עם הבית על הגבעה עזרה לנו לאהוב את ה”אח” מהבית היהודי ומנוער הגבעות? האם התינוק הישראלי החייכן, עם התלתל המסוגנן על המצח (“אבא, אימא, במבה”), לא עזר לנו לחבב את הבן של ואת חיוכו הכובש? הרי כשהוא שאל את אבא שלו, “מה ישראלי בעיניך”, טומי ענה בלי היסוס “אתה!”

לחם חי מול מלפפונים כבושים בחומץ

 מעניין לציין שמגמה זו פסחה על מפלגות הקצה של הספקטרום הפוליטי – מרצ מצד אחד ויהדות התורה מהצד השני. למרות ההבדלים הקוטביים ביניהן יש להן קווי דמיון – שתיהן הציעו את עצמן כמפלגה – מוצר יסוד כמעט, בוודאי לא ממותג – ללא כוכבים. הן הגיעו עם אג’נדה מגובשת וברורה לקהל המצביעים הטבעי שלהם. אני חושבת שזה אחד ההסברים מדוע מרצ התחזקה כל כך – היא הציעה מצע ברור וקונסיסטנטי לכל הבוגרים שבינינו, שנמאסו עליהם הצרבות והגזים שמלווים אכילה לא מבוקרת, והם התעייפו מהפוליטיקאיות והפוליטיקאים, שמנסים ללכת ‘עם’ ולהרגיש ‘בלי’ (או ההפך). הבוחרים החרדים יישרו קו עם זקני השבט והצביעו למפלגה שלהם, כמעט בלית ברירה ומחשבה. אם תרצו – לחם חי מצד אחד ומלפפונים כבושים בחומץ, מצד שני. שני מוצרים נצחיים, שנהנים מקהל צרכנים נאמן וקבוע ולא מטריחים עצמם בקמפיינים נוצצים. הכול שאלה של טעם אישי והרגלים מהבית.

למה לדעת מה יש בפנים?

 הפוליטיקה הישראלית היא הרבה יותר יצרית ורגשית מאשר הגיונית ומושכלת. משני עברי המתרס – גם הבוחרים וגם הנבחרים חושבים ופועלים יותר מ’הלב’ ומה’נשמה’ ופחות מה’שכל’ או מה’מוח’. הבחירות הפעם היו סביב המותג – האישיות, החיוך עם הגומות, הלבוש והסקס-אפיל של ראשי המפלגות. השנאה וההתלהמות ברשתות החברתיות ובַּטִיקבּוּקִים נשאו אופי של food fight. על טעם וריח לא אמורים להתווכח, אבל נסה לשכנע אותי שהחומוסיה שלך משתווה לחומוסיה החביבה עליי ותראה מה זה “אין להתווכח”. קשה להסביר למה החומוס של אבו אדהם שווה פי אלף מהחומוס של אבו גוש. זה פשוט ככה. השאלות הטבעיות של אנשים “בוגרים” כמו: “מה המצע של המפלגה? מי עוד חברים בה מלבד הראש? ומה הרקורד של העשייה שלה?” פחות עניינו את הקהל הישראלי. ובדומה לרשימת המרכיבים של מוצרי “דיאט” ואבקות המרק, שאנחנו מעדיפים לא לקרוא כדי שלא להתבאס, מפלגות רבות ניצלו אדישות זאת ונמנעו מלנדב מידע מבלבל ומיותר. למה לכם לדעת מה יש בפנים? רק דברים טובים. תאמינו לנו.

 אם אתם מהמאמינים, תמשיכו ככה. אם נמאס לכם לאכול בלי לשאול שאלות, תתחילו להסתכל ברשימת המרכיבים. זה אולי לא נורא מעניין (ולעתים אף מבהיל), אבל מה שיש באמת בפנים, ולא התחושות שאמני הטעם והריח מצליחים לייצר בעבורכם, הוא שיקבע איך תיראו ותרגישו ​בשנים הבאות.

תמי סירקיס בעלת תואר מוסמך במינהל עסקים ותואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים שניהם מאוניברסיטת תל-אביב. עיתונאית מזון בעיתונות הכתובה, המדיה הדיגיטלית ובטלביזיה. מרצה בנושאי כלכלת בית ומשפחה ועל הקשר שבין מזון להתנהלות חברתית. מחברת רב המכר “עוגות בכיף”. מעבירה סדנאות וימי עיון.

Leave a Comment